איזה ספר היה כותב בוריס פישמן, אילו העלו אותו הוריו לישראל, במקום לניו יורק? האם נכון לשער שהחומרים הטראגיים הנמזגים בעדינות לתוך היצירה, היו הופכים לסלע קשה, ספוג במינרלים מרים וקצותיו חדודים? אין לדעת, כמובן, אבל השאלה מסקרנת. הספר שלפנינו מלא ביהודיוּת חילונית מהסוג הרוסי, והוא אינו מדיף שמץ ישראליות. ישראל מופיעה בו לרגע קל, כמחוז מרוחק, שאליו גלה בנו של קשיש ניו יורקי. באקט של מרדנות, כולל חזרה בתשובה, רחק הבן לציון.
סלבה גלמן, הדמות שמובילה את הסיפור, היה ילד כשהוריו ארזו מעט חפצים ועברו דרך מפותלת עד לכרך האמריקאי, ובלבד שלא ייאלצו לקבל סל קליטה בישראל. נשמת מהגר נצחי רוטטת חיים בספר הרך הזה. דפיו עסיסיים במשפחתיות שאין להיחלץ ממנה, באהבה נואשת, מלאת הערכה ותחושת חברות, לדור הסבים. שפע הומור אינטימי זרוע בתוך השורות, שחיבוטי נפש לא נוראים בוקעים מתוכן.
זוהי אוטוביוגרפיה חופשית, שעובדות הבסיס שלה ממריאות למחוזות הבדיון המשעשע, עם נגיעות סאטיריות. התערובת הסימפטית יוצרת סיפור משעשע, נוגע ללב, עצוב ושמח כלהקת כליזמר. סלבה, צעיר השואף להיות עיתונאי בולט במגזין בשם “סנצ'ורי", הנחשב יוקרתי בעיניו, ממלא בינתיים תפקיד זוטר במערכת. עליו ללקט אנקדוטות נלעגות מעיתונים פרובינציאליים. למען מימוש טוטאלי של ההיטמעות בניו יורק, מתרחק הצעיר מרובע המהגרים בברוקלין. הוא מנתק עצמו, גיאוגרפית ופיזית לפחות, מהמשפחה, אמא ואבא, סבא וסבתא, וטורח על בניית חיים חדשים במנהטן. באנגלית. כאילו לא היה עבר ומוצא, מאכלי ילדות וזיכרונות של נכד. בהימלטות שלו מקונספציית ההגירה הוא שוכח שבכל פינה יפגוש בבירת העולם מהגר שמתרגל דיבור באנגלית.
זהו ספר הביכורים של פישמן, עיתונאי יליד 1979, שהובא לאמריקה ב־1988. כבכל רומן שבנוי היטב, אירוע יוצא דופן, בדרך כלל מוות, מסמן את הציר המרכזי, שסביבו מתפתח הסיפור. כאן מתה הסבתא. סבתו של סלבה, אישה שהעריך ואהב בקרבה רגשית גדולה, וממנה התרחק כדי להיות אזרח ניו יורקי. מות הסבתא מפגיש את סלבה מחדש, ואולי בעצם בפעם הראשונה בבגרותו, עם כל מה שרצה להינתק ממנו. האופן שבו הוא מגלה מחדש את סבו הפנומנלי, מושך איתו את הקורא, הזוכה להכיר את הסבא, את עברו ואת אישיותו הססגונית. הקורא פוגש גם את ידידי הסבא, בני הדור שסבל במלחמת העולם השנייה, אם בשואה ואם בבריחה ממנה. בתוך כך נקלע סלבה ליוזמת הונאה גדולה שרוקח סבו, המאכער המקצועי. ביום מותה של הסבתא, ניצולת השואה היחידה במשפחה, מתקבל טופס רשמי מוועדת הפיצויים הגרמנית. הסבתא המנוחה מוזמנת לתבוע פיצויים על סבלה בגטו וביערות שאליהם נמלטה. הסבא, שמוחו קודח פתרון נכלולי לכל בעיה, איש שלמד להסתדר בערמומיות מאז ילדותו המושלגת, גורר את סלבה למעשה הרמייה. סלבה הרי יודע לכתוב, סיפור הרי יש להם, סיפורה של סבתא, הגם שהוא מקוטע וחסר פרטים ממשיים. וזוהי רק תחילת העלילה הטרגי–קומית.
בסופו של דבר נוצרה כאן תצוגה מקורית של תהליך בניית סיפור. סיפורי השואה שסלבה ממציא כוללים בתוכם אותם אלמנטים בגרסאות שונות. טרגדיית העבר היהודי הופכת לחומר ביד היוצר המודע לעצמו. כתיבת הפיקציה של חיי הקשישים מוליכה את הכותב לחקר עצמו. הוא תלוי באוויר בין מינסק של ילדותו, שהיא ריח ובדל מראה, לניו יורק שבה טרם נטמע. הוא מתאהב באמריקאית מפוכחת ובו בזמן מנסה ללמוד את מנהגי האבלות היהודיים. ובינתיים המשפחה לוחצת עליו שיתחתן עם הצעירה הרוסייה, המוכרת לו מילדות. התלישות שלו נותרת תלויה מעל השורה האחרונה בסיפור.
