אחרי שחטף שבץ מוחי באמצע העבודה, ממש באמצע - הוא עמד על סולם בגובה שלושה מטרים וסידר ארגזים ובתוכם צינורות מתכת, ואחד מחבריו צעק לו: "אה שימי, הלך הטיול לטורקיה!", כי הם תכננו טיול משפחות משותף לאנטליה, אך חרדת ארדואן נפלה עליהם (האיש לא מעורר אמון בעתיד הבטן־גב־הכל-כלול, תגידו מה שתגידו על דמוקרטיה), ושימי ענה לו: "נראה לך? דווקא עכשיו יהיה יותר..." ופתאום נפל. מהיכרות עם שימי, חבריו סברו שהכוונה הייתה "יהיה יותר זול", אך הם לעולם לא יידעו, כי הוא מת עוד לפני שגופו נחבט ברצפה. הם הזמינו אמבולנס וחיכו לבואו אבל כבר ידעו שזה אבוד, והביטו זה בזה וחיכו לראשון שיתנדב להתקשר לאשתו, אבל אף אחד לא רצה ובסוף היה זה מנהל העבודה שבקושי הכיר אותו - הוא הגיע למפעל לפני חודש בלבד - וזה גם לא שינה הרבה, כי אשתו לא ענתה לטלפון: שמה אותו על שקט בלילה, ושכחה לשנות את זה בבוקר. אז הם הגיעו אליה הביתה: מנהל המפעל ועוד שניים מחבריו.
כשצלצלו בדלת הייתה גם היא באמצע סידור מדפים גבוהים, אם כי לא בגובה שלושה מטרים, וכשחשבה על זה אחר כך, הבינה שיש סיכוי לא רע ששניהם עמדו על סולם בשעה שזה קרה, הוא בעבודה והיא בבית. כשסיפרו לה, היא הגיבה בצורה שנראתה להם משונה: לא בבכי ולא בתדהמה, רק הנהנה בראשה שוב ושוב, יותר מדי פעמים, וחיכתה שילכו. אז לא הייתה להם ברירה והם הלכו, לא לפני שהציעו עזרה, אמרו שיישארו איתה, יעזרו לה להתקשר למי שצריך, אבל היא המשיכה להנהן ורק אמרה "לא, לא, זה בסדר, לא", וגם זה היה מוזר: לראות מישהו מהנהן ואומר לא באותו זמן כל כך הרבה פעמים.
והיא נשארה לבד.
והתיישבה על הספה ובהתה במשך שעה ארוכה בטלוויזיה שהייתה דלוקה על איזו תוכנית בוקר, ולא זזה, ורק אחרי יותר משעה התקשרה לבית הספר וביקשה שיוציאו מהכיתות את שני ילדיה, רועי ושיר, ושלא יגידו להם כלום אבל שיביאו אותם הביתה. המנהלת אכן עשתה את זה והביאה אותם בעצמה. עדנה אמרה למנהלת שהיא יכולה ללכת. המנהלת ניסתה להשתלט על הסיטואציה כמו שלימדו אותה, גם בהשתלמות במשרד החינוך וגם בקורס פרטי אחד שעשתה פעם בנושא, בהנחיית מומחה אמריקאי לשיטת הופו־נופו־נו, שיטת טיפול מהוואי שדוגלת בהשתחררות מאשמה ובקבלת עצמך כמו שאתה - לכולם מסביבה זה נשמע טיפשי אבל היא ראתה במו עיניה כמה זה עוזר, וניסתה בכל מקום שיכלה להשתמש במה שלמדה בסדנה - אבל עדנה אמרה לה שהיא רוצה לדבר עם הילדים לבד.
המנהלת הלכה.
הילדים התיישבו על הספה מולה.
היא לקחה נשימה ואמרה להם שאבא שלהם נפטר.
היא לא אמרה איך. הם חקרו אותה שוב ושוב ובסוף היא אמרה שהוא חטף שבץ ומת ולא הרגיש שום כאב, ולא הזכירה את הסולם, כי חשבה לעצמה, שלא יתחילו עכשיו לפחד מסולמות.
היא הביטה בהם יושבים ללא אומר ולא היה לה כוח לקום ולחבק אותם, או להגיד שיהיה בסדר, או סתם לתת להם לשאול שאלות. אבל אז אמרה לעצמה, בסוף גם מזה תהיה להם טראומה, וקמה והתיישבה ביניהם וחיבקה אותם. בהתחלה הם קיבלו את החיבוק בקשיחות, אבל לאט־לאט התרככו לתוך גופה ונשמו בתוכה. אחרי כמה דקות היא הרגישה אותם מתקשחים שוב, והרפתה.
"רוצים לאכול משהו?", אמרה.
רועי, הגדול יותר, אמר לא. שיר התחיל להגיד כן, אבל אז שינה את דעתו. הוא היה בגיל הזה, שכל מה שאחיו הגדול עשה היה קדוש.
