הספר החדש של פול אוסטר, "דוח מן הפנים": לא פחות מזלזול בקהל

למה הוספתי לקרוא אחרי עמוד 93, שבו חתם פול אוסטר את ההתייחסות לילדותו המוקדמת? מדוע המשכתי לתוך דבר–דפוס שיצר הסופר משאריות שקרצף מרצפת זיכרונו? ואיך יכולתי לעמוד בלשון גוף שני נוכח, שנקט אוסטר כלפי עצמו. נניח, שבכך כמו פנה אל ישות נבדלת מעצמו העדכני, שהוא סופר שׂבע שנים וניסיון. האם באנגלית זה פחות אנכרוניסטי ופתטי לכתוב על עצמך בלשון “אתה"? 

למרות המכשלות קראתי עד הסוף (הנימוקים לכך יובאו בהמשך), ואז קפצה עלי ערימה של תצלומי שחור–לבן, שכמו באו לתמוך בכתוב לפניהן. דומה שאוסטר ידע שהוא שולח החוצה אוסף עמודים שאין להם הצדקה מגובשת, ולכן ניסה לבסס את הכתוב בתימוכין ויזואליים. אך המהלך יושם באופן שגוי, שכן היה עליו לשזור את התצלומים בגוף הטקסט, שאז היה צומח דיאלוג בין הכתוב לתמונה, וקרבתם הייתה תורמת למלאות המסופר. כפי שהתצלומים מוצגים כחבילה שכוחה שנפרמה בקרן רחוב, הם רק מעצימים את התחושה שאוסטר זלזל הפעם בעצמו ובקוראיו.

בדרך כלל אני מעדיפה לבשר על אהבות ולא על אכזבות. הגעתי עד תום הספר בזכות הערכה תקדימית לאחדים מספרי אוסטר, מתוך ציפייה שההמשך יצדיק את המתחולל החל מעמוד 97 ויחזק גם את רוב המובן מאליו שהשתרך עד לאותו שלב בספר. בנוסף לתירוצים אלה, זה היה הספר היחיד שנותר במזוודת המסע לגרמניה, אחרי שקראתי את כל הכותרים האחרים שארזתי. 

לבד מפניית ה"אתה" שבה בחר אוסטר, תחילתו של הספר מבשרת טובות. כוונתו המעמיקה של אוסטר, כשכתב את משפטי הפתיחה, ניכרת ומפתה: “בראשית היה הכול חי. העצמים הכי קטנים ניחנו בלבבות פועמים ואפילו לעננים היו שמות." סופר שכבר רכש מיומנות ואומץ יכול למצות מזיכרונותיו את מהותו הפנימית של הרגע האחד. אך מלבד מקטעים ייחודיים מרתקים, רוב הפרטים כלליים וחיצוניים, ויכלו להתאים לכל ילד אמריקאי ממעמד הביניים בתחילת שנות ה־50. ה"דוח מן הפנים" מתרוקן במהרה מתוכן פנימי באמת, ובוחר להתקדם בכבישי טבעת חסרי ייחוד ויעד מובהק. אוסטר נולד ב–1947, ילד יהודי מניו ג'רסי. “נסיבות חייך בזמן ההוא היו אלה: אמריקה של אמצע המאה; אמא ואבא; תלתי אופן, אופניים ועגלות; מקלטי רדיו וטלוויזיות שחור–לבן".

