פרשת רגב - דרוויש: ההיסטוריה של היחסים בין פוליטיקאים לשירה

ואכן בטקס פרסי אופיר שנערך בחמישי האחרון במשכן לאמנויות הבמה שבאשדוד זכתה השירה לשפע של תשומת לב. הרוחות באירוע החלו לסעור לאחר שהיוצר תאמר נפאר (כוכב הסרט "ג'נקשן 48") עלה לבמה עם השחקן יוסי צברי לביצוע השיר "אני לא פוליטי", שבו שולבו שורות משירו של המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש. ברגע זה קמה שרת התרבות מירי רגב ונטשה את האולם.

בהמשך כתבה רגב בעמוד הפייסבוק שלה: "כן, יצאתי באמצע שירו של מחמוד דרוויש בטקס אופיר. יש לי הרבה כבוד וסבלנות לאחר, אבל אין בי שמץ סבלנות לדרוויש ולכל מי שרוצה לחסל את עמי או מדינתי". רגב שוכנעה לשוב לטקס, אך כאשר עלתה לבמה כדי לשאת את נאומה, החלה נטישה המונית של האולם, ופרצו התכתשויות מילוליות בין השרה לבין מי שנותרו באולם. השחקן רועי אסף אף עלה על הבמה כדי לקטוע את נאומה של רגב, אך נבלם בידי המאבטחים.

ד"ר ליאת שטייר־לבני, מרצה לתרבות ישראלית במכללת ספיר ובאוניברסיטה הפתוחה, מזכירה כי הוויכוח שעוררה השרה רגב סביב שירו של דרוויש הוא בסך הכל שידור חוזר של אותם אירועים שקרו לפני 16 שנה. "התסריט הוא אותו תסריט: בשנת 2000 ביקש יוסי שריד להכניס לתוכנית הלימודים גם את שיריו של דרוויש, מתוך תפיסה שבחברה רב־תרבותית צריך להכיר יצירות מרכזיות של המיעוט הערבי, מה שגרר דיון ציבורי סוער, התנגדות של הימין ואפילו הצעת אי־אמון בממשלה".

"אנחנו תקועים באותו מקום", אומרת ד"ר שטייר־לבני. "היציאה של מירי רגב בעייתית כי ההופעה לא התחילה ונגמרה בשאלות לאומיות. העליהום על דרוויש פספס לגמרי את העובדה שתאמר נאפר לא הופיע לבד. יוסי צברי הופיע לידו ואמר את אותו הטקסט. ברגע שראפר ערבי משתמש במילים הללו יש להן משמעות לאומית, אך כשיוסי צברי אומר זאת, המילים מקבלות משמעות אחרת לגמרי. כאשר צברי אומר 'תרשום! אני ערבי', הוא מדבר על סוגיות עדתיות, על התפיסה של חלק מהמזרחים את עצמם כ'יהודים ערבים' ועל החזרת חלקים בתרבות שנדחקו משום שלא התאימו לקודים מערביים - תכנים שרגב טוענת תחת כל עץ רענן שהיא מבקשת לקדם".

 

 

הספרות הישראלית בעברית מתחלקת לכמה סוגות. הגדולה שבהן, על פי הדוח שהפיקה הספרייה הלאומית לשנת 2015, היא הפרוזה, הכוללת 464 ספרים, ואחריה השירה - 345 במספר. שירה, מספרים בהוצאות הספרים, כמעט שלא קונים, בשונה מפרוזה; ובהתחשב בעובדה זו, מספר קובצי השירה שמתפרסמים בארץ הוא עצום ומעיד על תסיסה גדולה שכמעט שלא באה לידי ביטוי בשיח הציבורי והתקשורתי.

