1
כשמתחיל הקיץ מדליקים את המזגן, ולא מכבים אותו עד הגשם הראשון. זה החוק. או לפחות זה החוק שהוא קבע לעצמו, מאז אותו קיץ שבו נתקע במילואים בג'וליס במחסן מהביל וסגור, ללא מזגן ולא מאוורר ועם חלונות שפנו אל עמדת השמנים/דלקים, כך שיכולת לבחור או למות מהזיעה של עצמך או מהריח בחוץ, והוא לא מת באותו קיץ אבל נשבע לעצמו שלעולם, לעולם, לא יזיע כך יותר. ומאז יש לו חוק: בפסח מדליקים, ולא מכבים עד שמתחילים ללבוש סוודר בתוך הבית. ושיסתדרו עם זה, חברת החשמל. שיביאו תאילנדים לדווש על אופניים עם דינמו, מצדו. אבל אז התקלקל לו המזגן.
ולא סתם התקלקל - התקלקל ושרף חצי קיר. יומיים הוא כבר בלי, נטרף, ומה גם שזיעתו המוגברת גרמה לו לפריחה מוזרה ומגרדת במקום שבו רק רופא עור ומין יכול לחוות עליו דעה, והוא הלך לדוקטור צ'לנוב שאמר לו: תרחץ ותאוורר את זה, ותראה אם יש שינוי. היה שינוי, אבל לרעה. הגיע למחרת שוב, ודוקטור צ'לנוב אמר: קח, תמרח שלוש פעמים ביום, ותראה אם יש שינוי. היה. לרעה. הגיע שוב למחרת, ודוקטור צ'לנוב אמר לו: טוב, זה כנראה לחץ פסיכולוגי, או שתתחיל לקחת ציפרלקס או שתמצא לך מזגן.
אז הוא לקח את המחשב הנייד ופסע לעבר סניף הדואר הקרוב, והתיישב - ונרגע. כי בדואר, תגידו מה שתגידו על הדוורים שלא מגיעים ועל התיבות שלא מרוקנות ועל התורים הארוכים - בדואר יש מיזוג שגורם לאסקימוסים להרגיש בבית. אולי הם חוסכים על שירות לאזרח, אבל הם הברון הנדיב של האוויר הקר.
וכך הוא ישב, עם הלפטופ והסמארטפון, וניהל את עסקיו בניחותא, על הספסל הכי אחורי באולם הקבלה, מול עיני הפקידים שבהתחלה דפקו בו מבטים עוינים, אבל די מהר השלימו עם נוכחותו. מדי פעם היה צמא, וקנה דיאט קולה במכונת השתייה. מדי פעם היה רעב, וקנה קולה רגילה. לא תזונה אידיאלית, אבל בקיץ יש חוק נוסף שלא כולם מכירים: אם זה קר, זה בריא.
2
ואז, ביום השני, היא הופיעה. בחורה בגילו, פזורת שיער, ממושקפת, מבולבלת, חמודה למראה - ואנשים, יש לומר, נוטים לזלזל בחמידות. כולם מחפשים את הסקסי, או את היפה, או את המרשים. אבל מי שכבר חווה מערכות יחסים שנדלקו ונכבו לפני שהספקת לומר את צמד המילים “מערכת יחסים", יודע שחמידות היא התכונה המנצחת. יופי מביא איתו אנטי־יופי: אנחנו מודעים לאיך שיופי משפיע עלינו, ולא פעם מתנגדים להשפעה הזאת, כמו לכל כובש זר, נאור ומקסים ככל שיהיה. או, כמו שהיטיב לנסח זאת הומלס תל אביבי אחד, שהיה מטריד פעם בחורות בבתי קפה: “את מאוד יפה, אבל מה יוצא לי מזה?".
חמידות, לעומת זאת, חודרת מבעד לשכבות ההגנה המוצקות ביותר, וזה בדיוק מה שעשתה לו הבחורה. בייחוד כאשר גם העניקה לו את ההזדמנות לחוש לעזרתה: כי בתמימותה, היא נקלעה לתור המכתבים הרשומים של אדון לוי העיראקי (היה שם עוד פקיד, לוי הלא־עיראקי, אף אחד לא היה בטוח מאיפה הוא), שהיה פקיד חייכן, ממושקף ומצומק בן... 100? 200? איש לא ידע עליו דבר, חוץ משהיה אמור לצאת לפנסיה עוד בתקופת הסולטן הטורקי, ואיכשהו נשאר גם בחיים וגם בדואר, ומכיוון שאלה שהיו אמורים לפטר אותו כבר יצאו לגמלאות בעצמם, מזמן, לא נותר מי שיגיד לו ללכת, והוא נותר על מקומו: השליט הנצחי על ממלכת המכתבים הרשומים.
כל מה שנדרש ממנו היה להסתובב לאחור עם הכיסא, ולשלוף את המכתב מהערימה המסודרת שחיכתה לו על המדף. אבל אדון לוי היה לוקח את הזמן בצורה שהגדירה מחדש את המושג זמן, וגם את המושג לוקח: מסתובב, מחייך, קם, מחייך, מתיישב חזרה, מחייך, קם שוב, מחטט בערימת המכתבים, מחייך, כל הזמן מחייך, מעביר באצבעו לאט־לאט מכתב אחרי מכתב, מפזם לעצמו שירי פלמ"ח במבטא עיראקי כבד (“לובלבו אגס וואגם תפווואח, הפילים כיסו את הנהר, וו... קטיושה אז יצאה החוצה" - היו לו גרסאות משלו למיטב הזמר הציוני).
