הסופר עמיחי שלו מסרב לשקוע במרה שחורה

האם היום, לאור ניסיונך, יש יצירות מוקדמות שלך שהיית שב ומשנה אותן? מוסיף, מסיר, גונז אולי? אם כן, מהן ומדוע?

"הייתי משנה לא מעט דברים בספרי הראשון, 'ימי הפופ'. בכל זאת, עברו 16 שנה מאז שכתבתי אותו. הייתי מוחק המון דימויים ומטאפורות שלדעתי מעמיסים על הטקסט. בנוסף, יש לי תחושה חמקמקה שגילו ותודעתו של המספר בשלוש הנובלות הראשונות לא מהודק מספיק. אולי זו רק תחושה, אבל הייתי קורא שוב ומוודא שאין מהמורות של המשכיות. עם הזמן עלו בי מחשבות שהייתי צריך לגנוז את 'ילדה גדולה', הרומן השלישי שלי, שמשהו בו לא יושב לי טוב בפנים. בכל מקרה, אם לא לגנוז אז לכרות את החלק השלישי לגמרי ולכתוב אחד חדש תחתיו. אבל אין מה לייסר את עצמי. ספרים יכולים להיות כמו מזכרות, או כמו הוכחות אותנטיות לזמן שחולף. לפני 16 שנה יכולתי לכתוב רק כפי שיכולתי לכתוב לפני 16 שנה, וכן הלאה. עם הגיל בא סוג מסוים של חוכמה וניסיון, וחשוב לי לציין שאני לא אכול חרטה. מדובר במחשבות, ולא ברגשות שאוחזים בי".
 

"זה לא עניין של גיל ביולוגי אלא של בשלות, ולצערי גם של תנאי שוק שפשוט מכתיבים פה הכל. קל לומר זאת למישהו שיש לו חלום והוא עומד להגשים אותו, אבל בהחלט הייתי מעלה את הרף בכל המובנים, שולח כותבים צעירים להמשיך לעבוד על כתבי היד שלהם. הבעיה שלא כולם מוכנים ללמוד. כולם רוצים לפרסם ומהר ולכבוש את העולם, אבל לרומן למשל יש כמה עוגנים מאוד בסיסיים, יש רף מינימלי כלשהו, יש דרישות סף, ולכותבים וגם לעורכים כבר לא ממש אכפת מהם".
 

"זו קשיחות מסחרית, לא קשיחות ערכית. וברמה הערכית קיימת בעיה. רבים היום מוציאים ספרים בשביל משהו שנובע היישר מהאגו שלהם ללא קשר לאמנות. זו דרכו של עולם, אני לא ממציא פה כלום. הבעיה שבעולם שלנו כל מי שכותב ספר נחשב כבר סופר רציני, אין כבר היררכיות בין בידור לאמנות".
 

"שעוד כותבים צעירים לא רק ירצו לפרסם ספר, אלא לפרסם ספר איכותי, לעשות את הכי טוב שהם יכולים לעשות. להתאמץ, להזיע, לירוק דם, ובאותה מידה גם ליהנות מזה ולהתמלא גאווה. להוציא ספר כאקט אמנותי, לא כעוד משהו שעוזר לך להצליח ומפרסם ומהלל אותך בעיני עצמך. ואחת המשמעויות של כל זה היא לחשוב תמיד פעם נוספת על כל דבר, לערוך עוד שכתובים, להיות מאוד ביקורתי כלפי עצמך, ולנסות כמובן בכל פעם לעשות משהו אחר, שעוד לא עשית".
 

שלו מבקש להביא דוגמה מספרו החדש, "בדידות מזהרת". "יש כאן מטמורפוזה מאיך שכתבתי בעבר. הספר יותר דחוק ודחוס ולא נותן לנשום, ויש אג'נדה שלמה מאחורי התוצאה", הוא אומר.
 

"אולי שכל משפט יכיל כמה שיותר. זו אג'נדה שפועלת גם באופן תת־הכרתי. זה לא משהו שהחלטתי עליו מראש, אלא משהו שקרה תוך כדי תנועה, תוך כדי מחשבות וכתיבה".
 

"א. זה משהו שאני דורש קודם כל מעצמי. ב. הבעיה היא לא בגרפומנים, הרי תמיד היו ותמיד יהיו כאלו. הבעיה היא בתרבות עצמה, שלא יודעת לזהות אותם. זו תרבות של השטחה, רידוד וחומריות שהם כמעט תמיד הכל. זה באמת נושא מאוד מורכב, נגזרת של הפוסט־מודרניזם שמערבב בין גבוה לנמוך, בידור ואמנות, וממיר את כל העוגנים בכאלו שהם סחירים. זו תרבות שמחייבת אותנו, האמנים, להיות חלק מהשיטה: להתמסר, להשתעבד, לא לחשוב מעמיק מדי, לחשוב מעשי איך לעשות כסף, שנחיה עם הלשון בחוץ, נגיע בערב מותשים, לא יהיה לנו כוח לשום דבר מעמיק, רק לקצת בידור, ספרותי או טלוויזיוני. אני נשמע כמו רוחניקי מצוי, אני יודע, ואני מודע לכך שגם בשיטה הזאת יש יתרונות רבים. אולי פשוט הושפעתי מדי מהסרט שראיתי לאחרונה, 'ארבעת פרשי האפוקליפסה'".
 

