"המאבק שלו": יצירת המופת שכל אחד היה מסוגל לחבר

בהערכה גסה נקבע שאחד מכל עשרה נורווגים מחזיק בביתו את כל ששת הכרכים של הפרויקט האוטוביוגרפי עוצר הנשימה בשאפתנותו ובתעוזתו של קרל אובה קנאוסגורד, סופר שוודי צעיר ומרשים למראה עד מאוד, שעורר לאחרונה דיון סוער שכמותו לא נשמע בעולם הספרות מאז דעכו הדי המחלוקת על "2666" של רוברטו בולניו.

אומנם לעומת שלושת האלפים וחמש מאות העמודים שבהם מספר קנאוסגורד על כל פרט מחייו בגילוי לב מביך ויוצא דופן, הבולען בן שמונה מאות שמונים ושמונת העמודים שיצר בולניו נראה כמו נערה אנורקטית. אבל מידת התעוזה, השאפתנות הספרותית והעיסוק בצורה ובמשמעות זהים, גם אם לא מידת הכישרון. קנאוסגורד הוא סופר בינוני עם ביצים. בולניו הוא מסדר גודל אחר לגמרי.

"הקיץ היה ארוך, והוא עוד לא נגמר. ב־26 ביוני גמרתי את הכרך הראשון של הרומן, ומאז, במשך למעלה מחודש, וניה והיידי היו בחופשה מהגן, על כל המשתמע מכך. שגרת היומיום נעשתה אינטנסיבית מאי פעם. מעולם לא הבנתי את הטעם בחופשה, מעולם לא חשתי צורך בחופשה, תמיד היה לי חשק רק לעבוד עוד ועוד. אבל אם צריך, אז צריך".

כך נפתח הכרך השני של "המאבק שלי" ושמו "גבר מאוהב", שראה אור בימים אלו בתרגום לעברית. קרל אובה יוצא לחופשה משפחתית עם אשתו לינדה, משוררת שהוציאה קובץ שירים אחד ומאז מקדישה את חייה לצמא המשונה שיש לבעלה ולה לילדים (מאז נכתב הספר נולד לזוג ילד רביעי). כעבור שלושה ימים מורטי עצבים חוזרת משפחת קנאוסגורד חזרה לביתה אחרי שהחליטה להכריז על חופשתה כעל כישלון מוחלט. וזה, מתברר לקורא עד מהרה, רגע קצר של הסכמה, שכן בני הזוג מצויים בעיצומו של משבר, והמריבות הקולניות שלהם מטרידות את השכנים ומכניסות את שלושת הפעוטות שלהם לחוסר שקט מובן.

אבל אולי כדאי להתעכב רגע על השם שקנאוסגורד העניק לפרויקט הספרותי שלו, כי יש סיכוי שהוא נשמע לכם מוכר אבל אתם לא מצליחים להיזכר מאיפה. ובכן, זה השם שבחר היטלר לתת לספרו הידוע, "מיין קאמפף". ואף על פי שאין כל זיקה אידיאולוגית בין שני הספרים, קנאוסגורד לא היסס להשתמש בשם הידוע לשמצה כנקיטת עמדה לגבי גבולות החנופה לתקינות הפוליטית. מה שהוא מתעקש להנכיח במידה רבה של ילדותיות הוא את הפער בין מה שהוא צריך לחשוב בשוודיה הליברלית עד שיגעון, שאליה עבר מנורווגיה, לבין מה שהוא באמת חושב. בין מה שמצפים ממנו להרגיש לבין מה שהוא בעצם מרגיש. כיצד העולם צריך להיראות ואיך הוא בעצם נראה. כלומר קנאוסגורד מדבר על ההבדל בין אידיאולוגיה לבין מציאות, בין פוליטיקה לבין ספרות.

ואכן, לא מעט פעמים הוא נשמע ריאקציונר או לכל הפחות שמרן, אבל אין נושא שבו הוא חורג יותר מהתקן הסקנדינבי מאשר בדיון האובססיבי שהוא מנהל עם עצמו בשאלת הגבריות. כאילו הטיול הנוירוטי עם עגלת הילדים ברחובות שטוקהולם בשעה שאשתו מסיימת את לימודיה בבית ספר גבוה למשחק, טיול סהרורי שמסלולו מהווה את מבנה היסוד של הספר - תנועה מעגלית בעקבות זיכרון ואסוציאציות חופשיות - פוגע באופן מהותי בתחושת הגבריות שלו.