הרבה לפני הדיון על דרוויש, שירה בכלל - ושירה פוליטית בפרט - עמדו לא פעם במוקד המחלוקת. אפשר לספר על היחסים המורכבים בין פוליטיקאים ליוצרים דרך התבוננות בשירים ובפזמונים שנפסלו לאורך השנים: בעשור הראשון להקמת המדינה הופיעו ביקורות על צה"ל ואזכורים לנכבה אצל משוררים ידועים ומרכזיים. למשל, שירו של נתן אלתרמן "על זאת", שפורסם ב־1948 בעיתון "הארץ", נכתב כנראה על טבח בלוד ב־1948 אך מציג אותו כמקרה חריג. בתחילה השיר צונזר, אך עד מהרה בן־גוריון הורה לשכפל אותו לחיילי צה"ל. במקרה של אבות ישורון, שפרסם בעיתון "הארץ" לפני 64 שנה את שירו "פסח על כוכים" ובו השווה פליטים ערבים לפליטים יהודים, הציבור היה צייתן פחות והוקיע אותו במכתבי שטנה קשים למערכת.

ב־1982 פורסם בכתב העת לשירה "עתון 77" שירה של יונה וולך, "תפילין". טעימה: "הנח אתה גם את התפילין עבורי/ כרוך אותם על ידַי/ שחק אותם בי/ העבר אותם מעדנות על גופי (...)הפוך אותי על בטני/ ושים את התפילין בפי רסן מוֹשכות/ רכב עלי אני סוסה". מרים גלזר־תעסה, אז סגנית שר החינוך והתרבות, לא ידעה נפשה מהזעזוע, ובראיון עיתונאי אמרה: "וולך פשוט מופרעת. בהמה מיוחמת שכותבת שיר כזה ועוד מפרסמת אותו".

אי אפשר לדבר על שירה במחלוקת בלי להזכיר את דליה רביקוביץ ואת  "תינוק לא הורגים פעמיים", השיר שכתבה על מלחמת לבנון הראשונה: "על שלוליות שופכין בסברה ושתילה/ שם העברתם כמויות של בני אדם/ הראויות להתכבד/ מעולם החי לעולם האמת (...) והילדים היו כבר מונחים בשלוליות הסחי/ פיהם פעור/ שלווים./ איש לא ייגע בהם לרעה/ תינוק לא הורגים פעמיים". עוד כתבה את השירים הפוליטיים "לצאת מביירות" ו"עגלה ערופה", שהופיעו בספרה "אהבה אמיתית" (הקיבוץ המאוחד).

בכלל, מלחמת לבנון הניבה שירה ענפה, ובה האנתולוגיה "ואין תיכְלָה לקרבות ולהרג" שכללה, בין היתר, את שירו של נתן זך "על הרצון לדייק": "ותהי שם מחלוקת רבה כל אותו היום/ ולולא הסירחון הנורא שעלה במקום/ היו מגיעים לדיוק גמור - או למכות/ שהרי הרצון לדייק אנושי לא פחות/מן הרצון להרוג, לאנוס, לרוצץ, ולאבד מן העולם/ את אויבך, יריבך, שכנך ממול, את הזר החשוד, או כך סתם/ כל גבר, אישה, וילד אשר בעולם". ויש כמובן עוד.

"היו משוררים שהייתה להם הסתבכות עם החוק בגלל עמדות פציפיסטיות. דן עומר, למשל, וכמובן חנוך לוין, אף שאני בספק אם בזמן אמת נחשפו רבים ליצירתם או לשירתם", מוסיף יואב איתמר, משורר, מבקר, עורך שירה ובעליה של הוצאת "חבר לעט". "צנזורה על שירה בשירה העברית לא הומצאה היום", מחדד איתמר. "יעקב ישראל דה־האן, שנאבק בתנועה הציונית ופרסם שירה הומוסקסואלית, נרצח. אורי צבי גרינברג, שכתב על יישובי עמק יזרעאל 'אַל טל ואַל טף', הוחרם מאז המרד הערבי הגדול ועד אחרי מלחמת העולם השנייה. בעולם הערבי נכתבת שירה ביקורתית, אבל אין אפשרות לתת לה ביטוי בעל פה, ומשוררים רבים יושבים בכלא. בטורקיה, למשל, חלק גדול מהמשוררים שאנו מעריצים העבירו זמן בכלא בגלל סוגיות של חופש הביטוי או שהם גלו לארצות המערב. כמו שאמר ד"ר עמי אלעד־בוסקילה בהרצאה שבה השיק אנתולוגיה של משוררות מכל העולם המוסלמי: ניתן לכתוב את השירה הביקורתית, אבל אין אפשרות לתת לה ביטוי בדיבור".