"על ידי זה שהוא לא מפסיק ללמוד, ולא חושב לרגע שהוא מושלם או שהספרים שלו מושלמים, שהוא יודע לקבל ביקורת, קטלנית ככל שתהיה, אבל כמובן עניינית ומנומקת, לא מתלהמת או משתלחת. שהוא לא מפסיק לרצות להתפתח, לא מפסיק לקרוא לרגע, ומזכיר לעצמו, כמה שהוא יכול, שזה אכן אמנות או נמות".
 

"לא".
 

"אני מלמד במכללה למינהל ובמכללת ספיר ולפעמים בעוד מקומות ועורך ספרים מהבית, ולפעמים כותב ביקורות ספרים, וזהו פחות או יותר. אשתי עובדת משרה די מלאה, אז אני גם מטפל רוב הזמן בבית ובילדים, והאמת? אין לי תלונות. זה לא רע בכלל. הנה, את יכולה לרשום שאני גם מראה חיוביות".

אם כי אי אפשר לקחת ממך את רוח המרדנות.
"נכון. זה משהו שטבוע בי מהילדות והנערות וההתבגרות. כל כך הרבה אנרגיה מרדנית אופוזיציונית, כמעט לכל דבר, שמספיקה לשנים רבות. עם הזמן חלק ממנה הופך לאישיות שלך, אבל בגיל 43, אתה רוצה להרגיש ולחוות גם דברים אחרים, וזה לא תמיד מצליח".
 

שלו מרבה לדבר על העבר בשפה ערטילאית, אם כי אי אפשר להתעלם מנקודות ציון חשובות בעברו: למשל, מותה הטרגי של אמו בעודו ילד צעיר. "אני לא רוצה לדבר על הרבה דברים. אם אפשר להתעלם מזה? אני לא יודע", הוא אומר. "בעבר אולי לא. זה עיכב ושיתק, אבל גם הפרה, עיין ערך 'ימי הפופ'. היום נראה לי שזה לא נמצא אצלי בחזית, כל העבר ומה שהוא טומן בחובו. אני לגמרי נטוע בהווה, גם לא בעתיד. ההווה מספק מספיק אתגרים, והוא מספיק מתנפל עם כל עוצמתו. הוא לא משאיר מקום לאחרים. ההווה הוא דיקטטור. אחלה כותרת, לא?".
 

"אני פשוט חושב שההווה מצריך את הנוכחות שלי באופן יומיומי, לכן הוא דיקטטור. יש לי שני ילדים נפלאים ומורכבים להפליא, שהגידול שלהם מצריך ממני הרבה לוגיסטיקה ובעיקר זמן, יש פרנסה שצריך לייצר – לזה אני מתכוון. למי יש זמן לשקוע בעבר או את הפריבילגיה לתכנן את העתיד? כשאתה נשוי ובעל משפחה, אתה מאשפז את עצמך בהווה".
 

"אולי לפעמים, אבל אלו מחשבות רגעיות שבאות והולכות מהר. למרות המורכבויות שתיארתי, אני מנסה להיות איש בריא נפשית ולא אמן אופייני עם יצר הרס עצמי, וזה לא קל. הרס עצמי זה קל, זה כמו אינסטינקט, אבל ברגע שיש לך ילדים הרס עצמי זו פריבילגיה, זה פינוק, וילדים זה משהו שעוצר אותך תמיד לפני שאתה מתחיל להרוס. זו סיבה לקום בבוקר, להכין חביתה, לשלוח אותם לבית הספר, זה משהו שממסך את התהום של ההרס והאומללות".
 

"לא. כל אדם הוא משהו אחר לגמרי. אני לא ממליץ לאף אדם שום דבר, רק אילו ספרים כדאי לקרוא".
 

"נאחזים בסירות הקאנון כעומדים לטבוע".
 

"מצד אחד אולי. מצד אחר, איך כותבים צעירים ילמדו מה זו ספרות אמיתית?".

"ענת לוין זו סופרת צעירה? וענת עינהר?".
 

"כי שתיהן מוכשרות מאוד ומביאות את הכישרון שלהן לידי ביטוי. בסופו של דבר, אפשר לראות בספרות פלטפורמה לכישרון של הכותב. אם הכותב מביא את כישרונו המיוחד לכתיבה – כל השאר מקבל פרופורציות אחרות".