רומן נדיר ביופיו: אוטוביוגרפיה של גבר לטיני אילם

הסיפור הפלאי נפתח כך: “שורש המיתוס שהולך ונרקם סביב דמותו של סַלְוָוטְיֵירָה נעוץ בשתיקה שאופפת אותו". הקורא נאסף מיד אל אווירה שהמילים “מיתוס", “שתיקה", ו"אופפת" בונות, עם שם שהברוֹתיו לקוחות ממקום דרום אמריקאי. המספר הוא בנו הצעיר של סלווטיירה, המגיע מן העיר הגדולה, בואנוס איירס, לעיירת הולדתו שעל שפת הנהר. הוא בא לבקר את הזיכרונות המשפחתיים מילדותו, שחלקם הנגלה מצביע בבירור על חלקם הנסתר. כשהיה ילד, דבק מיגל, המספר, באביו האילם וסייע לו ביצירתו. האב, סלווטיירה, צייר במקום לדבר. הוא תיעד את הנוף והמעשים ואת האנשים בדרכו הססגונית. סיפורו של המקום ושל המשפחה מקבל צורה חזותית ליניארית, כיוון שהאב מחבר ציור לציור עד שהוא גולל לתוך שטיח עצום בממדיו את כל תכולת העולם שבתוכו הוא חי. כל סודותיו צוירו על הבדים בהעזת צבע גדולה ומפורטת, בחושניות שמעניק חופש היצירה. נוף הנהר, אשתו, ילדיו, המאהבת לשעות הצהריים ואישה נוספת, שחורה, מעבר לנהר. המספר מגלה את כל אלה במגילה שהותיר אחריו האב האילם במחסן הנטוש.

“ואולי בגלל התחושה הזאת, שהבד הוא עולם חסר גבולות קשה לי לקרוא לו תמונה, כי תמונה מעלה מיד במחשבה מסגרת, גדר שבתוכה חוסים דברים מסוימים, וזה מה שסלווטיירה רצה למנוע. הוא התעניין בהיעדר השוליים, היעדר המחסה, בחיבור הבלתי נמנע בין החללים השונים (...) סלווטיירה רצה ליצור את התחושה, שמרגע שיצור נכלל ביצירה הוא יכול לחצות את המרחב המצויר, להתקדם לאורך הבד ולהופיע מחדש (...) אין פרטיות, אין בית, כולם חשופים בטריטוריית הצבעים הזאת שלא פוסקת לעולם".
 

והנה ציטטתי, כי הספר פואטי וחכם ומדייק בהתייחסותו ליצירה באשר היא יצירה. וכאן מדובר ביצירה פרועה, אינסטינקטיבית, שנוצרת כשפה ראשונית בידי מי שאין לו מילים. כל העולמות שאדם חווה בחייו מבוטאים על בד. חלומותיו, הטרגדיה המשפחתית, הטיוטה והגרסה האחרונה של סצינה, כי כך היא התרחשות החיים. היא כוללת את הטעויות ואת תיקונן ואת מה שאין לתקן.   

 

על היצירה חל תמיד איום של חיסול, או קטיעה. שָכן בריון חפץ בשטח האדמה שעליו עומד המחסן המשפחתי הנטוש, האח הבכור אדיש לגורל היצירה ומתאווה למכור. המספר מגונן על היצירה, נאבק למען שימורה. אחרי אסונות העבר וההווה ייוותר רק בדל משמעותי ממגילת החיים העשירה. פיסה אחת שתעיד על היתר ותפענח את המכלול.

 

“הייתי מוכרח למצוא את הקטע החסר", כותב מיגל. “(...) אבל אם אמצא אותו, יהיה גבול לעולם הדימויים הזה. לאינסוף יהיו קצוות ואני אוכל למצוא משהו שהוא לא צייר, משהו משלי". בארצנו מכנים זאת “עבודת שורשים". מיגל, צעיר שטרם גיבש עולם עצמאי, מתעקש לפרוש את כל מגילות האב, לשמר אותן במקום סגור, מרוחק ככל שיהיה, כדי שיוכל “למצוא משהו" משלו. פדרו מאיראל, יליד בואנוס איירס (1970), מפתה בספר הזה לקרוא עוד משלו. 

“אני חי לבדי, בדרך כלל ישן לבדי", מדווח עורך הדין סבסטיאן ראד, המספר, “ואין לי סבלנות והבנה הדרושות לשמירה על קשרי חברות". לא הזדמנתי לפני כן לחברתה של דמות ספרותית (גבר, גבר) שנוצרה במקלדת ג'ון גרישם, והמפגש הראשון עם האדון ראד אינו מותיר ספק בלבי בנוגע למודעות העצמית החריפה של גיבורו. בדומה לדמות הבלש האמריקאי הקלאסי, המשפטן הזה מחוספס, נטול אשליות, ציני ולא מפונק. הוא מספר שאפשר לסמוך על מהימנותו, כי אין לו מה להסתיר. במהלך סיפורו הוא חושף את האלגנטיות המושלמת של כתיבת גרישם. הסופר המיומן טווה חוטי עלילה אחדים לכלל התרחשות רציפה, נאמנה לעצמה. פועלים בה רמי דרג ודגי רקק בני גזעים שונים (כולל לבנים, כמובן), שהאלימות והסמים קרובים ללבם. כמעט אין אדם טוב באמת בסיפור של ראד, מלבד אמו של עוזרו הנאמן, המפנקת את העו"ד בתבשילים ביתיים. כנראה שאין צורך בבני אדם טובים כדי לגבש רומן משפטי מהוקצע לעילא. למקרה שלא חשדתם בקשר למציאות, הספר מגלה ששופטים, כמו שוטרים, כמו ראשי ערים, כולם עלולים ללקות בשחיתות. ראד עצמו מתפרנס מהצד מהימורים בתחרויות אגרוף, בעודו פטרון למתאגרף היספני צעיר ("מוניטין מפוקפק", ג'ון גרישם, מאנגלית: נורית לוינסון, מודן). 

הנרי דיוויד ת'ורו (1917־1862), איש אשכולות אמריקאי, נחשב למבשר המגע הישיר עם הטבע הלא מתורבת. בזמנו, יכול היה לטייל שעות באזור מגוריו בקונקורד, מסצ'וסטס, בלי להיתקל במבנה או בדרך כבושה. בספרו “ברגל, אמנות הטיול הרגלי" הגיש רשמים מפרקי הליכה, שבמהלכם ניסח הגות יפה לנפש ורלוונטית תמיד. “אני יוצא אל הטבע כדרכם של המשוררים והנביאים מני קדם". הוא רכש את ביתו מפני שראה מולו סבך צמחיית ביצה. למרות החובבנות הטיפוגרפית החבלנית, הטקסט מגונן על קסמו (מאנגלית: בן ציון הרמן, אסטרולוג, 111 עמ').