"במנהרות אשמדאי, עובדי כפייה יהודים בתעשייה הצבאית של הרייך השלישי", אליעזר שורץ, יד ושם, 341 עמ', כולל מפתח ותמונות
לצורך כתיבת המחקר המרשים בהיקפו ובתכניו, חזר אליעזר שורץ למקומות שצרבו בו זיכרונות מסויטים. הבחירה לשוב אל מנהרות התופת הממשיות הינה מעשה אמיץ כשלעצמו, והיה על הכותב לבקר במקומות רבים: בפולין, בגרמניה בצרפת ובאוסטריה. במהלך שנה אחת בחייו הצעירים היה שורץ פרט יחיד מתוך מאות אלפי עבדים, שמכונת התעשייה הצבאית הנאצית טלטלה וגרסה על פני אירופה. לווייתני התעשייה הגרמנית חברו לפיקוד הנאצי כדי לייצר במהירות ובזול את רכיבי מכונת המלחמה הענקית: פצצות, מנועי מטוסים, רקטות, טילים. מאות אלפי עבדים בני עמים שונים, אך בעיקר יהודים, נכלאו לשם כך במנהרות במעבה ההרים או בחביון יערות, כדי לעבוד עד מוות בקור מקפיא, בלא מזון וביגוד, ולעתים קרובות מבלי שראו אור יום במשך חודשים.
שורץ פורש בספרו רשת עצומה, עילית ותת־קרקעית, שבקרבה נהמה תעשיית הנשק והתחמושת של הרייך השלישי. בכל חבל ארץ אירופי, שאותו מצלמים היום בשקיקה על שום יערותיו ונחליו, מסתתר אתר עבדות נאצי. החוקר שורץ עצמו התנסה במגוון מדורים במחילות התופת. ניצול יהודי אירופה, שהיוו רוב בכוח העבודה הזול, המתכלה ומתחדש, האינסופי, החל באושוויץ. לפי סיכומי המחקר של שורץ, העבדות הייתה אמצעי נוסף להמתה המונית. במפעלי "אי.גה. פרבן", שלמענם ובגינם הוקם מחנה בירקנאו, שרד עבד בריא לא יותר משלושה חודשים.
שורץ כתב מחקר, לא סיפור אישי. נוסף להיות המסמך הזה מדהים בעצם איסוף העובדות וההכללה המסכמת את עבודת הכפייה בייצור הנשק הנאצי, הספר מעורר הערכה בהיבט אחר. שורץ כותב על תופעה אנושית מזוויעה, שהוא היה קורבנה, אך הוא זונח את הממד האישי. במשך הקריאה נוסף משקל הידיעה הזאת ככותרת משנה לא כתובה. הפרטי כאן מובלע לחלוטין. כעבור 67 שנים מתום צעדת המוות שלו, שב החוקר וסייר בנתיב 120 הקילומטרים ההרריים המתפתלים בין גרמניה לאוסטריה, אך אין הוא חושף דבר מתחושותיו האישיות. לא אז ולא עתה. השתיקה האישית החבויה בגישה המדעית היא סוד כוחו של הספר.
שורץ מייחד פרק לפירוט מסלול העינויים של קבוצת 500 עובדי כפייה יהודים הונגרים, שעמם נמנה. זהו פרק המוקדש למקרה מייצג במחקר, ויש בו עובדות נוראות, ואפילו תיאורי נוף אירופי ירוק, אך אופן ההגשה נטול סיפוריות. זהו טקסט אקדמי, שזיכה את כותבו בתואר דוקטור לפילוסופיה, והוא נקרא בנשימה אחת.
החוקר היה בן 16, נער יהודי־הונגרי, כשנלקח עם משפחתו למחנה המוות בירקנאו. עם ההגעה למחנה הופרד מבני משפחתו. אמו ואחותו הקטנה יהודית הומתו מיד. אביו ואחיו אימרה נשלחו למחנות עבודה "ועונו למותם", כפי שכותב שורץ בהקדשה לספרו. האח מיקי נשלח לעבודת כפייה באוקראינה "ועקבותיו אבדו".
