גל ספרים הומוריסטיים בעברית מוכיח שלא רק רצינות נחשבת

ערבים־יהודים, דתיים־חילונים, מזרחים־אשכנזים, כיבוש, פער הדורות, משפחה במשבר. אלה, בפילוח גס, הנושאים המעסיקים את הכותבים הישראלים. המציאות הישראלית היא כר פורה לעיסוק בקונפליקטים ובמצבי משבר ודווקא הומור, שיכול היה לשמש בתפקיד ספרותי חשוב, הפך למצרך נדיר. ספרות הומוריסטית מובהקת מבליחה מעת לעת, באקט של תעוזה יוצאת דופן, עם הבלחות כמו “הדבר היה ככה" מאת מאיר שלו, “בזעיר אנפין" מאת ירמי פינקוס, זוכה פרס ספיר, “חידת סמירנוב" של ספי אקוניס (שם בדוי), “אין סודות בחברה" של יונתן שגיב, ועוד כמה יחידי סגולה.

על הרקע הזה, הצצה ברשימת ספרי המקור שראו אור לאחרונה מזמנת לא פחות מהפתעה. בעת ובעונה אחת יצאו פה ספרים שאינם משתמשים בהומור ככלי נוסף, אלא יושבים במובהק תחת ההגדרה שלו: “פעם היה לי לב" של אסף סעדון, שהוכתר על ידי ההוצאה כ"גרוטסקה פרועה – מצחיקה ומטרידה כאחת" (ידיעות ספרים), “חזקים ברוסיה" מאת רן דברת, המוגדר כ"סיפור מצחיק־עצוב" (אחוזת בית), ו"המלך צ'ינגיס הראשון" (“פרוע, סאטירי, שנון ונשכני") מאת יונתן ילון (גרף).

“הומור הוא לא מוצר משני של הספרות", אמר לי פעם אפרים קישון ז"ל. “בשום צורה של ספרות אין החובבנות בלתי נסבלת כמו בהומור. יש המון צורות ספרותיות, אבל הקשה ביותר היא זו ההומוריסטית". מה קורה לנו? האם איבדנו את ההומור? האם מה שהיה טוב בגלות למנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, דוד פרישמן וא"ל לוינסקי, יצחק ארטר ויצחק קמינר, לא טוב לנו? איך קרה שהתקבע זיהוי כה מוחלט בין “איכותי" ל"מנכולי"?

"נתפס כפחות ערך"

“לפני 20 שנה שמעתי באחד הקורסים בחוג לספרות כללית הרצאה אורחת על העוול שנעשה להומור היהודי הנפלא של מנדלי מו"ס ושל שלום עליכם", אומרת מיכל חרותי, מבכירות העורכות הספרותיות בארץ, לשעבר עורכת ספרות המקור של ההוצאות מודן, מטר וידיעות ספרים. “בראייה היסטורית, ההומור היהודי נתפס כסממן גלותי, רחוק מדמות הצבר והיהודי החדש שהספרות הארצישראלית ניסתה למצב בשנות ה־50 וה־60, יחד עם הניסיון לבסס ‘ספרות גבוהה' שתכלול את האתוס הציוני ההרואי והדידקטי בדרך כלל. לאורך השנים הפנימה החברה הישראלית הצעירה גם את מצב החירום הנצחי של החיים על החרב, ובסטייט אוף מיינד של ‘מצב חירום' קשה לייצר הומור, שזקוק למרחק האסתטי שבו הדרמטי נהפך לקומי. הספרות הישראלית, שאכן הייתה ברובה חמורת סבר, התרחקה מסממנים קומיים־פולקלוריסטיים שגם הם נקשרו לדימוי של היהודי הגלותי.

