שנת 1946 התגייסנו לפלמ"ח והגענו להכשרה בכפר גלעדי, בוגרי "התנועה המאוחדת" ונספחים מכל עבר. בני טובים, בוגרי גימנסיות, ספוגים בערכים וחלוצים בלב ונפש. האם בפלמ"ח למדנו לגנוב? גניבות קטנות שפתחו את התיאבון לגדולות יותר, המעוררות התפעלות אצל החבר'ה הטובים? סייענו לעולים לגנוב גבולות, אבל לגניבת התרנגולות מהלול קראנו "סחיבה" או "פילוח". לא היה אפשר שלא לגנוב תרנגולות, כי היינו צעירים לוחמים, שארוחות הצנע, בחדר האוכל הקיבוצי, לא הספיקו להם בעליל. אלה שידעו לפרוץ את המנעולים עלו לגדולה בעיני החבר'ה. שק הסוכר שסחב פלוני מן הכוורת המתיק לנו את החיים למשך חודש ימים והעלה לגדולה ולמנהיגות את הסוחב.
בפלמ"ח זה התגבר והתעצם ורומם את הבינוניים. גרנו ארבעה באוהל - שני בנים ושתי בנות. אנחנו, הבנים, התגנבנו בלילה למחסן נעול בפרדס, סחבנו ארגזים נאים למשלוח פירות לחו"ל ועשינו מהם ארונות בגדים לארבעתנו. בלילות שבת רקדנו ושרנו "סרסנוך כי אנסת, יא מוחמד", על פי מעשה שהיה באזור, וכולנו התגאינו בו, כי הרי "המשטרה הבריטית, יימח שמה לנצח" לא תפסה את האנס.
הספורט החלוצי של "סחיבות" ועבירות על החוק לא התחיל בפלמ"ח אבל התעצם בו והפך לדרך חיים. כבר בתנועת הנוער יזמו המדריכים את "מפעל הלבֵנָה". כל חבר בתנועה היה צריך "לסחוב" לבנה מאתר בנייה, בדרך לצריף התנועה ברחוב ג'ורג' אליוט, וכך עשו כולם כדי לבנות קירות. אני, שהייתי חדש ב"תנועה המאוחדת", קניתי לבנה וסיפרתי לכולם ש"סחבתי" אותה מאתר בנייה של חסידי גור ברחוב פרץ. וכשהלכנו לאכול גלידה עם המדריך הנערץ ב"ויטמן", לימד אותנו אותו מדריך כיצד לקבל תריסר גביעי גלידה ולשלם עבור שמונה בלבד. זה עבד. והמדריך ישב הרבה שנים בבית הסוהר, שנים לא רבות אחרי "ויטמן", ולא בגלל גלידה. היה ספורט ידוע נוסף: איך לנסוע ברכבת העמק בלי לשלם עבור כרטיס. זה היה ממש ספורט עממי.
זה התעצם בפלמ"ח, שבו "הסחיבות" השלימו את האוכל הדל, שלא הספיק לגופם של בני 18. והרי עצם הגיוס לפלמ"ח היה בלתי חוקי. הכל היה אז "בלתי לגאלי". העלייה - שהגיעה אלינו מהגבול הסורי, הנשק - שהוכנס לסליק, וכמובן גם שק הסוכר או שק העופות שסחבנו על הגב למחנה האוהלים, ולמי שעצר בדרך ושאל אותנו: "מה זה?", ענינו בלחישה גאה: "זֶקס!!".
בקיבוץ החדש שהקמנו למרגלות כפר גלעדי הייתה תחרות בין שתי תרבויות. התרבות האנגלוסקסית של "חלוצים חיילים" מדרום אפריקה ושאר דוברי אנגלית, מול תרבות הפלמ"ח והתנועה. הדרום אפריקאים היו גם מבוגרים מאיתנו בחמש שנים, והשובבות שלנו מצאה חן בעיניהם. הם היו שותפים להערצה הכללית של ה־bloody sabras בחברה שמרביתה עולים חדשים שבריריים. תחרות סמויה מן העין. גלויה בבחירות למנהיגות ולוועדות. הפלמ"חניקים לא טמנו את ידם בצלחת. אולי כי הצלחת הייתה חצי ריקה.
ואז, כארבע שנים אחרי הקמת הקיבוץ, קרה המקרה החמור והנשכח, שאם נשאל את זקני הדור, הזוכרים אותו במעומעם, נקבל רשומון.מעשה בשני בחורים, מומחים ותיקים ב"סחיבות" ובטרקטורים, שמצאו בשדה שבין שני הקיבוצים טרקטור של כפר גלעדי, שציפה למתקניו. בלי לחשוב פעמיים, הם פירקו את המנוע שלו והביאו אותו בשמחה ובגאון, כמתנה יקרה לקיבוץ החדש. היישר למוסך, המעוטר בצילומי עלמות עירומות. וזאת כדי לזכור שיחסנו לכפר גלעדי היה כאל אם מאמצת שעשתה אותנו למה שאנו. "מה הקשר?", שאל הגזבר, במבטא אנגלי כבד. "ואם זה היה טרקטור של נאות מרדכי, הגניבה הייתה פחות חמורה?". "גניבה אביך!", צעק נגדו אחד משלנו, "מתי תבינו שסחיבה אינה גניבה? שזה מגניב לשתות קפה עם סוכר, כשכל הקיבוץ שותה ציקוריה עם 'מותק'?". מזכיר הקיבוץ התפלץ ומיהר להתקשר לכפר גלעדי, לבקש את סליחתם ולהודיע להם שהם יכולים לשלוח מישהו לקחת את המנוע.