הנער הועבר מבירקנאו למחנה טיל הצרפתי, במחוז לוריין. קבוצת ה־500 הועבדה שם במכרה שבו ייצרה פולקסוואגן את הרקטות מדגם V-1. זאת הייתה תחילת הדרך במבוך הענקי, שהיטלר והתעשיינים יצרו מתחת לאדמה החל מ־1943, כשבנות הברית פתחו בהפצצות מסיביות של מפעלי החימוש הגרמניים.
עד לרגע האחרון פעלו הנאצים כאילו נכונו למשטר חיים ארוכים. צעדות המוות יצאו מדכאו דרומה, כנראה כדי להכשיר את מנהרות הרוח החדשות בעמק אוץ האוסטרי. נוספה לכך גם תכלית המתת העדים האחרונים בצעידה מתישה, בקור וברעב.
שורץ הובל ביום האחרון למלחמה לנקיק עמוק בערוץ נהר איזר. קומץ הנותרים מקבוצת ה־500 נדחקו שם אל אי חולי בלב הערוץ, כשהנאצים סגרו את הסכר במורד נתיב המים. רבים טבעו. שורץ ו־15 יהודים הונגרים נוספים הצליחו לשחות אל גדת הנהר.
ילדות מוגנת
מִיפּ (וילהלמינה) חרוֹננדָייק ובעלה יקוֹבּוּס, נהג של בעל אחוזה, קיבלו לביתם את הילדה יהודית רוס, בת 4, ב־13 באוגוסט 1942. הזוג חשוך הילדים התגורר בכפר ההולנדי ורמונד, צפונית לעיר ליידן. מיפ התמסרה לסדר יומה של יהודית מתוך כוונה להעניק לה חיים נורמליים ככל האפשר, עד שאימת הכיבוש הנאצי תחלוף. בשלב מסוים, כשהחשש מפני הלשנה גבר, חדלה האישה מן הכתיבה, אך לאחר המלחמה סיכמה את הימים הנותרים בהינף אחד, הוסיפה תצלומים ומסרה אותם להוריה של יהודית, ששרדו. מיפ הייתה מוטרדת במיוחד מגעגועיה של הקטנה למשפחתה. בלילות הייתה מתעוררת לשמע בכיה של יהודית, והיא חשה הקלה גדולה כשתקופת הבכי עברה. היא גידלה ילדה שופעת חיוניות, שלא הייתה מודעת לסכנת החיים שריחפה באוויר. היא שיחקה עם ילדי השכנים, שטה בתעלות עם מגיניה, רכבה על סוסים וקורקינט, ביקרה בגני משחקים, והגיעה לגיל שבו צורפה לכיתת לימוד. השפה הפשוטה והחסכנית שאותה נקטה מיפ בכתיבתה, מבליטה את תשומת הלב הממוקדת בילדה, כדי להעניק לה חיים שמחים בתקופה שבה חשך העולם. מסמך מרגש באותנטיות שלו. "יום שישי, 4 בספטמבר: הייתה רגועה בלילה. לא זכרה בבוקר מה שהיה בערב הקודם. אולי היה לה חלום רע. הבוקר שיחקה בשקט בבית ואחרי הצהריים שוב הצטרפה לשיט בסירה ושיחקה נהדר בחול והתנדנדה". יהודית, המתגוררת בישראל, שמרה על קשר קרוב עם הזוג שהציל אותה, עד מותם ("היום הגיעה אלינו י'", סיפור הסתרתה והצלתה של ילדה יהודייה בהולנד הכבושה, מהולנדית: חוה דינר, יד ושם).
ספרים נוספים. ביד ושם: "אחד מכל שמונה", יהודים בשורות הפרטיזנים ובמחתרות ביוגוסלוויה, במלחמת העולם השנייה, מאת ראול טייטלבאום; "ארבע אבנים מושלמות", סיפורה של משפחה יהודית מגרמניה במחנות וסטרברוק וברגן־בלזן, מאת לילה פרל ומריון בלומנטל־לזן. במטר: "סודה של אמי", מבוסס על סיפור אמיתי של הסתרה בפולין, מאת ג'יי־אל ויטריק, מאנגלית: אסנת הדר.