"לתוך התבנית הזאת התקבענו, וקיבעונות על פי דרכם משתחררים לאט. אפילו ההומור של אפרים קישון נתפס בשנות ה־70 כגלותי, ואת הסאטירה של חנוך לוין היה קשה מאוד לעכל בזמנו. עד היום יצירה שכל תכליתה לעורר צחוק נחשבת ל'לא רצינית' תרתי משמע. בקודים התרבותיים הנוקשים והשמרניים שלנו, ספרות ילדים אומנם חייבת להיות מצחיקה, אבל כתיבה הומוריסטית למבוגרים עדיין נתפסת כפחותת ערך ונישתית".

אני מניחה שכתבי יד רבים עוברים תחת ידייך. עד כמה ההומור תופס בהם מקום, לא ככלי נוסף אלא כישות בפני עצמה?
“רוב כתבי היד שעוברים תחת ידי אכן עוסקים בדרמות משפחתיות, חברתיות והיסטוריות, אבל יש גם לא מעט סיפורים ורומנים שעוסקים ב'סיפור קטן' ופרטי. למרות האמור לעיל, בשנים האחרונות אני דווקא רואה שימוש נרחב יותר בהומור ככלי פואטי לעיצוב דמויות וכאמצעי ספרותי מאוורר, אבל נכון שמעטים הם הספרים שמוגדרים כקומיים. נפוצה יותר ההגדרה ‘טרגי־קומי' כמו אצל ירמי פינקוס ואמיר גוטפרוינד, וגם ספרו האחרון של גרוסמן, ‘סוס אחד נכנס לבר', הוגדר כטרגי־קומי והמקום המרכזי של ההומור בו יוצא דופן ביצירתו. אם נלך קצת אחורה, אי אפשר שלא להזכיר את הכתיבה של אורלי קסטל בלום, שתמיד הייתה מצחיקה ונועזת, והיה יורם קניוק שתמיד מצא את הזווית המשעשעת והקפיד לתקוע סיכות בבלוני החשיבות של האתוס הלאומי, ודן בניה סרי שעטף את הכאב בהרבה הומור. נעה ידלין החזירה לאחרונה את ההומור לקדמת הבמה כשספרה ‘בעלת הבית' זכה בפרס ספיר, ולא מזמן ערכתי את הרומן החדש של רונית ידעיה המצחיקה נורא, ‘מלכת הממולאים', שיראה אור בקרוב".

לא תמיד זה עובד. “לפני כמה שנים, בשבתי כעורכת ספרות המקור של מודן, הוצאתי את ‘הכלה היהודייה' של הגר דורון, קומדיה פרועה שהצחיקה אותי עד דמעות", מספרת חרותי. “יחד עם ההומור המטורף הספר גם פירק לגורמים את הפוריטניות התרבותית שלנו ופרץ כמעט כל גבול אפשרי. הספר אומנם זכה בפרס רמת גן לספרות ביכורים, אבל אני חושבת שהקהל לא כל כך ידע איך לאכול אותו והוא לא זכה להצלחה מסחרית. לפני כשנתיים ערכתי סאטירה משעשעת של עוזי זק, ‘ככה זה עובד', שחזה את שיאו של המשבר בענף הספרים הישראלי ממש לפני שהתהווה. כל אלה הם אומנם טיפות בים הספרים הרואים אור, אבל נגיעות של הומור בכתיבה יש הרבה, והרשימה מתארכת ככל שאני חושבת על ספרים שיצאו בשנים האחרונות. ‘ארבע ארצות' של מתן חרמוני, ‘הזקן השתגע' של אביבית משמרי, ‘סוסית' הנהדרת של לאה איני, ‘מרוץ שליחים' של אריאלה גולדמינץ שכתוב בהומור נפלא. וזאת כנראה רשימה די מקרית ולא ממצה, כי רוב הזמן אני קוראת כתבי יד ובקושי מגיעה, לצערי הרב ממש, לספרים הרבים שרואים אור. אם יש פה מגמה? אני ממש מקווה שכן, ומאחלת לנו הרבה צחוקים ואירוניה עצמית בריאה".