רועי שאל אם הוא יכול ללכת לשחק במחשב.
היא אמרה שכן, והוא הלך.
שיר שאל: "ומה אני אעשה?".
היא אמרה: "אתה יכול ללכת גם לשחק במחשב".
הוא לא זז.
"או אתה יכול לראות טלוויזיה".
הוא עדיין לא זז.
"או אני יכולה לעשות לך משהו לאכול, בכל זאת".
הוא זז ממש טיפה. היא חיכתה קצת, ואחרי כמה שניות אמר, "בסדר".
שעתיים אחר כך, כשישבה לבדה במטבח והתקשרה בזה אחר זה למי שחשבה שצריך להתקשר אליו, הגיעה לאחיו המבוגר, ג'קי, שמעולם לא חיבב אותה במיוחד, וגם לא הסתיר את זה - הוא אהב מאוד את אשתו הראשונה של שימי, שנהרגה בתאונת דרכים צעירה ויפה, ומעולם לא הפסיקה להיות צעירה ויפה, לא בעיני ג'קי. את השיחה איתו דחתה ככל שיכלה. ובדיוק לפני שהתקשרה זה קרה: לפתע חשה שהקרקע נשמטת מתחת רגליה, פיזית, פשוט איננה, וצניחה איומה וחושך מסביב, וידה נשלחה לארגז התרופות שכבר שלוש שעות היא מתלבטת אם לפתוח אותו, ובמהירות היא גיששה בתוכו אחרי קופסת הוואליום, שלפה את הגלולות ולקחה שתיים, ליתר ביטחון, ואז שלחה יד ממקום מושבה, פתחה את המקרר, שלפה משם בקבוק מים קרים ביד אחת, ושתתה עם הגלולות.
והתיישבה. ורק אחר כך חשבה: שתיים זה יותר מדי, לא?
אבל אחר כך חשבה, מה זה משנה.
ואולי זה היה הוואליום ואולי לא, אבל הקרקע חזרה להתייצב, והיא אזרה אומץ וחייגה לג'קי, והוא ענה, והיא אמרה: "אה, ג'קי, זאת עדנה, תשמע...".
והוא אמר, "אני יודע, אמא הרגע אמרה לי".
והם שתקו.
והיא אמרה: "טוב".
"עדנה", הוא אמר.
"מה?".
"מה אני יכול לעזור?".
"כלום", היא אמרה, "ישחררו את הגופה, יהיה מועד להלוויה, אני אגיד לך".
"לא," אמר, "אני מתכוון, מעבר לזה. לא משנה מה. רק תגידי".
"בסדר".
"בארגון, ב... מה שאת צריכה".
"בסדר".
"אבל רק, אה...".
"מה?".
"לא, אני רק רוצה...".
"מה?".
"ש... מבחינת רועי".
היא השתתקה. ואחר כך אמרה: "מה מבחינת רועי?".
"שלא אמרתם לו".
"כן".
"שהוא הבן של...".
"כן, אני יודעת של מי הוא הבן", אמרה. "נו?".
"אז... את תמשיכי ל... או שתגידי לו עכשיו?".
"למה שאני אגיד לו?".
"אני יודע ששימי לא רצה שהוא ירגיש שאת לא האמא האמיתית שלו".
"אני ועוד איך האמא האמיתית שלו!".
"אבל עכשיו כשהוא איננו -".
"נראה לך שזה מתאים עכשיו לדבר על זה?", התפרצה עליו. "נראה לך שעכשיו דווקא אני אגיד לו? עכשיו כשגם אין לו אבא?" - היא הביטה במהירות לראות
שאף אחד לא מקשיב לה, והנמיכה את קולה - "אני לא אגיד לו אף פעם. אף פעם".
"בסדר".
"ואתה אל תדחף את האף שלך".
"בסדר", התחיל, אבל היא טרקה לו בפרצוף. ופתאום התחילה לבכות. שעה ארוכה בכתה בשקט, כדי שאף אחד מילדיה לא ישמע, לא הילד שלה, ולא הילד שאינו שלה.
ואחרי שעה קלה קמה, והרגישה לאה ואדישה, ורווח לה. ואמרה: אה, זה הוואליום. והתיישבה חזרה.
רוח קרירה נשבה לפתע, והיא אמרה, וואללה, באמצע הקיץ, פתאום רוח. ועצמה את עיניה ונתנה לרוח ללטף את ראשה. ורק אחרי כמה דקות פקחה את עיניה והבינה שהרוח מגיעה מהמקרר, שנשאר פתוח אחרי שלקחה משם את בקבוק המים. היא שלחה יד לסגור את דלת המקרר ופספסה אותה. והייתה צריכה לחזור על התנועה כדי לסגור אותה, אבל לא היה לה כוח.