A Moveable Feast" , Ernest Hemingway, The Restored Edition, Arrow Books, 2009, 240pp"
ערב השני בפריז הושיטה סבין ספר באריזת מתנה. פעם נוספת אחזתי בידי את התרגום הצרפתי (מ–2009) של מהדורת הספר השלם "Paris Est Une fete". באותו בוקר כמעט רכשתי אותו. ברחוב שהולך מערבה מגני לוקסמבורג, עצר אותי חלון ראווה גדוש בספרים ישנים וחדשים. בחנות שרר חום דחוס בריח נייר מאובק, וזיעתם של שני העובדים החייכניים נידפה לתוכו. לרגע אחזתי בידי את "פריז היא חגיגה" בצרפתית, וידעתי שאתקשה לקרוא אותו בשפת המתלמדת, וממילא ראוי לסופר האחד הזה שייקרא בשפה שבה כתב.
למחרת מיהרתי ל"שייקספיר אנד קומפני", אותה חנות (אם כי במיקום אחר), שהמייסדת שלה, סילביה ביץ', המתוארת בספר, אפשרה לסופר לשאול ספרים בלא תשלום, וגם הפצירה בו שילך לאכול משהו. הספר המקורי, הגרסה המלאה מ–2009, נגלה מיד בכניסה הצפופה. יש ליצירה גרסה עברית, על פי מהדורה מוקדמת, בתרגום רחל פן ("חגיגה נודדת", ידיעות ספרים, 2007). פריז השליטה עלי, כמנהגה, תחושת שחרור חסרת אחריות, זנחתי את חובות הקריאה בעברית והתמכרתי לזיכרונות המינגוויי, הסופר והגבר.
הספר מציג בזיכוך מרבי את ההגינות של המינגוויי בכתיבתו. הוא כתב את הספר בסוף שנות ה־50 לחייו, אך שימר בו את אוויר הבוקר הטרי של תחילת חיי האדם הכותב. מתבטאת כאן הגינותו כלפי אמנות הכתיבה, וכלפי עצמו ואחרים. בולטת הנאמנות של הסופר הצעיר לעבודה שהוא מתמסר לה בבקרים, אחרי שהרתיח את בקבוקי הפורמולה ונתן לתינוק את ארוחתו והאכיל את החתול, והדירה והרחוב עדיין שקטים וצוננים כהתחלה, והוא יושב וכותב. אחר כך הוא ממשיך לכתוב בבית הקפה השכונתי, ומסלק טרדן בגסות, בעודו משוכנע שמוטב כך מאשר לתקוע אגרוף בפרצופו.
בפרקי היומן הפריזאי, שנכתב כ־40 שנה לאחר האירועים, נחשפת המוסריות האמנותית העמוקה של מי שנועד לכתוב, שרואה בכתיבה משימה חגיגית, שנהנה מן ההרגשה הטובה שממלאת אותו כשהוא יורד במדרגות אחרי שכתב פסקה שהוא מרוצה ממנה.
יש בספר התבטאויות נדירות ביופיין ובכנותן, שנוגעות לכתיבה ספרותית, למלאכה הקדחתנית, המתבודדת. המינגוויי כותב פשוט כל כך, פשוט ודק ונקי ומדויק להפליא, ועם זאת המשפט המזוקק מכיל את מלאות החוויה. הוא התנשא מעל רוב עמיתיו ברמת המשפט הבודד וצירופו למשפט הבא.
זה היה הספר האחרון שכתב, לפני שהתאבד ב–1961. הוא לא השלים את הפרק האחרון ולא כתב הקדמה ואף לא העניק לו שם מעבר לכינוי "The Paris Sketches". מארי, אשתו הרביעית, ערכה את המהדורה הראשונה (ב–1964), והכניסה בה שינויים, לטענת שון המינגוויי, הנכד ועורך הספר הנוכחי.