נדמה לי שהרבה יותר קשה להצחיק מאשר לגעת בבלוטות העצב.
“זה ככל הנראה נכון, בסופו של דבר. יש הרבה כותבים מוכשרים שיודעים לספר סיפור, לייצר דרמה טובה. אבל כמה יודעים להצחיק? ממש להצחיק? לכתוב קומדיה או סאטירה טובה קשה יותר מאשר לכתוב דרמה".

הסופרת נעה ידלין מודה שכאשר יצא “בעלת הבית", הופתעה מהתגובות. “מרגע שספר יוצא לאור, הקריאה שלי בו לא יותר תקפה מהקריאה של כל אחד אחר. אומרים לי המון דברים על הספר – עם חלקם אני מסכימה ועם חלקם לא - אבל יש טקסט וכל אחד קורא אותו כמו שהוא קורא אותו. אנשים רואים את הספר הזה בצורה שונה מהרבה בחינות. במהותו הוא די רציני, ויש בו שימוש בהומור כפי שאני רואה אותו. יש תפיסה לא נכונה לדעתי בהתייחס להומור.

"במובן העמוק שלו הומור הוא דבר עצוב. הוא בא לזהות סדק, חרך או משהו חורק במציאות ולהאיר אותו באור מפתיע. בהפתעה יש תענוג. הרבה פעמים, מה שנשאר זה הסדק במציאות אחרי שהחיוך וההפתעה נגמרים. ההומור מציע ראייה שאינה חד־ערכית. הוא מאפשר מבט מהרבה כיוונים. מה שאני רואה כחמור סבר, עבור אחרים הוא חסר משקל. הוא בודק את האפשרויות ביחס לכל דבר ולא מקבל דבר כמובן מאליו: לא רגש, לא תחושה ולא סיטואציה. כשכתבתי בעיתון, יכולתי להגיד: יצא לי טור מצחיק. בספרות, משום שההומור בה הוא דבר כל כך חמקמק ומורכב, גיליתי שהשיפוט שלי לא רלוונטי".

אריק גלסנר, סופר, מבקר ומרצה בחוג לספרות במכללת אורנים, מבקש להבדיל בין ספרות בידור “אסקפיסטית" לספרות רצינית אך “אזרחית", שעוסקת בגיבורים אינדיבידואליים ובבעיות מחיי היומיום – יחסים, משפחה, כסף ומעמד - לעתים מבורכות באופן סאטירי.

“אני חושב שיש תחושה מסוימת של מיצוי בספרות העברית שעוסקת בנושאים ‘הגדולים' המסורתיים של הספרות הישראלית בעשורים האחרונים: שואה, יחסי יהודים־ערבים", אומר גלסנר. “הסיבה למיצוי טמונה הן בביטוי עצמו, ‘מיצוי', כלומר שחיקה של הנושאים האלה בגלל שימוש יתר, והן מכך שהמציאות הפוליטית הישראלית הפכה פחות לחד־משמעית בעשור וחצי האחרון בעקבות האינתיפאדה השנייה ואי היציבות בעולם הערבי שסביבנו. כלומר תחושת הצדק של הכותבים בנושא, שבדרך כלל באים משמאל, מעט התערערה, ואיתה המוטיבציה לכתוב על הנושא. מה שלא נשחק בגלריית הנושאים ‘הרציניים', אלא אף צבר עוז, הוא יחסי מזרחים־אשכנזים. אבל באופן מעניין נראה שהסוגיה הזאת מעסיקה יותר את השירה מאשר את הפרוזה".

