"פשוטעור", יגאל סרנה, סדרת פרוזה, ידיעות אחרונות, 197 עמ': סופרים אינם מאבדים חומרים ממציאות חייהם. הם אוצרים את הטרגדיות הגדולות ואת פרטי החולין כדי להשתמש בהם ביצירתם. הכתיבה, חוזר וכותב כאן יגאל סרנה, גורמת לו אושר, מצילה אותו. הכתיבה על ההיפרדות מהאהובה מסייעת לאוהב לקטלג ולשלוט במערבולת הרגשית המאיימת להטביעו. העיבוד של חומרי הרגש והמעקב אחרי תנודותיהם הזעירות מעניקים אחיזה לכותב בדבר - מה יציב שמחוצה לו. האנליזה העצמית מסייעת לו להתחיל לטפס בסולם הניסוח אל מחוץ לבור הצער. ודאי שההתבוננות החוקרת מחריפה את הכאב, אך דומה שהצריבה באש הכתיבה חורכת את שוליו של פצע ומונעת את התמגלותו. הכתיבה מחטאת, אומר הספר.
סופרי אמת שוכבים על הגדר למען יצירתם. הם חדלים להתחשב בעצמם או בקרוביהם. יגאל סרנה מצא דרך ליצור את האמנות שלו בעצם ייסורי החיים ומתוכם, ובכך אולי האריך את החיים. הועיל לעצמו ושמא גם לקוראים. מובן מאליו שאופציית הקריאה הצינית מלווה את הפיכת הדפים, אבל בסופה של התלבטות בחרתי לחשוב שהספר מרתק, חותר אל הדיוק המרבי, כתוב בעדינות וביופי, ומלא כבוד לכל הבאים בטווח כאבו של האוהב.
המינוח "היפרדות", בניגוד ל"פרידה", מדבר בתהליך ממושך של הינתקות שאין בה הדרגה. פעמים רבות היא מעגלית. בעוד חלק אחד מגופו ו/או מנפשו של האוהב מתנתק מאהובתו, חלקים אחרים דבקים בה מחדש. בני הזוג להיפרדות מתאווים למשוך את הזמן, כאילו עדיין כן, אבל בעצם לא, אם כי לא "לא" מוחלט וחותך, אלא "לא" רפוי, מתרחק וקרב. האהבה שנגזר עליה למות היא ציר שסביבו נעים השניים ברדיוסים שונים, כשהם מקפידים לשמור על קשר עין. לעתים המעגלים משיקים, או קרבים יחדיו אל הציר הבוער, אך הם שבים ומתרחקים זה מזה ומליבת האש.
כל המתואר הינו בגדר החוויה האנושית האוניברסלית. תסמיני היגון והאובדן מוכרים לכל מי שפתח אי–פעם את לבו. חוסר תיאבון, שינה מופרזת ו/או נדודי שינה, מסעות תכופים לחוץ לארץ, דיבור אובססיבי על האהובה, עם חברים וחברות ועם זרים חולפים. סרנה מתאר את הרגשות הדרמטיים, הגדולים כמו גם את הפרטים החוליים של המאבק בעצב, כולל סוגי כדורים פסיכותראפיים שהוא לוקח.
היצירה הכתובה מן הכאב עשויה להיות הישג אמנותי. מרסל פרוסט עשה זאת ב"אלברטין איננה" (מתוך "בעקבות הזמן האבוד"). סרנה הוא סופר עשיר בתובנות, והוא ניחן באומץ או באקסהיביציוניזם הדרוש כדי לעצב אמנות מהתנסותו האישית. ה"פשוטעור" שלו, כפי שהוא מסביר, זהה למונח בצרפתית שמתאר רגישות–יתר, דבר מה רוטט, קלוף מקליפתו. אדם המרגיש שפשטו את עורו נמצא חסר הגנה לחלוטין וכאבו חשוף לעין כל. סרנה מתאר שיטוט ברחובות מרכז תל אביב, שהויות רבות בבתי קפה, שברי משפטים שקולט רק מי שאוזנו כרויה להדהוד המכה בתוכו. הדפים משלבים קטעי שירה, ציטוטים של מטפלים שונים, סופרים. מבטו של התועה באין אהובתו נאחז במילים ובשורות, מחפש בחוץ סימני הזדהות או פיענוח לשותת בתוכו.
כותרת המשנה "כרוניקה של לב שבור", ועצם קיומה, כמו מצננים, אולי גם מייבשים, את שם הספר. כאילו דרוש הסבר ממתֵן למילה האחת הזאת, שנדבקה לה משתי מילים. בתיעוד הקפדני של עונות השנה האוספות אליהן את עינויי ההיפרדות, משכנע סרנה את הקורא שכתיבת הספר אכן הייתה תרפויטית. אך אותה כותרת משנה מתירה גם את המבט המתנשא בחוויה המתוארת. עדיף לוותר על המבט הספקני הזה, המצמיח תחושה, שפואטיקת הפרידה שלפנינו אינה נקייה מתשוקה לפידבק חוץ ספרותי. בה בעת יש להרפות מן הציפייה לדמעות הזדהות, כי הכאב המתואר מעוקר במידה רבה בשל עודף ניתוח ופירוק. אך כל זה אינו פוגם במעשה האמנותי הראוי לשבח. הטקסט מעורר למחשבה, לזיכרונות, להתבוננות עצמית. הוא מקור השראה להתנסחות מחודשת, מבריאה. יש בו צירופים יפים, חדשים, תמציתיים.
מותר לתת אמון באצילות הנפש של האוהב המאפשר לאהובתו להתרחק בקצב שלה. אותה גדלות רוח אמיצה מתבטאת בליווי אמו אל מותה בביתו, ולבסוף בחדרו, רושם את נשימתה האחרונה. כן, הוא מתאר גם את רחצת גופתה במו ידיו. לא, הסופר לא מאבד חומרים, אז מה?
בעשותו כך, יש להודות לו, הוא מציף אירוע שהודחק כסיוט, ועכשיו הוא מזדכך, מעוצב מחדש ביופיו של הריחוק. קריאת סרנה העלתה דמות אישה רכובה על אופניים ברחובות שוממים בדרום תל אביב. השמש להטה על אספלט ריק. במעלה אחד הרחובות חדלה האישה לדווש באפיסת כוחות פתאומית, אך המשיכה להתקדם בהוליכה את האופניים לצדה, פניה שטופות דמעות.
היא הייתה כאב בוער ברחוב מלובן, ובמרכז חזָהּ, במקלעת השמש שבה מדבר סרנה, הסתובב להב חד, שכה העמיק, עד ששיסע את לבה. אז זה מה שנקרא סכין בלב, אמרתי אז. אָת לב פצוע, אמרתי, והמשכתי להעפיל ברחוב הבוהק, כדי לא להישמט בין בנייני הרפאים הדוממים. זה היה בבוקר שבת, ובמשך השבוע שלפניו ניסיתי להדוף את ההבנה שמי שגונן עלי באהבתו, הסיר את הגנתו.