מה לא אומרים על הילדים של היום. שהם תקועים מול מסכים, שהם לא קוראים ספרים, שהרגלי צריכת התוכן שלהם מסתכמים ביכולת לשבת עד דקה מול טקסט. ובכלל, שהקרב הזה, על לבו של הילד מול ספר, אבוד מראש. מבט על אוסף של תערוכות שנפתחו בתקופה האחרונה מראה שאולי לא הכל אבוד. בבת אחת קמו במקומות מרכזיים תערוכות שעוסקות באיורים, ובקשר שלהם למלים: במוזיאון ישראל מוצגות עבודותיהם של מאיירים מצטיינים בספרי ילדים, זוכי פרס בן־יצחק, ובספריית הילדים והנוער בבית אריאלה עלתה לפני זמן קצר "מַשֶּׁהוּ מָתוֹק לְמָשָׁל שִׁיר" המבוססת על סדרה בת שבעה ספרי שירה לילדים של הוצאת עם עובד.
בחלל הכניסה לתערוכה מוצגים שירים מייצגים מכל ספר, מלווים ביצירות של המאיירים עפרה עמית, רעיה קרס, דיויד הול, שמרית אלקנתי, ליאורה גרוסמן, וגיל־לי אלון קוריאל, בהם "העורב והלימון" של חיה שנהב, משל נונסנס פילוסופי; "העולם" מאת שאול טשרניחובסקי שהבין וכתב על עולם ילדים בשפה ומילים שלא תמיד מוכרים היום לילדים; ושני שירים של שלומית כהן־אסיף – "שיר ערש לנדנדה" ו"בארץ המפלצות" המעוררים רגש, מחשבה והומור.
האוצרת מיכל מור־חיים מצהירה ש"תהליך בחירת השירים לתערוכה נעשה מתוך כוונה להתמקד בכמה נושאים וברצון להוציא את האיורים מ'חוץ' לספר, מהמקום השוויוני והמשלים את המילים, להגדילם ולפעמים אפילו לדחוק את הטקסט".
במקביל, במוזיאון הקומיקס והקריקטורה בחולון מוצגת התערוכה "איורים מפטפטים" על יצירתה של איה גורדון נוי, בת בית על מדפי ספרי הילדים, ובחודש ספטמבר תעלה שם "קישטה", תערוכה הבוחנת את ייצוגיהם השונים של החתולים בעבודותיהם של יוצרים ישראלים ותיקים וצעירים.
(אוצרת: מיכל פז־קלפ). עוד: תערוכה חדשה בספרייה הלאומית "איך מציירים שיר?" (אוצר: גיל ויסלבאי), שבודקת סוגי יחסים שבין משוררים לציירים, בין מאיירים לשירה ובין דימוי למילה הכתובה; תערוכה מרתקת בשם "חוקים ושבירתם" שעלתה בבית מיכל ברחובות אחרי שהועלתה לראשונה בפסטיבל בינלאומי לתרבות הילד בקוריאה ובסין, ומציגה עבודות של מאיירים כמו רותו מודן, דוד פולונסקי, רינת הופר, מישל קישקה, יניב שמעוני, ולי מינצי ונעמה בנזימן. כולם עוסקים בדיוק בשם שנושאת התערוכה: שבירתם של חוקים בספרי פעוטות. תשכחו מכללי ההתנהגות הנאותה. בשני העשורים האחרונים חל שינוי מהותי ביחס לילדוּת. עכשיו מדברים על העצמה של הילד ומעודדים הורים לסייע לפעוט לפתח את אישיותו הייחודית.
"הבלגן הוא כייפי ולגיטימי"
ב"מפלצת פועה" שכתב ארי אליעז ואיירה שירה נחומסון, ראתה אוצרת התערוכה מיכל פז־קלפ, המכהנת גם כעורכת ספרי ילדים ונוער בהוצאת כנרת, איור ובו חדר ילדים מבולגן. באיור אחר, ראתה ילדה מהרהרת עם רגליים על המיטה. ב"חתול דלעת משנה את הדעת" של יונתן יבין, אייר גלעד סופר ילד יושב על השולחן בזמן שיחה עם אביו. באותו ספר מבצבץ תלתל אבק מתחת למיטה. לאט לאט הלכה והתחוורה לה התמונה. "אנחנו כבר לא מנסים לשדר לילדים שהכל מסודר ומתוקתק. בזה שמבוגר מעביר לילד ספר, הוא למעשה אומר: מה שיש בפנים, זה בסדר. המסר הוא שילדים אינם צריכים להיות ממושמעים", אומרת פז־קלפ. "הבלגן הוא כיפי ולגיטימי. יש יותר ויותר ספרים שמאפשרים את זה, וגם האיורים מאפשרים את זה. מה שהכי מעניין בעיניי זה המקומות שבהם הספרים לאו דווקא מחייבים את זה והמאיירים בוחרים לעשות את זה כך. 'נמרת' של אורנה לנדאו נפתח באיור של חדר ילדים עם צעצועים על הרצפה. אלו דברים שבעבר לא היו עוברים בשתיקה. כשהיינו ילדים, הרבה יותר עבדו איתנו על סדר ומשמעת. תוך כדי חיפוש".