הסופר מעניק כאן פרקי רכילות על סופרים ומשוררים בני זמנו, אנשי החוג האמריקאי בפריז. אך הוא עושה זאת באמנות כה מעודנת, עד כי דאגתו של סקוט פיצג'רלד בעניין גודל האיבר שבמכנסיו אינה רק משעשעת ונוגעת ללב, אלא גם נושאת יופי פיוטי. הספר מענג בזכות הכתיבה, גם ללא הידיעה שהוא מספר על פיצג'רלד, עזרא פאונד, פורד מדוקס פורד, גרטרוד שטיין וג'יימס ג'ויס, אך המודעות לשמות הגדולים מוסיפה אדרנלין למסופר. המינגוויי מעריך את רעיו, ובמיוחד את פיצג'רלד, אך אינו מסתיר את חולשותיהם הענקיות. ופריז שלו נוכחת בכל העמודים, גם באלה המספרים על שהות בכפר אוסטרי.
הגיבורים מתנועעים, משוחחים ושותים בפריז המתמדת, משנות ה־20 של המאה שעברה ועד הרגע הזה. "אבל פריז הייתה עיר זקנה מאוד, ואנחנו היינו צעירים, ודבר לא היה פשוט שם, אפילו לא העוני, גם לא סכום פתאומי של כסף, ולא אור הירח, ולא מה שטוב או רע, גם לא נשימתה של מישהי ששכבה לצדך באור הירח" (תרגום חופשי).
מות האימפריליאסט
רודיארד קיפלינג כתב את הנובלה "האיש שרצה להיות מלך" בהיותו בן 23, והיצירה יוצאת הדופן מעידה על כוח הסיפר שלו, על השקפותיו החברתיות והפוליטיות וגם על גילו הצעיר. הסיפור המפתיע בתפניותיו, מוגש מפיו של עיתונאי ועורך בעיתון אנגלי בהודו. קיפלינג עצמו עבד בעיתון כזה, והתיאורים של מצוקות העורך במשרדו הלוהט מדגימים את ההומור הטוב של הסופר המורכב, ואת יכולתו להתבונן ממרחק באירועים שגרתיים ודרמטיים כאחת. "נראה כי מערכת עיתון מושכת אליה טיפוסים שונים ומשונים, שרק מפריעים להתנהלות הסדירה של העבודה".
מהלכו החד–משמעי והמהיר של הסיפור חותר אל הסוף הצפוי למי שאינו יודע לעצור בתאוותו לשלטון. השלב המוקדם בחיי הכתיבה של קיפלינג נחשף כאן בחדות, באמירה שאין ממנה חזרה. במהלך שנה אחת, 1888, הוא הוציא לאור שלושה קובצי סיפורים קצרים. הנובלה שלפנינו נכללה בקובץ "The Phantom 'Rickshaw and Other Tales".
מנעוריו כתב כאחוז קדחת. לדבריו, הילדות הנרדפת שעברה עליו בבית משפחה אומנת באנגליה, שאליה נשלח בהיותו בן 5 (!) פיתחה בו את כישרון הבדיון. ההתנהגות הדורסנית כלפיו פיתחה בו כישרון להמצאת שקרים, "ואני מניח שיכולת זאת היא התשתית לכל מאמץ ספרותי". הוא נולד בבומביי ב–1865, ונפטר בלונדון 1936, והחוויות המורכבות של בעל זהות כפולה העשירו את הסיפורת העוצמתית שיצר.
שני הברנשים הדוחפים את העלילה בנובלה הם מן הטיפוסים הנכלוליים הנאחזים בשולי גלימתו של שלטון כובש. שני רמאים קטנים שחשקו בכיבוש טריטוריה נידחת, אי–שם בין פקיסטן להודו, והם משתלטים על שבטיה הפרימיטיביים ומציידים אותם בנשק.
כצפוי, הצבא שאימנו קם נגדם ברגע שהתיאבון השלטוני מערפל את הדעת. תאווה לחיקה החם של אישה מפילה את מי שהעמיד פני אֵל. האימפריאליסט, שאינו יודע שובע, נענש כראוי לכובש המזלזל בנתיניו. האימפריה הבריטית הרפתה מאחיזתה בהודו רק ב–1947 (מאנגלית: רעיה ג'קסון, נהר, 88 עמ').