ספר זרחי
“בָּלוּעַ" הוא ספר קטן מידות, שכולו נורית זרחי (אפיק, 95 עמ'). לא רק בשל העובדה שהיא חיברה את הטקסטים שבו, אלא בעיקר מפני שהספר מדבר זרחית. הזרחיות מתבטאת בקיטוע, בנשימה החטופה של האמירה, בחשש לומר ובכל זאת לומר, כמו עכבר שמגיח, לא כדי לחטוף את פירור הגבינה, אלא כדי להניח אותו לעיני אחרים. ירצו - יאכלו, לא ירצו - גם בסדר. לעתים, במיוחד בפסוקים של הגות חתוכה, כמעט קשה להבין מה הכותבת אומרת. הטקסט מתקפל אז לתוך עצמו, למעין מלמול פנימי, שאולי לא נועד להיות מובן. וגם זה ממאפייני הזרחיות. בנוסף לכך, התכנים שפורשת מי שיצרה לעצמה קטגוריה משלה, נבחרים מתכולת מזוודה מוכרת, שהיא נושאת במשך שנות יצירתה. החקירה העצמית הקודחת דרך ביקוש האב הנעדר, הילדות בקיבוץ, ההתייחסות הלמדנית לשפה העברית, מי הן בת ואם, החמצות ביחסים עם גברים. ונוסף כאן עוד נדבך יסוד, קרעי היזכרות בישות המשפחה המורחבת. שהרי כל הספר הינו שורה של מאמצים להיאחז בגביש זהות המסרב להתמצק. הסיפור האחרון מגיש את זרחי במיטבה, ושמו כשם הספר. המספרת מחזיקה בפיה עיפרון שמיהרה להחביא מבן זוגה הדתי, עם חזרתו מבית הכנסת. איסור הכתיבה בשבת התנגש במשפט שעלה בראשה. העיפרון מוחזק בפה עד שהוא נבלע. האמירה המתעדת את האמת האישית, ההכרחית להיאמר, נתקעת בפה ויורדת לבטן באופן ממשי, עד צורך בשטיפת קיבה. אף סופרת, חוץ מזרחי, לא הייתה יכולה לברוא אירוע מגוחך וסימבולי כל כך.
יצא לאור
“בָּלוּעַ" הוא ספר קטן מידות, שכולו נורית זרחי (אפיק, 95 עמ'). לא רק בשל העובדה שהיא חיברה את הטקסטים שבו, אלא בעיקר מפני שהספר מדבר זרחית. הזרחיות מתבטאת בקיטוע, בנשימה החטופה של האמירה, בחשש לומר ובכל זאת לומר, כמו עכבר שמגיח, לא כדי לחטוף את פירור הגבינה, אלא כדי להניח אותו לעיני אחרים. ירצו - יאכלו, לא ירצו - גם בסדר. לעתים, במיוחד בפסוקים של הגות חתוכה, כמעט קשה להבין מה הכותבת אומרת. הטקסט מתקפל אז לתוך עצמו, למעין מלמול פנימי, שאולי לא נועד להיות מובן. וגם זה ממאפייני הזרחיות. בנוסף לכך, התכנים שפורשת מי שיצרה לעצמה קטגוריה משלה, נבחרים מתכולת מזוודה מוכרת, שהיא נושאת במשך שנות יצירתה. החקירה העצמית הקודחת דרך ביקוש האב הנעדר, הילדות בקיבוץ, ההתייחסות הלמדנית לשפה העברית, מי הן בת ואם, החמצות ביחסים עם גברים. ונוסף כאן עוד נדבך יסוד, קרעי היזכרות בישות המשפחה המורחבת. שהרי כל הספר הינו שורה של מאמצים להיאחז בגביש זהות המסרב להתמצק. הסיפור האחרון מגיש את זרחי במיטבה, ושמו כשם הספר. המספרת מחזיקה בפיה עיפרון שמיהרה להחביא מבן זוגה הדתי, עם חזרתו מבית הכנסת. איסור הכתיבה בשבת התנגש במשפט שעלה בראשה. העיפרון מוחזק בפה עד שהוא נבלע. האמירה המתעדת את האמת האישית, ההכרחית להיאמר, נתקעת בפה ויורדת לבטן באופן ממשי, עד צורך בשטיפת קיבה. אף סופרת, חוץ מזרחי, לא הייתה יכולה לברוא אירוע מגוחך וסימבולי כל כך.
"רשימותיו של אפנדי נטול שכר סופרים" הינו אוסף כתבים מאת יעקב יהושע (1905–1982), אביו של הסופר א.ב. יהושע. המחבר, שגדל בירושלים ובגר בחוג לתולדות המזרח, התמקד במחקריו בעיתונות הפלסטינית ובתגובתה לציונות מסוף המאה ה–19 ועד הצהרת בלפור. יהושע הבן כותב שאביו כתב “בעבור היהודים והערבים כאחד, על מנת להרבות ידע ולקרב לבבות" (הקיבוץ המאוחד, 286 עמ').