"מייחסים לשירה הרבה כוח. דווקא משום שבשירה יש משהו מאגי והיא חלק ממחזור התפילות שלנו, באופן פרדוקסלי, אלה שמסכנים את שלמותו הפיזית של המשורר מאמינים שהשיר יכול לפגוע בהם למרות העובדה שהוא רק מילים. אם מירי רגב לא הייתה עושה הפגנה כזאת של מחאה, איש לא היה באמת מתעניין בשירים או במחאה שהובעה בטקס. במקרה הזה שני הצדדים הרוויחו את תשומת לבה של התקשורת לטקס".

"שירה פוליטית - לאומית, דתית או עדתית - מכה גלים", מוסיף אמיר אור, משורר ומתרגם, סופר ועורך. "שירה על הסבל האנושי או להפך - על אהבה ותשוקה - נוגעת ביתר קלות בחייהם של אנשים משירה מטפיזית או פילוסופית. כותבים צעירים פותחים את מוספי הספרות או את טורי הביקורת ורואים שם בעיקר ארוטיקה ופוליטיקה. ברור שזה משפיע. לדעתי, אחת מאבני הבוחן החשובות ביותר להערכתה של חברה כחברה תרבותית היא יכולתה להרחיב את טווח החוויה האנושית שאליה מתייחסת האמנות שלה. אמנות היא מעצם טבעה דיאלוג, וכל אדם מגיב עליה לפי הכשרתו, תפיסתו וניסיון חייו. אבל כן צריך להיות מומחה כדי לבחון את משמעויות העומק שלה ואת ערכה, ולומר עליה דברים של טעם שגם אחרים יצאו נשכרים מהם. כמו בכל תחום אחר, יש גם מי שהתמחו בשירה והם בני סמכא בנושא - המשוררים, העורכים והחוקרים. שרת התרבות אינה חייבת להסכים עם דרוויש בכל דבר, אבל לא נראה שיש לה הכישורים המתאימים לשפוט את שירתו, שכמו כל שירה ראויה אינה פמפלט פוליטי. אם תרבות היא פתיחות, הבנה והערכה לעושרו הרוחני והאמנותי של האדם, הרי שהתייחסות כזאת לשירה - כל שירה - היא ההפך מתרבות".

 

כיצד הפכו השירה והפוליטיקה לכרוכות כל כך זו בזו? "לכאורה שירה ופוליטיקה הן שתי רשויות נפרדות לגמרי", אומר פרופ' מוטי נייגר, חוקר תקשורת ותרבות, דיקן בית הספר לתקשורת במכללה האקדמית נתניה ומחבר "מוציאים לאור כמתווכי תרבות" שיראה אור בקרוב. "הראשונה מחפשת את היופי ומבקשת לעצור את  רצף היומיום כדי להתבונן בעולם אחרת; ואילו האחרת שקועה עמוק ב'כאן' וב'עכשיו' ומתנהלת בצורה מכוערת. אבל בכל זאת אנו רואים כי יוצרים נוקטים עמדות פוליטיות ואף מנסים להשפיע באמצעות היוקרה, ההון הסימבולי שלהם, על המציאות. אפשר לומר כי בתרבות התקבע מעמדם כנביאים החילונים בעת המודרנית, אלה שצריכים לשמש עמוד אש רוחני בעבור ציבור שהולך לאורם. במקרה של השירה הפוליטית, מדובר בעיקר בנביאי זעם יותר מנביאי נחמה, אבל אפשר למצוא את שני המופעים. צריך לומר כי שירה פוליטית היא פוליטית לא פחות משהיא שירה, כלומר היא מבקשת להיות שותפה למעשה הפוליטי ולהשפיע ולא רק ליצור חוויה פואטית־אסתטית. ואולי אפשר לומר במילים שאמר לי פעם דוד אבידן: ריחות טובים מזקקים מתוך ריחות רעים, שירה פוליטית טובה היא מפעל בשמים הצומח על ערימות של זבל".