נראה שהרצון של קנאוסגורד להשיב על שאלת הגבריות באופן חד־משמעי ובקול בס נובע יותר מצורך נואש בחיים על פי עיקרון פשוט וחזק וכמובן, איך לא, בריצוי אביו המנוכר שממלא בנוכחותו המאיימת את הכרך הראשון. התמונה שבה הוא מצטרף לכמה אמהות בחוג ריתמיקה לתינוקות לבקשתה של אשתו, מרגיש מושפל כגבר, נבוך כאדם ונתון בסערה פנימית בגלל תשוקה לא רצויה אל המדריכה, מצחיקה מאוד כי היא מצליחה לצייר את מלוא הבלבול של קנאוסגורד ביחס לגבריות שלו:

"קולי העמוק נשמע כמו מחלה שפרצה בין קולותיהן"

"התיישבתי על הכרית שלי. מיקמתי את וניה בחיקי. היא הביטה בעיניים גדולות באישה עם הגיטרה, שאמרה לנו עכשיו 'ברוכים הבאים... עכשיו נתחיל בשיר ברכת השלום שלנו', אמרה ופרטה את האקורד הראשון, צלו הלך ודעך בזמן שהסבירה שעל ההורים להגיד את שמו של ילדם כשהיא מהנהנת לעברם, ואחר כך ישירו כולם את שמו של הילד.

"היא שבה ופרטה את אותו האקורד, וכולם פצחו בשיר. לפי מילות השיר יש דרך להגיד שלום לחברך בזמן שאתה מנופף בידך, והוריהם של התינוקות שהיו קטנים מכדי להבין אחזו בפרק ידם ונופפו במקומם, כך עשיתי גם אני, וכשהבית השני התחיל כבר לא היה לי שום תרוץ לשבת שם בשקט, ונאלצתי גם אני להצטרף לשירה. קולי העמוק נשמע כמו מחלה שפרצה בין קולותיהן הגבוהים של הנשים... לא חשתי אי נוחות, זה לא היה מביך לשבת שם אלא משפיל ומביש. הכל היה רך וחביב וטוב, כל התנועות היו קטנות, ואני ישבתי מכווץ על כרית ומלמלתי ביחד עם אמהות וילדים בשיר שהובילה אישה שבנוסף לכל הצרות גם רציתי מאוד לשכב איתה".

מה גורם לסופר צעיר, קודם שמלאו לו 40, למלא בדקדקנות שישה כרכים בכל פרט בחייו הפרטיים? לכאורה זה מעשה של טירוף, "התאבדות ספרותית", כפי שקנאוסגורד מכנה את המובי דיק הזה שלו. מדובר ברעיון הגובל בפאשיזם, הקמת מונומנט בקנה מידה כזה והצבתו בכיכר העיר. אבל הקריאה בספר מגלה שקנאוסגורד אינו מגלומן, לפחות לא יותר מכל סופר אחר וגם לא רודף פרסום או אוהב חשיפה יותר מאחרים בעידן הזה שבו כל אחד הוא כוכב בשמיו שלו.

מה זה אם כך? השאלה אינה מרפה מהקורא לכל משך הקריאה. הסיכון הרי הוא עצום. הספר על כל ששת כרכיו שאין בו עלילה, אלא אם כן מחשיבים את החיים עצמם לעלילה, חייב לגלות על האדם קנאוסגורד יותר מכפי שהסופר קנאוסגורד התכוון. בחלל עצום כל כך נוצרים דפוסים ותבניות באופן תת מודע החומקים מהמודע של הסופר (ושל עורכיו) ומשליטתם בהם.

תשומת הלב הקיצונית שהסופר מפנה לכל דבר סביבו, האופן שבו הוא מתאר אובייקטים ביתיים כחיתול רטוב, שאריות אוכל, שערות בכיור, זהה לריכוז שבו הוא מסתכל בציור של קונסטבל או בצילומי נוף. האופן החומרי שבו הוא מתאר תווי פנים או ירכיים של אישה או את רשת הקמטים הסבוכה על פניו של דייר רחוב מעלה את האפשרות המביכה שיש קשר בין הפניית תשומת לב לאובייקט לבין הצצה ואפילו לפורנוגרפיה.