אבל היו "דודי שמחה" של ע' הלל, "המפוזר מכפר אז"ר" של לאה גולדברג, "אבא עושה בושות" של מאיר שלו ועוד.
"אבא עושה בושות הוא היה מהראשונים והיה מהפכני. הוא עושה בושות כי הוא לא נכנס לרובריקה המצופה ממנו. המפוזר מכפר אז"ר הוא מבוגר שמתנהג כמו ילד, ולכן במקומות שהוא אמור להיות בשליטה, הוא לא יודע כיצד. הילד מרגיש שהוא יודע יותר ממנו ויכול ללעוג לו. קבוצת הילדים היא כאילו נקמת האנדרדוג. קבוצה חלשה בחברה שיש לה אפשרות לצחוק על נציג של קבוצת החזקים. הדיסוננס מצחיק אותנו".
במסגרת העבודה על התערוכה חזרה פז־קלפ לקלאסיקות. "כשאת קוראת ברצף, את מבינה איך ספרות הילדים מציירת לנו תמונת עולם. ניקח את 'בוא אלי פרפר נחמד'. מצד אחד זה שיר הלל לטבע, אבל כשהילדים נכנסים הביתה והולכים לישון, הנעליים שלהם מסודרות ליד המיטה. על הרצפה אין רבב פרט לנעליים. ב'גן גורים' עולה מהאיורים תחושה של תנועה ותכונה, אבל כשקוראים סיפור, כולם מתכנסים. יש זמן לכל דבר. היוצרים החדשים נותנים יותר לגיטימציה לעולם הילדים ולתפיסת העולם שלהם, ומנסים להעביר מסרים שאינם חינוכיים, אלא פשוט יוצרים ספרות שמעבירה הלך רוח ומדברת על מציאות, כמו ספרות מבוגרים. זה נורא משמח. להגיד לך שכל הספרות הפכה להיות כזו? לא. בכל זאת זו מגמה מרעננת שהולכת ומתהווה. אני מקווה שזה ימשיך ושלא ניפול לגל שמרנות שידכא כל ניסיון אמנותי נועז".
לפני שנים ספורות כמעט שלא היו תערוכות איורים בארץ.
"נכון. אני חושבת שהרבה מזה נובע מהמודעות הגדלה. יש דור חדש של אנשים שאמונים על המלאכה, שהבינו שיש מקום למאיירים, שיש חשיבות לאיור. במקביל, יש לנו כל מה שנעשה בבתי הספר לאיור: בצלאל, שנקר, ויצו, מנשר. מורים מעולים שמצמיחים דור של מאיירים מעולים. אם הדור הקודם של המורים היה קשה, עכשיו יש דור מפרגן מאוד. יש גם הרבה יותר פתיחות מצד המו"לים והעורכים. יש ניסיון להביא הרבה סגנונות, קולות, ולא רק שטאנץ אחד מוכר ומוכר".
אז האם אפשר לבשר על תקופת שגשוג יוצאת דופן בחייהם של האיורים? האם האיורים הפכו למוצא הטבעי מהפלונטר שמזמן העידן הנוכחי? סלביה קמוביץ הראבן, המנהלת החינוכית של תכניות ספריית פיג'מה, התוכנית להנחלת אהבת הקריאה, מסכימה עם הקביעה שהמימד החזותי אכן הולך ומתחזק לצד המילה הכתובה. "איור ספרי ילדים כבר מזמן אינו מהווה תוספת שולית לסיפור המודפס, אלא עולם תוסס של יצירה אמנותית שהולכת ותופסת מקום שווה ערך למילים", היא אומרת, "איור טוב אינו חוזר במדויק על המתרחש בטקסט אלא מוסיף עליו רובד נוסף. הוא מפרש את הטקסט, לפעמים מוסיף פרטים שאינם מוזכרים בסיפור, אפילו סותר את העלילה ויוצר דיסוננס ומתח בקרב הקוראים. איור טוב מעשיר את הקריאה ומעודד את הקורא להתבונן, לחשוב ולהרגיש.