"לצערי, היום לא המשוררים מנצלים את מעמדם להשפיע על הציבור, אלא הפוליטיקאים מנצלים את מעמדם של המשוררים כדי לצבור אהדה ציבורית. במובן זה, מירי רגב עושה רבות כדי שהציבור ישמע על המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש, אבל האם נוצר שיח אמיתי על השירים עצמם? על משמעותם? אני חושש שלא. אבל אפשר לסייג ולומר שעצם הדיון בשירה מביא לה תשומת לב חיובית. יש למשוררים הרבה מה להגיד, אבל אנחנו בעיקר שומעים את מה שהפוליטיקאים אומרים עליהם. וזה חבל".

שירה או פזמונאות - כשמגיעות ההצלפות, הן אינן מבחינות בין הסוגות. את השיר "זמורות יבשות", שכתב דן אלמגור והלחין ושר יזהר כהן, סביר להניח שרבים אינם מכירים. השנה היא 1913. האיכר יונתן מקוב מוצא שלוש מהעובדות התימניות שלו מקוששות זרדים יבשים בכרמו בסוף יום העבודה. הוא מצליף בהן ומורה לפועליו לתפוס את הנשים, שניסו להימלט מהכרם, ולקשור אותן לזנבו של חמור. כך הן נגררות ברחובה המרכזי של המושבה רחובות. מה עשתה בתגובה מועצת המושבה? קנסה אותו בסכום זעיר שעמד על 20 פרנקים. הפרשה הזאת, שכונתה "פרשת מקוב" או "המקרה ברחובות", פורסמה בעיתונות התקופה - ומקוב ספג גינויים. בראשית שנות ה־80 כתב אלמגור את ההצגה "ילדי הכרך", ובתוכה סיפור העלייה של יהודי תימן. השיר "זמורות יבשות", שהיה חלק מההצגה, התבסס על פרשת מקוב. כמה ימים לפני עליית ההצגה הביא ישראל קיסר, אז יו"ר עמותת "אעלה בתמר", להוצאת השיר מההצגה. ב־1983, כשרשות השידור תכננה להקדיש לרגל יום העצמאות שעת שידור טלוויזיונית לכל עדה בישראל, שמע יזהר כהן - הנציג המפואר של העדה התימנית - מאלמגור על נסיבות הולדת השיר, החליט להלחינו ולשיר אותו. שעת השידור שתוכננה לכבוד העלייה מתימן, שמונה בערב, נדדה למעבה החשכה בשעה אחת בלילה. גם שידור חוזר שהובטח לא שודר.

גם נורית גלרון, חוה אלברשטיין ויזהר אשדות ספגו ביקורת על המילים שכתבו ושחררו לחלל. גלרון חטפה על "אחרינו המבול" ("יש מדינה של אבנים ובקבוקי תבערה/ ויש תל אביב בוערת ממועדונים ומעשי זימה/ יש מדינת מתקוממים שם חובשים את הפצעים/ ויש תל אביב חוגגת, חיים, אוכלים ושותים"), אלברשטיין על "חד גדיא" המבוסס על המקור בארמית מההגדה ("הלילה הזה יש לי עוד שאלה/ עד מתי יימשך מעגל האימה/ רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה/ מתי ייגמר הטירוף הזה") ואשדות על "עניין של הרגל" שכתבה אלונה קמחי בעקבות מפגשים עם אנשי ארגון "שוברים שתיקה", המתאר את חוויותיו של חייל בשטח: "תחילה רק תרגיל/ קת הולמת בדלת/ ילדים המומים/ משפחה מבוהלת (...) הם לא איש, לא אישה/ הם רק חפץ, רק צל/ ללמוד להרוג/ זה עניין של הרגל (...) רק לנו רק לנו/ אדמת ישראל/ ללמוד אכזריות/ זה עניין של הרגל". השיר נפסל להשמעה בגלי צה"ל בטענה כי הוא בז לחיילי צה"ל.