“אינך זוכר שקראו באוזניך, גם אינך זוכר איך למדת לקרוא", כותב הסופר, ובהמשך הוא מספר שיכולת הקריאה שלו התפתחה לממדים כפייתיים, עד כי אחד המורים טען שהילד שיקר בנוגע למספר הספרים שקרא. זהו קטע מר ונדיר בספר, שמעורר נימים רדומות של תחושת אמת ואהדה. במקומות הקמצניים שבהם אוסטר נוגע באווירת הבית, באחותו השבירה, ביחסים העצובים שבין הוריו, נדמה שתתגלה תובנה ייחודית מתוך הצער שליווה אותו. אך הסופר זונח את האופציה הזאת ופונה לפרוש באריכות סיפור סרט שראה ולו הקדיש 22 עמ'. לבסוף הוא מצטט במלואם אחדים ממכתבי עצמו למי שהייתה רעייתו הראשונה. מכתבים אלה ודאי ריתקו את אוסטר עצמו, אך הקורא חש נעזב באזור אינטימי של זר לא מעניין.

מחסומי הזיכרון של הסופר, שהוקמו מסיבות לוגיסטיות או פסיכולוגיות, נוחתים גם על הספר. “עכשיו אתה מצטער שלא כתבת יומן (...) הבעיה עם היומן היתה שלא ידעת לאיזה אדם אתה אמור לפנות (...) ולמה לטרוח ולספר לך דברים שאתה כבר יודע?" 
 

שאלה טובה. ולבסוף: “לכן זנחת את היומן, ולאט–לאט במרוצת ארבעים ושבע השנים הבאות הכול אבד". בכתיבת הספר הזה, ייתכן שאוסטר פיצה עצמו מעט על אותו אובדן, אך ספק אם קוראיו יפרגנו לו את אשליית הרגע הספרותי המוזר הזה.

 
 

“ספר האגדה", שכינסו ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, יצא לאור לראשונה בקרקוב ובאודסה בין השנים 1908–1911. מהדורתו האחרונה והמתוקנת עד כה יצאה לאור ב–1948. האוסף העצום הזה, המכיל רק את “הטוב והמובחר", לדברי מחברי הכרך, יצא לא מכבר לאור במהדורה חדשה (ביוזמת קרן אבי חי והוצאת כנרת–זמורה–דביר). אביגדור שנאן שקד יותר משבע שנים על ריענון הכרך הוותיק, התקין והוסיף פרשנויות. שנאן כותב ב"פתח דבר" שהחידוש הניכר הוא בעיצוב הגרפי של העמוד ובפרשנות. “השתדלתי לקבל את פירושיהם במקום שהדבר נראה לי", כותב שנאן בהתייחסו לביאליק ורבניצקי, “אך הרשיתי לעצמי להרחיב, להעמיק ואף לשנות לפי הידע שהתחדש (...)".

האם במקרה נפרשו דפי הכרך וחשפו את העמודים 22–23, ששם מתעמק הכתוב בפסוק מתוך ספר בראשית “ויבן ה' אלוהים את הצלע". ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי התייחס לבחירה בצלע אדם לבריאת חוה. האל פסל בזה אחר זה את איבריו של אדם, שסמלו תכונות אנושיות שליליות, על פי מושגי הרבנים מסכנין: גאוותנות, סקרנות, קנאות, נטייה לגניבה ולשיטוט, ציתות לשיחות של אחרים. לבסוף בחר בצלע, “אלא מן הצלע, ממקום שהוא צנוע באדם; ועל כל איבר ואיבר שהיה בורא בה, היה אומר לה: תהי אשה צנועה, אשה צנועה!". הפירוש קובע, שלמרות זאת, באישה שנבראה מתקיימות כל התכונות הרעות והוסיף ר' חנינא בנו של ר' אידי: “כיוון שנבראה חוה - נברא שטן עמה". האם ידעו נשות התקופה לקרוא את חוכמת רבני הזמן? (1,046 עמ' כולל מפתח)

 
 

 

“האיש משם" של יצחק בן–נר, שראה אור לראשונה ב–1967, יצא לאור מחדש בעטיפה אסתטית במיוחד ומסקרנת. סיפורו של גבר קטוע יד, פליט מלחמה המיטלטל ברכבות מקהיר לעבר מולדתו, מסומם ממשככי כאבים. (עם עובד, 155 עמ', כולל אחרית דבר מאת יובל שמעוני)