הסופר דוד מונשיין מסביר למה אנו הורגים את ירושלים, מגרש משחקיו

סיפורים של דוד מונשיין, מספר סיפורים ומהדמויות המוכרות ביותר בירושלים, מורכבים משלושה דברים הכרחיים: אמת, בדיה ו”מה זה משנה”. ובין שלושת המרכיבים, כולם שם, דרים בכפיפה אחת: טדי קולק, אמנון דנקנר, רוזל’ה ופייפל’ה, יהודה עמיחי, יענקלה רוטבליט יבדל”א, ומי לא, בעצם. 
 

ירושלים היא מגרש המשחקים של מונשיין. כמו אליס בארץ הפלאות, כל שאלה ומפגש מובילים לסיפור. כל סיפור מוביל לעוד סיפור. הוא מזמין תה עם לימון עם נענע ב”ברטה”, בית קפה שהוקם על חורבות אחד מבתי הקולנוע המנוחים, שהיו משובצים במרכז הבירה. “הופרשה חלה?” הוא שואל את המלצר המשתומם. כשגברת אחת שואלת אותו איפה “שלום פלאפל”, הוא עונה ברצינות תהומית: “חוצים את הכביש ומשלמים אגרה”. “פה”, הוא מצביע אל קו האופק, “יום אחד הלכתי ברחוב עם יענקל’ה רוטבליט ומצאתי רולטקה של בד למדידות. פגשתי בנאדם נודניק ממדרגה ראשונה. אמרתי לו: ‘תחזיק בבקשה.

אני צריך למדוד ממדי־כלל עד הכנסת הישנה’. הגעתי לכנסת הישנה, תפסתי מישהו אחר, אמרתי לו: ‘יכול להחזיק רגע?’ השארתי אותם שעה וחצי. זה סיפור אמיתי. נשבע לך”.
 

והוא ממשיך: “את יודעת מה עשינו פעם בירושלים? היינו שלושה סטודנטים, אחד מאיתנו היה מאוד גבוה. צבענו את הכיפה של היכל שלמה, וכתבנו ‘ילד טוב’. בצד השני, כתבנו ילד ט’, וברחנו. לא הספקנו להשלים את הכתוב”.
 

כל אלה ועוד רבים אחרים, התאגדו לאחרונה בספר "היה הייתה פעם ירושלים" (בהוצאת "חושך", עורך: יעקב מאור, איור עטיפה: נעמה אבן טוב) המהווה הצצה לתודעה הקדחתנית של מונשיין תוך כדי הומאז' נוגע ללב, מצחיק ועצוב, לירושלמים ולירושלמיות. לספר הזה קדמו לו “סיפורי מונשיין”, “מונשיין השני" ו"אגדות מונשיין", שפורסם כביבליוגרפיה מוערת לעובדי הוראה וחינוך בשנת 1995 על ידי הממונה על אישור ספרי לימוד ."בחלק מהסיפורים כתבתי את השמות, בחלק סירסתי את השמות", הוא מספר, "אני לא אוהב לפגוע באנשים וזו גם לא המטרה שלי. כל מי שכתוב בספר יודע, ומי שלא רצה, החלפתי את שמו. אין פה חוכמות. מעבר לזה, אם הספר ילך או לא ילך, זה לא מעניין אותי".

 

"בשביל התחושה. אינטרנט אני לא מבין בכלל. בקושי עם הטלפון הנייד אני יודע להתעסק. כשאני רואה ספר, זה מדבר אלי אם כי אני לא קורא הרבה ספרים. כשהייתי בן תשע, קראתי את 'חסמב"ה בבית האסורים' וזיהיתי שם טעות שאדון מוסינזון עשה. כתבתי לו מכתב ושאלתי אותו איך זה יכול להיות שהנערים השתחלו מחוץ לסורגים, השתלשלו עם חבל, התחבאו מאחורי הגדר, וכל זה עם אותה חולצה שנקרעה בזמן ההיחלצות. הוא כתב לי: 'תודה שהארת את עיני. בספר הבא, 'חסמב"ה ושודד הסוסים', אני אכתוב שאלחנן דוד, זה אני, מונשיין, העיר את תשומת לבי ואני מודה לו'. זה מה שקרה, אבל הוא לא כתב את השם שלי. הוא כתב 'ילד אחד מירושלים'. 
 

