Granta, גרנטה 03, עורכת: מירה רשתי, הוצאת רוני קרמר / סיפור פשוט, רסלינג, 257 עמ'
לפני שבועות אחדים ביקשה תיירת צעירה שאראה לה את המקום שבו נולדתי. הסעתי אותה לקיבוץ, וירדנו במדרכה שלאורך המדשאה הגדולה. בתחתית הגבעה עדיין עמד בית הילדים שנבנה בתחילת שנות ה–50. קבוצת ילדים הגיעה אל השער יחד איתנו, והפעוטות נשאו אלינו עיניים שואלות. אישה כבדת אגן קרבה עמם והביטה בנו בחשדנות. ביקשתי להראות לנערה האיטלקייה את המסדרון עד החדר שבו ישנתי. “כאן גדלתי", הסברתי לגננת. מבטה לא הסיט את וילון הניכור: “אסור לי", אמרה, “החוק לא מרשה להכניס זרים". היא סגרה את השער וגבה הלך עמה אל הדלת. כל כמה שהייתי מבוהלת ובודדה בבית הילדים, התפלאתי על הגננת שכינתה אותי “זרה". והרי שם אני עדיין, בחדר האחרון משמאל, מתעוררת מסיוט ומתנחמת ברחש הגלים הבאים והולכים מעבר לקיר.
קריאה בגיליון השלישי של "Granta" הישראלי מציפה בהרהורים על הדבקות בבית. הגיליון עוסק בנושא המסעיר את הנפש בתקופה שבה נדמה כי הכל מתערער. יעידו הפליטים שתינוקותיהם טובעים בים. אך נושא הגיליון אינו “בית" כשלעצמו, אלא “קרוב לבית", וכמה מן הסיפורים אכן מדברים על המאמץ לשמר את הקרבה הזאת גם אם אינה מסבה עונג.
זוג יפני, שמתנזר מיחסי מין, מעוניין להוליד ילד בסיפור “נישואים נקיים" של סיאקה מוראטה. הרצון בילד נובע מהחסר בביתיות שלהם. הסיפור מקצין להמחשת העידן נטול האנושיות שאנחנו מקדמים. כדי להפיק ילד עליהם לשלם סכום גדול לצוות טיפולי שמסייע להם לקיים מגע מכני קצרצר. מובן מאליו שמשפחה, שהיא בית, לא תצמח מן הרגע המוזר.
סיפור מוקדם של ריימונד קארבר, “ויטמינים", חושף תרשים של יחידה משפחתית עלובה, ובכל זאת מלוכדת. בני זוג עניים וחסרי מעוף מתפרנסים בקושי. היא מוכרת ויטמינים מבית לבית, הוא עובד בבית חולים בעבודה לא מזוהה. אין שמחה בביתם, אבל יש מעין שותפות עגומה לחיים, והיא מאוימת רק לרגע בגחמה מינית של הגבר.
מרתה גלהורן, עיתונאית המלחמות שהייתה אשתו של המינגוויי, כתבה את “שנות השלושים" אחרי שעבדה זמן מה בשירותי הרווחה וראתה בתים של אנשים עניים באמת. אנשים צעירים ומובטלים, שאיבדו כל תקווה. “הדבר היחיד שמונע מהם להתאבד הוא אובדן החיות המדהים הזה. הם קיימים".
עודד מנדה–לוי מונה ב"דלתות" את דייריו של בניין ילדותו על פי שלטי שמותיהם. סכימה של חיים בודדים מחולקים למשבצות וילד קטן וחצוף מקשר ביניהן. מיטל זהר מספרת על הורים (“נבדה"). על ניפוץ אשליית גדולתם, על מות האם. המבנה המשפחתי המתפרק לבדידויות. בסיפורו של מוחמד עלי טאהא (“הבית האחר") נוטשת האם הזקנה את ביתה כדי ללכת הביתה. ההזדקקות האחרונה הבוערת בו, באדם זקן, חולה וחסר ישע היא התשוקה לשוב הביתה.
לג'וי ויליאמס היה כלב (“הוק"), והוא היה תחושת הבית שלה והשייכות והאהבה הגדולה. היא אישרה את המתתו כיוון שהכלב השתגע ונשך אותה. סיפור צורב במיוחד. סיפור יפה ביותר של אנתוני דואר, “דבר עם נוצות המקנן בנשמה", מעניק הומאז' לבית הראשון שבנה גבר לאשתו על גדת נהר בדרך מערבה. מהבית הזה צמחה העיר בויסי, איידהו. דואר נכנס לבקתה ומחייה אותה ואת דייריה החרוצים, האוהבים, המסתפקים במועט לפני כל הלוקסוס הזה.
עבודות האמנות העוצמתיות של יונתן גולד מדברות במשטחי צבע מעניינים על היחסים שבין אדם לקירות. מחוצה להם, ביניהם ובפתח החלון הפעור.
גיליון נושא הוא מטלה פשוטה יחסית מנקודת מבטו של עורך, אבל נדיר שמתוך יוזמה כזאת נאסף, כמו כאן, רוב מכריע של יצירות מעוררות למחשבה.
חיי המלך
“הממלכה" הוא ספר הפרוזה הראשון של המשורר אמיר אור (הקיבוץ המאוחד). 558 עמודים, שאותם כתב כביכול בן דודו של דוד המלך, יונתן בן שמעא, יונתן הסופר. בשפה עכשווית, כמו כלאחר יד, משתמש אור בקולמוסו העתיק של אותו יונתן ב', כפי שהמספר מכנה עצמו, כדי לפרוש את הסיפורים שהתנ"ך לא פרסם. מלחמות דוד, אהבהביו, מזימותיו, יונתן מפרט הכל כאילו נכח באירועים. הוא טווה את חיי המלך מלידתו ועד מותו. בהיותו איש שירה, אור משלב ברומן קטעי שירה שדווקא בהם טמונה רוח התקופה ההיסטורית שבה מדובר. רצף הסיפור מדבר בשפה קלה, צינית ומשועשעת, המציבה את הסיפורים המקודשים במקום מציאותי, בן זמננו. האמת הממלכתית מוותרת כאן על ההוד וההדר. כותב הביוגרפיה יודע ש"הספר הזה יהיה הראשון והאחרון שלי". “אם אתם קוראים את הספר הלא ממש מכובד הזה, (...) בטוח שלא הוצאתם אותו מארון הספרים היהודי". ספר לא צפוי ומעניין.
הסופר מזלזל
פרנס–אוליבייה ז'יסבר הנו סופר רב פעלים, פרסים ושנים (יליד 1949), אבל ספרו “הטבחית של הימלר" (מצרפתית: אביגיל בורשטיין, כנרת, זמורה–ביתן, 287 עמ') אינו מוסיף לו כבוד. הוא כשל בין שביקש לרכוב על גל ההצלחה של “הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", ובין שללעוג לאותה הצלחה. כנראה שקוראיו נחשבים בעיניו לעדה של פתאים שנוחים להתרשם. למערבל הנושאים שלו הוא שפך שתי שואות מן המאה ה–20, תמונות פורנוגרפיות של מין ומעשים אכזריים, אזכורים ספרותיים, מתכוני בישול ונוף פרובנסלי. מדובר בספר מרגיז במיוחד, מפני שניכר כי לכותב יש עמדה, הומור וידע, שאותם השקיע בתרגיל גס בכתיבה חסרת הגינות ומחויבות כלפי הקורא.