"זה משהו שקורה הרבה בספר שלי", אמר על כך בכנות אופיינית קנאוסגורד בשיחה עם המבקר של ה"ניו יורקר" שנערכה באולם מלא מפה לפה באוסלו, "החפצון הזה של נשים. אולי הסיבה היא גבריות ואולי זה פשוט מי שאני, אבל אני חושב שאנחנו חיים בתרבות ויזואלית, עם יותר ויותר דימויים זמינים וגדלנו כבר בתקופה שבה זה התחיל להיות זמין. ההתנסות המינית הראשונה שלי הייתה כשמצאתי חוברת פורנו בחורשה ליד הבית ועלעלתי בה. מיניות קשורה לשינוי התרבותי הזה. אבל אני לא יודע, אני לא מנתח את זה, אני כותב על עצמי ועל החוויה שלי".

הכישלון המתוכנן של קנאוסגורד

בפעם הראשונה והאחרונה שסופר יצא למסע כזה בתוך זיכרונותיו הוא לא עשה את זה עם שלושה פעוטות מייללים ואישה תובענית שבעברה יש אפיזודה קשה של התמוטטות ואשפוז והיא מפגינה תלותיות שמעצבנת את בעלה וגם לשפחתכם הנאמנה היא עולה על העצבים. כשהסופר הצרפתי הגדול, מרסל פרוסט, החליט להתחקות אחרי הזמן האבוד, הוא חיפה את קירות חדר השינה שלו בלוחות שעם, הגיף את החלונות בווילונות אטומים ופרש מהעולם בלב אחת מהערים השוקקות שלו. רק מדי פעם, כשגבר עליו הצורך, יצא פרוסט באישון לילה לרחובותיה של פריז, פניו מועדות לאחד מבתי הבושת לגברים החושקים בגברים.

וזו אולי נקודת התורפה העיקרית בשני כרכיו של "המאבק שלי" שראו אור בעברית בתרגומה היפה של דנה כספי; שהם מציבים, מרצון ומבחירה, את "בעקבות הזמן האבוד" בלבם, כקנה מידה שאי אפשר לעמוד בתקן שלו. הראשון הוא יצירת מופת, קלאסיקה של המאה ה־20 העוסקת באופן שבו פועלים הזיכרון וההזכרות ובשאלה לאן נעלם הזמן שהיה וכיצד ניתן להשיבו, תוך תיאור נדיר של חיי הבורגנות והאריסטוקרטיה הצרפתית.

השני, "המאבק שלי", הוא יצירה ביזארית המתעדת בפרטנות מהפנטת תמונות וסיטואציות מחייו של הסופר, שמצליחה להיות מעניינת גם כשהיא משעממת. קדמו לה כמה תיאורים של התודעה האנושית כממריאה, נוסקת, נחה ושוב ממריאה ("גברת דאלוויי" של וירג'יניה וולף) או כתנועתו השוצפת של נהר שבזרמיו השונים מזדהרות תובנות פתאום ("יוליסס" של ג'יימס ג'ויס), או כפי שכבר הזכרנו, כעבודת אמנות פנימית ונסתרת ביצירתו של פרוסט. קנאוסגורד מעמיד את עצמו ללא הועיל בשורה אחת עם הגדולים ביותר ונכשל, כפי שהוא יודע מראש שיקרה לו. וזה יפה ואופייני לאדם שלמדנו להכיר כל מחשבה, רגש ורעיון שלו.

כי מתחת לכל הראוותנות והמגלומניה הגלויות מסתתר פרויקט סוציאליסטי במהותו, שבו סופר הופך את זיכרונותיו האישיים לרכוש ציבורי. הוא מזמין את הקורא לגלות בתוכו את קרל אובה הילד, האבא מרוט העצבים אך האוהב, הגבר המאוהב והבעל הלכוד. הוא כותב את היומן שכל אחד מאיתנו היה יכול לכתוב אילו היה קשוב וכפייתי כל כך בנוגע לחייו. למעשה, בכל תו ותו בספר אומר לנו המספר שהוא אינו וולף, או ג'ויס או פרוסט. שכמונו הוא רק קנאוסגורד. לא פחות אך גם לא יותר.