"בורכתי בזיכרון טוב", הוא מוסיף. "אני כותב בכתב יד, מצלצל למאור והוא עורך". 
 

"קבלי את זה איך שאת שומעת. רק כך תוכלי לחיות איתי בשלום. זה חשוב אם זה שקר או אמת? אם את שמחה מהסיפור הזה, קלעתי למטרה. זו המהות שלי".
 

מונשיין (74) הוא מתווך, איש עסקים ופובליציסט, אבל יותר מהכל, הוא מספר סיפורים ירושלמי. הוא נולד בשכונת יגיע כפיים, למשפחה ששורשיה נטועים עמוק בירושלים, לחסידי גור. את סדרת חסמב"ה וטרזן היה מסתיר בתוך הגמרא וקורא. "שייגעץ. כמו השובב של השטייטל", אני מציעה ומונשיין מתרעם. "אל תגידי שטייטל! אני לא קשור לשום קהילה ולא מתחבר לרעיון של שטייטל. אני פשוט זוכר את הילדות שלי. שטייטל זה גלותי. לא אהבתי את הגלות, ואני זוכר אותם, את האנשים שהגיעו לירושלים, אחרי שיצאו מכל הצרות שם". 
 

הילדות של מונשיין הייתה עשויה מהחומרים שנותר רק להתרפק עליהם. קולנוע אדיסון, למשל. "הסרט הראשון שראיתי שם היה סרט איטלקי 'בן ללא הורים'. סבא שלי היה מסייד את הקולנוע. הוא אמר לי להגיע לשרם מהקולנוע, שייתן לי להיכנס לחינם. שרם הכניס אותי, הבאתי עוד ילדים איתי, עד שהוא אמר: סטופ. 'עבר כבר הרבה זמן', הוא אמר לי. 'אבל סבתא שלי סרגה את הפרוכת!', אמרתי לו. הוא לא השתכנע. וכשלא נתנו לנו להיכנס, אחד היה קונה כרטיס והיתר היו מתגנבים מהדלת של היציאה", הוא מספר.

 

לא כאן נגמר הרומן עם הקולנוע. בין לבין, במרוצת השנים הבליח מונשיין בתפקידים קטנים בסרטים “יהושע יהושע", "מלך הסלים", “כפפות" ו"קוקו בן 19". סיפורו “דואר אקספרס" הפך לסרט הסטודנטים "נחמן ליימינר – דואר אקספרס", שזכה בפרס וולג'ין בפסטיבל הקולנוע בירושלים (1997). 
 

 אביו, מרדכי מונשיין, היה משותפי מאפיית "המשביע". אמו, לאה מונשיין, הייתה בכירה בבנק מרכנתיל בירושלים ונפטרה בגיל 40. בשנות ה־60 הוא למד באוניברסיטה העברית בגבעת רם שבירושלים והיה פעיל בהסתדרות הסטודנטים ובארגון אירועי יום הסטודנט. עם שותפו אמנון צבן, יזם “הצגות חצות", שבהן היו שוכרים אולמות קולנוע בחצות ומוכרים כרטיסים לסטודנטים שמילאו את האולמות, בשילוב להקות קצב כגון "הבמה החשמלית". כשהיה כבן 30, עוד לפני שירושלים גדלה, פתח מונשיין את סוכנות תיווך הנדל"ן "הקטנה ביותר בירושלים", ועל התיאור הזה, כמובן, יש לו סימן רשום. מאז הספיק למכור אינספור בתים טמפלרים במושבה הגרמנית, בתים בטלביה ובקטמון, ברחביה ובשערי חסד, ויש גם יוזמות עסקיות כמו פתיחת חנויות ברחוב הלל המתחדש. 
 

