לא מצאתי בספר של ג'יימס בוון, בריטי יליד 1979, כתיבה משעשעת, מעניינת או מקורית באופן חריג. המשכתי לקרוא בו עד תומו רק מפני שאני מחפשת תקווה למין האנושי. ובאותו הקשר - אני מסכימה עם הכותב שבעלי חיים הם ברואים מלאי רגש ותבונה. בוון הבין ברגע קשה בחייו מה שכמה ממיטב המוחות האנושיים טרם הבינו: חתול יכול להציל חייו של אדם. החתול בוב החיה את נפשו של הכותב, גיטריסט וזמר שהתפרנס מנגינה ברחובות לונדון. לפני שפגש את בוב בחדר המדרגות של דירת שירותי הרווחה, בוון הגיע לתחתית קיומית. הוא צרך סמים על בסיס יומי, הוא היה מבודד חברתית ומנותק ממשפחתו. הוא לא מנמק את ההתדרדרות שלו, לבד מזעם נעורים שהתמשך יתר על המידה. האדם המצטייר מכתיבתו אינו מעמיק במיוחד, והספר שלו עלול היה לשעמם בשטחיותו, אבל בוון כתב על חתול ג'ינג'י שדבק בו, התיישב על כתפיו, וגרם לו לקחת אחריות על החיים שלו. וכפי שבוב גרם לעוברים ושבים לשלשל לתיבת הגיטרה של ג'יימס סכומים שלא זכה להם לפני שחתול חבר אליו, כך קראתי את הספר רק מפני שחתולים מסקרנים אותי. רציתי לדעת על בוב יותר משרציתי לדעת על ג'יימס. בוב היה לשיטה הטיפולית שג'יימס אימץ לעצמו. והשיטה הצליחה עד כדי כך, שבוון כבר כתב ספר המשך (“החיים על פי בוב") ועוד ספר לילדים על פי הספר שלפנינו.
**
אן פיין, סופרת בריטית עתירת ספרים ופרסים ומי שאחראית ל"גברת דאוטפייר", כתבה ספר קולח על נער שהיה בדרכו לאבדון. זה סיפור בדיוני, שיכול להיהפך במחי תסריט לקולנוע מרכך לבבות או לדוקו־דרמה. רשויות הרווחה והמשטרה מחלצות ילד ואמו מדירה עלובה שבה הם ננעלים על ידי האב האלים. האֵם כבר מחוקה מעודף אגרופים שניחתו על ראשה, הילד מבוהל ומתקשה לתת אמון במבוגרים. עובד סוציאלי דואג לו למשפחה אומנת ולאחר מכן למשפחה מאמצת. וכמו בחיים - שום שלב לא עובר בקלות. אן פיין מחלקת את הסיפור בין גיבוריו השונים, וכל אחד מהם מוסיף בקולו פיסת עלילה.
פנקס הרופא
בטיסט בולייה, רופא צרפתי צעיר, החל לפרסם את חוויותיו המקצועיות בבלוג וירטואלי. הסיפורונים שלו צברו פופולריות והוצאות ספרים התחרו על חוזה עמו. לפני שנתיים יצא לאור ספר שקיבץ את הגיגיו, ועתה, כשהתרגום העברי של “אז ככה" (מצרפתית: רמה איילון, ספריית פועלים, 243 עמ') מונח בידינו, יצא לאור הרומן הראשון שלו (“לעולם לא תהיה עוד עצוב"). בינתיים נסתפק בקלילות שבה הוא מנגיש לקוראים את עלילות חדר המיון. למרות מיותרות מסוימת בהגיגים פילוסופיים (הבחור יהיה, ללא ספק, אינטלקטואל פריזאי, כשיסיים את ההתמחות ברפואת משפחה בטולוז) הטקסט חינני ושופע אהבת אנוש. הוא מספר לקהל הבריאים שבחוץ על אישה גוססת המחכה לבנה, על נערה בת 14 ששמחה להתבשר על הריונה, על גבר המתלונן על כאב בזרועו בשעה שהוא מטלטל אותה כמשוגע, על נזירה שלדבריה אלוהים תקף אותה בעצירות פתאומית. בולייה מעניק כינויים תרבותיים (מיתולוגיים ומתוך ספרות עולם) לפציינטים ולרופאים. “מתחת לחלוק אני לובש חולצות אדומות של חוטב עצים קנדי. על האף - משקפיים שחורי מסגרת. אני נותן חופש צמיחה לשפם הבלונדיני שלי ולא מהסס לשוות לקולי נימה מחמירה. אני משדר אבא יותר מאשר ילד. זה משרה ביטחון על המטופלים". בתמונותיו נראה הרופא כתלמיד תיכון בתול.
פנקס אישי
אמנון שמוש כתב ספר גלוי לב על מחלת האלצהיימר שלקתה בה אשתו חנה. “בוקר טוב אלץ היימר" (הוצאת מסדה, 198 עמ'). שמוש, בעצמו כבד ראייה, לא כותב כאן ספרות, אלא מפרט סבל אישי גדול, שרק האהבה הזוגית משככת אותו.
צילומים: יח"צ