הקומיקאית הראשונה: הצדעה ליוצריה הראשונים של קומדיית הטלוויזיה הבריטית

"מצחיקונת", ניק הורנבי, מאנגלית: גיא הרלינג, מודן, 345 עמ'

ניק הורנבי, סופר ותסריטאי בריטי מצליח, אינו מתכחש לעובדות החיים. הוא יודע שתהילתו של אדם היא בת חלוף. הוא לא מתעלם בספריו מהעובדה שאדם עובר מן העולם, לרוב מבלי להשאיר עקבה אחת בחול. דומה שדווקא משום כך כתב את הספר המלבב על ימיה הראשונים של הסדרה הקומית בטלוויזיה הבריטית. וליתר דיוק, בערוץ הראשון, הממלכתי, הבריטי הרשמי - בבי־בי־סי.

אני קוראת משוחדת, מפני שאני חובבת מוצרים בריטיים ובתוכם את ספריו של הכותב הזה. אך מה שהורנבי (יליד 1957) עשה בספר הנוכחי אינו רק משעשע ומחמם לב. הפעם הוא מגיש הומאז' דוקו–קומי לחלוצי קומדיית המצבים הבריטית. הוא תחקר והתאהב בחומרים שגילה, ולכן הספר מרוצף בחיבה לבני האדם שהתעקשו ליצור משהו חדש בתוך אולפני הממסד המאובנים. הורנבי הרכיב סיפור אמין על יוצרים ראשונים - תסריטאים, מפיקים, במאים ושחקנים - שהפיקו סדרה מעודכנת ונשכנית, בתקופה שבה בריטניה אך החלה להגיח מהמשבר הכלכלי שלאחר מלחמת העולם השנייה.

הסופר בחר שחקנית ראשית, לרומן הכתוב וגם לסדרה הטלוויזיונית הפיקטיבית, אולי מפני שאיתר בסוף שנות ה־50 של המאה הקודמת את ניצני התנועה לשחרור האישה. יתרה מזאת, ביצירת דמותה של ברברה–סופי, דומה שהכותב מצדיע לעוצמה הנשית הניזונה ממודעות עצמית, חוכמת חיים מולדת, שכל ישר וסיבולת רגשית ופיזית. הוא מעניק במה פתוחה לגיבורה שלו, ברברה פארקר מבלקפול, שהפכה לסופי סטרו מלונדון, והיא רצה קדימה בשבילו ובשבילנו, במלוא השאפתנות הרעננה. היא מעריצה את לוסיל בול, ותמימותה יפה כמו פניה. האופטימיות שלה מניעה את העלילה ואת הגברים השותפים להפקה. בנוסף לכישוריה הקומיים, יש בה נחישות מספקת כדי לעזוב את אביה לבדו בצפון הקר.

הורנבי מקים לתחייה תקופה של התעוררות תרבותית וחברתית בבריטניה. הדור הצעיר מתבטא בסרטי מחאה פועליים קודרים והביטלס בוקעים במועדוני ליברפול. השיער מתארך, התלבושות שערורייתיות, ובאולפני הבי־בי־סי שומרים על קירות המסורת המהוגנת. אישה לא תופיע בתפקיד ראשי. סקס, גם בין בני זוג נשואים, לא יוזכר, וודאי שלא ייראה. ודניס המפיק ראה אנשים “עם מבטים עצבניים שהתגודדו במסדרונות המטונפים של הבי־בי־סי, וחלק מהם האמינו שקומדיה היא האויב. הם ממש רצו שאנשים לא יצחקו יותר, אף פעם".

לתוך המבצר פורצת היפהפייה הצפונית ומציעה להעלות סדרה על בני זוג צעירים. צמד הכותבים, אחד מהם הומוסקסואל בארון והשני לא בטוח בזהותו המינית, רוקחים מעמדים בהשראת הבחורונת. עם המפיק, שהופך לבמאי הסדרה, ועם השחקן הראשי הנאה, מפתחים כל המשתתפים משפחה קולגיאלית. התקופה הזאת תיחשב בזיכרונו של כל אחד מהם לזמן המתוק בחייהם.