האיורים בספרי ילדים חשובים לעתים עבור הילדים יותר מהטקסט הכתוב. בניגוד למבוגרים, ילדים צעירים 'קוראים' ספרים דרך האיורים וממוקדים בהם. הם מעיינים בהם לעומק, בוחנים כל פרט, וזוכרים דברים שלפעמים אנחנו, המבוגרים, אפילו לא ראינו. אנשים רבים סבורים שאיורים בספרי ילדים צריכים להיות בהירים, עם קווי מתאר ברורים ודמויות חייכניות ושכל תפקידם לשקף בקו ובצבע את מילות הסיפור. החשיפה לסגנונות אמנותיים, לטכניקות מגוונות ולפרספקטיבות של תפיסת המציאות, מרחיבה את עולמם של קוראים צעירים ויוצרת לכולם – מבוגרים וילדים כאחד – חוויית קריאה עשירה ועמוקה".
הקומבינציה הטובה
יחסי הכוחות וחלוקת המשקל בין איור לטקסט אלה דברים שיש להתייחס אליהם ברצינות רבה כאשר מדובר בספרי ילדים. "זה כמובן לא מתחיל מאיור", אומר המאייר, הסאטיריקן והמעצב דני קרמן, "ספרי הילדים עד שנות השבעים הציגו ברובם אידאות של ילדים טובים. פה ושם יש לילדים צרות, כמו ב'פרח נתתי לנורית' של מרים ילן שטקליס או ב'הילד הרע' של לאה גולדברג. אלה היו המבשרים. מי שעשה את המהפכה מבלי שהתכוון, הוא יהודה אטלס חברי, שהציג את הילד כמי שיש לו כעסים, שנאות וקנאות. הוא כועס וצועק. הספרים האלה פרמו את האידאה של הילד, וזה כמובן בא לידי ביטוי באיורים. אם פעם היה נדמה שאיור צריך להראות איך בית או חדר צריכים להיראות, היום הוא מראה איך הוא נראה באמת".
איור צריך להיות נאמן לטקסט או שיש לו חירות משלו?
"עד שהמציאו את הצילום, האמנות הייתה שליחות חברתית שמטרתה להביא לציבור את הדברים החזותיים שאולי לא ראה קודם. עד אז, בספרי ילדים הראו לקוראים הצעירים איך נראים דברים. היום הציור מביא אינטרפרטציה של יוצר על טקסט. זה תפקיד האיור בכלל, גם אצל ילדים. נכון שככל שהגיל יותר נמוך, כך מתעקשים שדברים יהיו יותר מציאותיים ופחות מתוחכמים מבחינת הרעיון, בהנחה מוצדקת שילדים קטנים לא יכולים להבין אירוניה ודברים כאלה. בסך הכל איור בא להשלים דברים שהטקסט לא עוסק בהם. האיור בא בתור אינטרפרטציה לטקסט ולא בתור מדריך חזותי למשהו".
ומה עם היחסים בין מאייר לכותב? קחו את המקרה שנחשב עד היום לקומבינציה הכי ידועה, מוצלחת ואהובה של חיבור בין טקסט ואיור, כלומר "אליס בארץ הפלאות" שיצרו שני ג'נטלמנים ויקטוריאניים. "האחד, לואיס קרול, לא היה מוכר באותה תקופה", אומר קרמן, "השני, ג'ון טניאל הצייר, היה מאוד ידוע באנגליה. השניים לא סבלו איש את רעהו ואיש את מה שרעהו עשה. היום אנחנו חושבים שזו קומבינציה נפלאה. אין חובה שתהיה הרמוניה בין השניים אבל כן, הכתיבה היא תמיד לפני האיור. מצד שני, קומבינציה טובה היא שהסופר לא יתערב בענייני המאייר אלא אם מדובר בטעות שהמאייר לא שם אליה לב.
יש הוצאות באמריקה שלא רוצות שהמאייר והסופר יכירו בכלל והסופר רואה את האיורים רק אחרי שזה יצא. בהרבה מקרים, כמו אני וסידון, אני ויהודה אטלס, מאיר שלו ויוסי אבולעפיה, מדובר בחברים שממילא עושים את זה יחד ותורמים רעיונות. עם אטלס, שהוא חבר שלי מילדות, כמעט בכל הספרים שהתחלתי לצייר לא היה מרוצה ובסוף כתב בהקדשה איזה מזל שהתעקשתי לאייר כפי שרציתי".