המודעה הראשונה שפרסם מונשיין כמתווך הייתה לדירה ברחוב טשרניחובסקי, 102 מדרגות. "אמרתי: בסדר. אז לא היה אינטרנטים וכאלה", הוא מספר. "היו מודעות בעיתונים, של פרסום מלין. אני מצלצל למלין ומבקש ממנו לפרסם: 'למכירה בטשרניחובסקי, דירה עם נוף יפה, מתאימה במיוחד למטפסי הרים, 102 מדרגות'. באותו שבוע מכרתי את זה לנכה. נכה קל ביד. המודעה השנייה הייתה לדירה ממש חשוכה. ממש. היא הייתה גם רועשת. פרסמתי: 'למכירה דירה שטופת צל'. הייתה עוד אחת, מלאת טחב. כתבתי: 'במיוחד לגידול פטריות'. בטח שנקנתה, אחרי יומיים". 

למרות עיסוקיו הרבים, מונשיין טוען כי הוא "איש ללא מקצוע". "אבא שלי לא קרא לתיווך מקצוע. הוא רצה שאלך לעבוד כפקיד בממשלה, אבל העיסוק העיקרי שלי הוא נדל"ן", הוא מספר. "אני מתווך. סוכנות של איש אחד. לא יכול להיות עם אף אחד במשרד. אני רב אפילו עם המזכירה האוטומטית שלי. צריך את חופש המחשבה שלי, לא עובד עם סדר. אם הייתי רוצה סוכנים, היו לי מאות. אני לא רוצה אפילו חצי סוכן. אני לא אוהב שבאים לבקר אותי במשרד. בנאדם בא למשרד, מתחיל לדבר איתי, אני כבר מיציתי ואין לי כוח. פעם באו אלי אורחים הביתה. יושבים, ויושבים ויושבים. 12 וחצי בלילה, כבר נמאס לי לשמוע את הקולות האלה. לקחתי את הכיסאות, שמתי על השולחן, אמרתי: 'סוגרים'". 
 

"ירושלים היא לא כמו שהייתה. חשבתי לקרוא לספר 'ירושלים האבודה', אבל הרגשתי שזה מדכא, ואני בסך הכל בא לשמח אנשים. הצעירים הם אנשים אחרים. הם מדברים בשפה לא מובנת. עכשיו יותר טוב, כי הלכתי ללמוד ג'יבריש". 
 

“הטעות הכי גדולה שעשו בירושלים, זה שקודם כל העבירו את האוניברסיטה ואת בצלאל להר הצופים. עשו סינמה סיטי ליד בית המשפט העליון, במקום לשים את הקולנוע איפה שעכשיו בונים את המוזיאון לסובלנות. לא הייתה להם סבלנות. אם סינמה סיטי הייתה במרכז העיר, ירושלים הייתה פורחת. הורגים לאט־לאט את ירושלים. פה היה אורגיל, פה היה אורנע, פה קולנוע רון, אוריון שם, ומעבר לכביש קולנוע עדן, מנוחתו עדן”, הוא מסמן עם האצבע. “היו הרבה מועדונים: ‘בכחוס’, ‘סורמלו’, ‘מיי בר’, ‘פינק’, מלא בתי קפה: ‘עטרה’, ‘אלסקה’, ‘מוקה’, ‘ניצן’, ‘טעמון’, ‘טוב טעם’, ‘בית האמנים’”.

"אין התרפקות. קודם כל היינו יותר צעירים והיה הרבה הומור. סבא שלי, כשהוא מת, הוא נראה בן 27. אבל הוא מת בגיל 23". 
 

"זה היה לפני שהמציאו את האנטיביוטיקה. אנשים חשבו ששומן זה בריא ואכלו שמאלץ, שסתם להם את כל העורקים". 
 

“יש פה המון אנשים, אבל אין פה אף בנאדם אחד. ככה אמר סורמלו”.