אני קוראת אותה לאט. יש להשהות את הזמן בתוך הסיפור שלה, כי אחרי העמוד האחרון ישתרר כאן שיממון. אליס מונרו הקנדית (ילידת 1931), זוכת פרס נובל לספרות 2013, היא אמנית דגולה בתחום הסיפור הקצר. היא מציתה בקוראת את כל מה שנרדם מאחורי קרום המובן מאליו, כי אצלה הרי אין מובן מאליו. כל רגע בחיים הוא ים לא נחקר של התרחשות רגשית. כל משפט, לכאורה בנאלי, מתפצח אצלה ברעננות ראשונית. כל מצב אנושי בחיי אדם הוא אינסוף פרטי שנחשף בסיפור לא צפוי.
ולכן, לאורך הקריאה בקובץ הסיפורים הזה, אחד מהראשונים שפרסמה (ב־1974), אני מקנאה במתרגמת על ששכשכה זמן ארוך בטקסטים של מונרו, ודאי מתוך תחושה מעורבת של אתגר והנאה. בו בזמן אני מצדיעה לאורטל אריכה, כי ככל שהסיפור של מונרו נדמה כמשימה קלה לתרגום, הרי שיש לשמור בו על פשטות ההגשה בלי לאבד את ריגשת הסיפור האורבת מעבר למה שנדמה כשגרה. “לא משנה כמו מה זה נראה, בסופו של דבר יתברר שמדובר במשהו אחר", אומר לעצמו הקשיש שמנקודת מבטו נגלה הסיפור “ללכת על המים". זה משפט שההוצאה בחרה בו לייצג את מונרו על גב הספר, ובצדק. בתוך מעטפת החולין של מעשי יום־יום נסתר בסיפוריה אירוע יוצא דופן המשליך אור מוקצן על כל מה שידענו עד כה על חיי הגיבורים.
מונרו מגישה לקוראיה מאז ומתמיד שיעור יסודי בהתבוננות. התבוננות עצמית, בסובבים, בנוף הקבוע מחוץ לחלון. לכאורה, אין שינויים במושאי ההתבוננות. למעשה, כך מראים סיפורי מונרו, הכל משתנה ומפתיע. בפנים ובחוץ, ובמיוחד ברחובה היחיד של עיירה קנדית נידחת.
כתמיד, רוב הדמויות שמעמדתם נפרשים הסיפורים הן נשים. נשים בגילים שונים מילדות ועד זקנה. הנשים הן, בדרך כלל, הצופות בהתרחשות. אלה שהמעשה שלהן מתבטא במבט ובמסקנה הנובעת מאוסף הפרטים שליקטו. אלה הן מספרות שאינן מסתפקות באיסוף נתונים. הן מהרהרות בזמן ולאחר מעשה, מרגישות את השפעתו עליהן, מודעות לתוצאות. גם אם אינן מפענחות למען הקורא מעשה פשע, למשל, כמו בסיפור “המוציאים להורג". מציתי השריפה אינם העיקר בסיפור הזה, למרות שמדובר באירוע יוצא דופן. העיקר הוא חייה של ילדה דחויה שהצליחה לשלוף את עצמה מרחוב עלובי הנפש.
מונרו משליכה את הקורא היישר לתוך המצב הסיפורי. היא לא דוגלת באקספוזיציה בפתיחת הסיפור. העיקר הוא תמיד רגש דומיננטי, מחשבה מציקה, והם מתבררים בעקיפין, באמצעות חיתוך רוחב של מצב אנושי. פרוסה מהחיים.
פתיחת הסיפור “מרקש": “דורותי ישבה בכיסא זקוף מסעד במרפסת הצדדית ואכלה אגוזים. היא התחילה לקנות אגוזים מהמכונה בדראגסטור. היא אכלה אותם משקית הנייר הלבנה שמעוטרת בציור של סנאי. בגיל שבעים היא נאלצה להפסיק לעשן בגלל כאבים בחזה". שלווה וטרדה עולות מהתיאור הזה, הגדוש במידע. השלווה נובעת מתמונת אישה מבוגרת היושבת במרפסת צדדית. הטרדה פולשת לתמונה הפסטורלית מן הכיסא זקוף המסעד, ודאי לא כיסא נוח, ומהעובדה שהאישה בת השבעים עוסקת דווקא באכילת אגוזים. אגוזים נועדו לצעירים, לא? דורותי זאת, משהו עיקש בה, מרדני, לא שגרתי. ההתוודעות לדמות היא מיידית. בהמשך יתברר שהרושם הראשוני לא הטעה.
מונרו מעניקה תשומת לב לרגעי חיים זנוחים של נשים וגברים מן השורה. מורה בדימוס, אישה נבגדת. בסיפור האחרון, “עמק אוטאווה", בת מספרת על ילדות חרדה בצל אם חולה: “אם הייתי בוראת מכל אלה סיפור ראוי", כותבת מונרו, “הייתי מסיימת אותו, אני חושבת, באמא שלי שלא משיבה לי וממשיכה ללכת לפני בשדה", הנה תמונת אמת לקחת הביתה.
כבוד לאגדות
כיפה אדומה מקרטון עמדה ליד חנות המזכרות. עד לאותו יום בפתח הטירה דֶה בְּרֶטֵיי (Bretueil) בעמק שֶבְרֶז, כ־35 ק"מ דרומית־מערבית לפריז, ידעתי שהאחים גרים הם שליקטו את אגדות העם במאה ה־19. באותו יום סתווי הגענו לתצוגת דמויות מן האגדות שליקט שארל פֶּרוֹ (Charles Perrault, 1628-1703), סופר פריזאי, מקורב לחצר המלכות. הצרפתי שהקדים את הגרמנים, ריכך את הסיפורים המקוריים, אלא שדווקא כיפה אדומה שלו נטרפת במלתעות הזאב והצייד לא הציל אותה. הוא הפיץ את האגדות בספר “מעשיות עממיות מהעבר". פרסום ראשוני ראו בזכותו גם “החתול במגפיים" ו"סינדרלה", “כחול הזקן" ו"היפהפייה הנרדמת". הטירה של ברטיי אימצה את פרו ואגדותיו מפני שהסופר תרם לאוצר המלכותי של לואי ה־14. ושר האוצר היה אז לואי דה ברטיי, בעלי הטירה. האחים גרים, יעקב (1863־1785) ווילהלם (1786-1859), הוסיפו אגדות רבות והתפרסמו בעולם. פיליפ פולמן, סופר בריטי שנוטה לז'אנר הפנטזיה, ליקט חמישים מאגדות האחים, חקר את מקורותיהן והעניק להן במה מכובדת. פולמן מציין בסיפא של כל אגדה את מקור הסיפור בתוספת פרשנות קצרה ומעניינת, שופעת ידע בסוגה רצופת גרסאות. הסופר מעניק הומאז' נאה לפרו בכל האגדות הרלוונטיות. אברם קנטור תרגם בנאמנות את “האחים גרים לצעירים ולבוגרים" (ספריית פועלים, 432 עמ').
"האחים גרים לצעירים ולבוגרים". צילום: יח"צ
ספרו הראשון
“דו קרב" של דויד גרוסמן עדיין רענן ומלא ברגישותו של הילד־נער המספר. המהדורה החדשה נושאת איורי קו מעודנים של מישל קישקה. היינריך רוזנטל, הגיבור הרומנטי, מוסיף לומר: “דווקא הדברים הבלתי אפשריים הם המושכים ביותר את הלב", והסופר חותם: “את המשפט הזה זכרתי כשבאתי לכתוב את הסיפור הזה" (הקיבוץ המאוחד, 91 עמ').