הורנבי שוזר בעלילה הבדיונית תצלומי שחור–לבן תקופתיים, המבליטים את היסודות המציאותיים של המסמך היצירתי. כתסריטאי מנוסה הוא ענק בהקמת סיטואציות קומיות ודיאלוגים שנונים. השיחות המתקיימות בחדר שבו מתכנסת החבורה יהיו ודאי עסיסיות גם במהדורה הקולנועית של הסיפור. הדו–שיח המתפצח בין שני התסריטאים, ההומו ומי–שכמעט–היה–להומו, הם מופת מרתק ושנון. השניים נעצרו בתקופת שירותם הצבאי בגן ההומואים שבעיר הסמוכה לבסיסם. הם עברו אז על החוק.

אחרי שנחלו הצלחה כבירה בסדרה הקומית, אומר טוני, שהיה לסטרייט, לביל שהתקבע כגֵיי: “כתבנו על מה שהתחשק לנו וגמרנו עם שמונה–עשר מיליון איש שצופים בנו. זה הקטע בקומדיה הטלוויזיונית, לא? (...) אתה צוחק על אותו הדבר כמו הבוס שלך ואמא שלך והשכן שלך ומבקר הטלוויזיה של ה'טיימס', וככל הידוע לי גם המלכה. זה גאוני".

אף הורנבי סבור כך. חגיגת הקריאה המבדרת שהכין תודלקה, איך לא, באהבתו המוכחת לכל האנושי.

אם אמיתית

נתן שחם, חתן פרס ישראל לספרות (תשע"ב), כתב ספר אוטוביוגרפי (“סיפור הכיסוי הכפול של אימא שלי" זמורה–ביתן, 211 עמ') שהדמות המרכזית שבו היא אמו, ורדה (רוזה) שטיינמן. הסופר, היום בן 90, מספר בפשטות על ילדותו התל אביבית כבן לסופר (אליעזר שטיינמן) השקוע בכתיבתו, ולאֵם גננת, עדינת נפש. מה שידע על אמו התהפך ברגע שאחייניתה עלתה מרוסיה. האחיינית מופיעה בספר כדמות מרכזית, כיוון שבזיכרונה נשמרו העובדות “הנכונות" על ילדותה ועל נעוריה של ורדה. היא חשפה בפני שחם אישה צעירה שונה לחלוטין מזו שהכיר כאמו השברירית. לפתע התגלה שהייתה נועזת ועצמאית, וכי לא בת עשירים הייתה, אלא בת למשפחה ענייה. אין כאן גילויים מרעישים מבחינת הקורא, אבל הדפים עשויים לעורר את המתנמנמים אל זִקנתם כאילו אין חשיבות לפרטי החיים של קודמיהם.

חרדה אוניברסלית

סקוט סטוסל, שעשה כאן תחקיר מקיף ויסודי על כל מה שידוע על תופעות חרדה, הנו איש חרדתי בעצמו, כמובן. (גם אני, כמובן). כשניגש לכתיבת ספרו המדעי–פופולרי, סילק הצדה כל מבוכה או חשש מפני חשיפה. בכך, כפי שהפסיכולוג שלו טען, יצא מהארון כמו הומוסקסואל. סטוסל, עורך המגזין “אטלנטיק", הנדרש לטיסות ולמתן הרצאות, סובל מפחד גבהים, מחרדת טיסה ומדיבור בפני קהל. הוא חרד ביותר מן הסיכוי שיקיא. הספר מבליט הומור עצמי בריא, שבעזרתו מתבונן סטוסל באירועים אישיים מבישים. סטוסל סוקר את חקר הפיזיולוגיה של החרדה החל מהיפוקרטס ועד ימינו, והקוראת מוצפת באותה תחושת אחווה אידיוטית, שחרדים חווים כשאינם בעיצומו של התקף חרדה.

(“עידן החרדה שלי", מאנגלית: עדית שורר, מטר, 416 עמ')