בסוד השיח: הספר שהאיר לעומרי ניצן את התחתית של לונדון

הוא מדגים: אתה פוגש תינוק בן יומו שרואה שטיח אדום, ואתה רואה בעיניו את הפגישה הראשונית, מלאת העוצמה וחסרת המחסומים של התינוק עם הצבע האדום. הלוואי שהיינו מצליחים כך בחיינו בפגישה עם העולם. המילה "פגישה" היא מרכזית בתורתו, והמילה "דיאלוג" היא בסיס התיאטרון. 

הייתי סטודנט באנגליה במאה הקודמת, ונהגתי לקרוא את הספר בשקיקה ובתחושת גילוי ברכבת התחתית, בדרכי לבית הספר לבימוי שבו למדתי שלוש שנים. סימנתי סימונים והרגשתי שגיליתי את אמריקה. באותה תקופה חי באנגליה מוריס פרידמן, מהמרצים המפורסמים של תורתו של מרטין בובר., אני בן 21־22, שש להיפגש איתו, קובע פגישה, ובה מספר לו על הגילוי.

הוא שותק, עולה על הסולם הגבוה של ספרייתו שמגיע לתקרה, שולף משם ספר ושמו: "מרטין בובר והתיאטרון". התברר לי שאת בובר בצעירותו, כסטודנט בווינה, אפשר היה למצוא לא פעם עומד בתור לתיאטרון המפורסם הלאומי האוסטרי. מעבר לזה, אמו הייתה שחקנית. אומנם בגיל 3 היא עזבה את הבית, אבל משהו מהגנים התגלגל לאישיותו ולתפיסתו את העולם. לא גיליתי את אמריקה, אלא את בובר. 
 

זה מראה על זה. החיים משתקפים בתיאטרון ולהפך, ואני למד מזה שהתיאטרון הוא לא מקום של אסקפיסטים ושל בריחה מהאני ומעצמנו, אלא מקום מפגש. פה ושם אני מאמץ ניסוחים שלו. בלוח יומו של האדם רשומות הרבה משימות של פגישות שונות, אבל הפגישה הכי חשובה, במובן הבוברי, היא הדו־שיח של אני־אתה, כלומר האדם עם עצמו, שלפעמים אינה רשומה.