וזה האיש שהיה אחראי על השעה הבאה בחייה של הבחורה.
כאשר שאלה אותו אם יש דרך לזרז את התהליך, הוא הציע לה להירגע ולקנות מהמכונה “קוקה קולה קר כקרח" - נסו לדמיין את המשפט הזה עם חמש פעמים ק' עמוקה וגרונית - וגם היא, כמו רבים לפניה, תהתה: הוא צוחק עלי? שאלה שלעולם לא תדע את התשובה עליה, כי אז הגיע הבחור - האביר עם הלפטופ - והציע לעזור. בגלל הוותק שצבר בסניף הממוזג, הוא ידע דרך לעקוף את האימה: כל מה שצריך לעשות זה לגשת לחלון של נורית. כי נורית שנאה את אדון לוי. תיעבה אותו. והייתה מוכנה לעשות הכל כדי להראות לכולם שהגיע הזמן להיפטר ממנו. היא זרקה מבט משטמה מנצח לכיוונו של אדון לוי, שרק חייך עוד יותר - איש לא הצליח לנחש מעולם אם הוא אכן כזה אידיוט, או שהוא עובד על כולם - ותוך שתי דקות המכתב הרשום היה בידה של הבחורה. הם צעדו אל מחוץ לסניף הדואר.
3
“רוצה לשתות קפה?", אמר בלי לקוות יותר מדי, אבל להפתעתו היא נענתה. אין לדעת למה. אפילו היא עצמה לא ידעה למה. זו לא רק העובדה שעזר לה, ונראה נחמד; משהו בכל האירוע הזה היה קסום, ורגעים קסומים - גם אם הקסם מתמצה בהתחמקות פלאית מתור בדואר - גורמים לך להאמין לרגע שהעולם הוא הגיוני וטוב. אז היא נכנסה אחריו לסניף "ארומה" הקרוב, ושם הם ישבו ושתו, ודיברו, ודיברו, ודיברו, עד שלפתע הגיע איש המזגנים שלו. זה שהיה אמור להיות ברגעים אלה בביתו, עובד על התיקון שלא נגמר. והנה הוא פה, מתיישב איתם לשולחן, ענק מידות מזיע ועצבני.
“מה אתה עושה פה?".
“אל תיכנס לבית שלך שלוש שעות", אמר איש המזגנים והביט לאחור: “שונא את הקפה שלהם".
“מה?", אמר הבחור - “למה?".
“היו לך דבורים במזגן. פיצצתי אותם בפליט נגד ג'וקים, אבל הבית שלך כמו התקפת אב"כ עכשיו", אמר איש המזגנים הענק, ופנה אל הבחורה: “אני מוטי. ממוטי מזגנים".
“אני תמי", אמרה, “מ..." - ולא יספה.
“רגע רגע רגע", אמר הבחור, “איזה דבורים? על מה אתה מדבר?".
“דבורים, דבורים", אמר איש המזגנים הענק. “המנוע של המזגן שלך היה מלא דבורים. דפקתי שם מכל שלם של K־300. הנה, תראה" - הוא שלף את הטלפון שלו והראה להם תמונה של עצמו, חצי עירום, תלוי מחלון ביתו של הבחור ובידו חלת דבש באורך מטר - “כל זה היה במזגן שלך".
הבחור לא ידע מה לומר אפילו. גירד בראשו, ומחה את הזיעה שהצטברה שוב על מצחו ופדחתו, ואמר, “טוב. תודה".
“אין בעד מה", אמר מוטי ממוטי מזגנים, ולא עשה סימן שהוא מתכוון ללכת משם. “אז מה, אתה קבוע פה?".
“לא", אמר הבחור. “איך ידעת איפה אני?".
“גוגל", אמר איש המזגנים.
“מה גוגל?".
“יש לך מחשב בבית".
“נו?".
“אז פתחתי, ונכנסתי לגוגל מפות".
“נו?".
“נו, אז הם יודעים איפה אתה".
“מה?", הוא גירד בראשו המזיע. “ראית איפה אני לפי המחשב שלי?".
“כן", אמר מוטי הענק ומשך בכתפיו. “פתחתי מפות גוגל, ראיתי איפה אתה. תסתכל בעצמך. הם יודעים הכל".
והבחור הוציא את הטלפון, וביחד כולם ראו לא רק איפה הוא עכשיו, אלא גם איפה היה בכל רגע ורגע נתון במהלך השנה האחרונה. הכל היה רשום שם. כולל שלושת הביקורים הרצופים אצל דוקטור שמעון צ'לנוב, רופא עור ומין.
הבחורה הסמיקה.
הוא אמר: “לא, זה סתם, היה לי משהו לא קשור". שזה פחות או יותר הדבר הכי לא אמין שהיה יכול לומר.
היא הנהנה.
הוא סגר את הטלפון.
מתקין המזגנים הענק אמר: “טוב, אז אל תחזור הביתה שלוש שעות".
“בסדר", אמר הבחור.
הענק הנהן והלך.
הבחורה אמרה: “טוב...".
“איזה מוזר, אה?".
“כן, אה?", היא אמרה. “טוב...".
“אז איפה היינו?".
“טוב", היא אמרה וקמה. הודתה לו על העזרה בדואר, והלכה לפני שהצליח לחשוב על משהו שיגרום לה לחזור בה. הוא נשאר שם ובהה באנשים מזיעים, נכנסים פנימה ונעמדים מתחת למזגן. ואמר לעצמו: טוב, נחזור לדואר. אבל לא הצליח לגרום לעצמו לקום מהכיסא.