אל הוואקום, מזכיר גלסנר, פרץ הנושא “האזרחי", הכלכלי, “זה שבא לידי ביטוי מפתיע בציבוריות הישראלית במחאה החברתית לפני חמש שנים", לדבריו. “כך שחלק מהספרים שרואים אור בשנים האחרונות עוסקים בסוגיות ‘אזרחיות', מעמדיות, ‘בריטיות' קלאסיות, אם אפשר לומר כך. והסוגיות הללו, למרות רצינותן, יותר משתפות פעולה עם גישה הומוריסטית, כמו ב'בזעיר אנפין' של ירמי פינקוס או ‘כלכלת בית' של עודד כרמלי. זאת מגמה מבורכת בעיני, כי הרומן כז'אנר, באופן מסורתי, נולד על מנת לייצג דמויות אינדיבידואליות על רקע חברתי מובחן, והעיסוק בנושאים הגדולים נוטה למחוק את האינדיבידואליות. ג'ורג' אורוול כתב בסוף שנות ה־30 שהסיבה שהשירה הייתה מרכזית יותר בהן מאשר הרומן היא משום שאלה היו שנים הרות גורל, פוליטיות מאוד, והרומן פחות מתאים לתיאור מצבי חירום פוליטיים ויותר לתיאור מציאות אזרחית שלווה יחסית. כך שיש כאן גם סממן מבורך של ‘נורמליות' בספרות וכנות - בחיינו אנחנו עסוקים הרבה במעמדנו הכלכלי, בסטטוס שלנו, בעניינים ‘קטנים' של חיי הנפש שלנו וכו'".

בצד זה, קיימים ניסיונות ליצירת ספרות בידורית, אסקפיסטית גרידא.
“אלו ניסיונות לא פסולים בעיני, אם הם מוגדרים ונקלטים ככאלה, ולא דוחקים את ההתבוננות העצמית הרצינית יותר במצב הישראלי שנעשית בספרות הרצינית. אני מודה שאני פחות מתעניין ביצירות האלה ופחות קורא אותן".

"למה לא לחדש?"

טוראן, בחור ממוצע מניו יורק, מגיע לממלכת צ'ינגיסטן, הנשלטת בידי דיקטטור חביב וטוב לב. בין השניים נרקמת מערכת יחסים משנת גורלות. זה, בגדול, סיפור המסגרת ב"המלך צ'ינגיס הראשון" (הוצאת גרף), פרי עטו של יונתן ילון (38), נשוי ואב לשניים, סמנכ"ל שיווק בחברת הייטק וכותב הבלוג “ביקורות ספרים לממהרים".

“לפני שלוש שנים נחתו בזו אחר זו כמה בשורות קשות על משפחתי, והמציאות העגומה גרמה לי לחפש תכנים אסקפיסטיים ומשמחים שיאזנו אותה", מספר ילון. הדבר הוביל אותו לכתיבת ספר שכל כולו הומור. “בראתי לי את צ'ינגיסטן כמקום ססגוני ומשעשע שאוכל לברוח אליו מפעם לפעם. בתקופה זו חייתי למעשה חיים כפולים – במציאות הקשה ובסיפורים שהמצאתי על צ'ינגיסטן, שהתגבשו לבסוף לעלילת הרומן".

איכשהו נדמה שכותבים ישראלים נמנעים מכתיבה הומוריסטית. למה אתה מייחס את זה?
“דווקא יש המון כתיבה הומוריסטית בישראל, אך כמעט כולה מוגבלת לקולנוע ולטלוויזיה. ‘אפס ביחסי אנוש' הוא הסרט הישראלי הכי מצליח בשנים האחרונות. תוכניות פופולריות כמו ‘ארץ נהדרת' ו'היהודים באים', ברגעיהן הטובים, הן מבריקות בעיני. אך כשזה מגיע לספרות, אין כאן כמעט כתיבה ז'אנרית – לא הומור, לא נוער, לא פנטזיה ולא הרפתקאות. היה נחמד אם יותר סופרים היו רותמים את כישרונם לכתיבה שאינה מתמקדת דווקא בעוולות העבר ובשסעים החברתיים, שגם כך מוזרקים לנו לווריד על ידי פרשנים מאיימים ופוליטיקאים מסיתים. למה לא לכתוב משהו חדש?".