המשקיסטים, ובראשם מרכז המשק וסדרן העבודה, זעמו על חוצפתו של מזכיר הקיבוץ והחליטו לפטר אותו מתפקידו. וזאת לזכור שבקיבוץ הצעיר, כמו בהרבה קיבוצים, היה מאבק מתמיד וחמור בין המשקיסטים, שדאגו להכנסות ולצרכים הקולינריים של הפרות, הכבשים והעופות, לבין "הגברים החברתיים" שדאגו לצורכי החברים הבריאים והחולים בגיבוי נשותיהם, שעסקו בחינוכם של ילדים שבעים.
המנוע הגנוב הניע את שני הצדדים למאבק קולני, שהדיו הגיעו עד ביתנו בדרום צרפת, שם היינו בשליחות מטעם התנועה הקיבוצית להכשרת צעירים לעלייה לקיבוץ.
ישיבות המזכירות התפוצצו בזו אחר זו. גסות הרוח והאלימות המילולית השתלטו על הדיונים. היה ברור שנעשה מעשה שלא ייעשה. אבל צד אחד חשב שהמעשה הוא הגניבה, והצד השני חשב שהמעשה שלא ייעשה הוא ההלשנה. המזכיר שפוטר וננזף, עזב את הקיבוץ עם משפחתו ועבר לקיבוץ אחר. הכעס על המזכיר, הישר והסורר, היה גדול. יש מי שזוכר שהוא התפטר בעקבות הנזיפה שקיבל (מן המזכירות? מן האסיפה?) על שלא כינס את המזכירות והחליט לעשות מעשה על דעת עצמו. יש זוכרים שעזב עם משפחתו לקיבוץ אחר, מתוך זעם על התגובה הציבורית, מתוך אנינות אישית מוגזמת. רבים זוכרים אותו לטובה, ורבים אחרים כועסים עליו על שהמיט קלון עלינו. והם מוסיפים: "לא פלא, הוא בכלל היה מ'גורדוניה'".
עובדה אחת ברורה לשוכחים ולמשכיחים וגם לזוכרים במעומעם: בארכיון של הקיבוץ לא נותר זכר למאורע ולעימות. הסיפור נמחק כליל מן הארכיון, מן העלונים ומן הזיכרון הקולקטיבי. לא מדברים על זה ולא רוצים לזכור. המשקיסטים ניצחו ומינו מזכיר מבין־עניין מטעמם. ליתר ביטחון, הזכירו לו שמרכז המשק הוא שסחב את שק הסוכר מהכוורת של כפר גלעדי, כשהיינו צעירים וחזקים. ואיש לא פצה פה. ולא הלשין.
"אז קרה מקרה לא נעים, בעיקר כלפי קיבוץ האם שלנו", אמרו האנגלוסקסים, "אז ג'יזס כרייסט, מזה לעשות עניין? העיקר שהחזרנו להם". ומשכילים שביניהם הוסיפו: "תראו את סיפורי התנ"ך. אבותינו, מנהיגי האומה, לא פשעו ולא חטאו?! דוד המלך ויעקב אבינו ופילגש בגבעה. הרי יכלו שלא לספר על כל החטאים, כולל משה 'ויך־את־המצרי־ויטמנהו־בחול'. ככה זה בארץ הזאת. הסבְּרֵס האלה דוקרים. נושכים אחד את השני כמו וילדע חייעס. צאצאים של 'גונבי הסוסים' במזרח אירופה. גוֹד הלפּ אַס!".
אילו זה היה מעשה יחיד, אולי גם אני הייתי שוכח. בטרם נרגעו הרוחות ונשתכחו המריבות והנה סערה נוספת. ארבעה בחורים משלנו החליטו שהגיע הזמן למעשה גבורה. בכפר הנטוש אַבֵּל, על חורבות אבל בית מעכה, יש כנסייה עזובה ובה פעמון נחושת, שלא צלצל מאז תום מלחמת העצמאות. חמש־שש שנים איש לא נגע בו. משעמם לו. ומשעמם לחבר'ה שאינם יכולים לסחוב תרנגולות מן הלולים שלנו. לקחו מכונית ומכשירים מן המסגרייה, עלו וטיפסו על מגדל הפעמון בכנסייה הנטושה והורידו במאמצים פיזיים כבירים את הפעמון הכבד והביאו אותו אלינו לקיבוץ בשאגות שמחה והצלחה. זחוחי דעת וגיבורים בעיני עצמם ובעיני בנות הגרעין שבא להשלים את הקיבוץ הצעיר, הם החליטו שהגיע הזמן שהפעמון הזה יצלצל. טרחו ובנו לו מתקן שאפשר לו לשוב לחיים. מרוב צהלה ושמחה וגאווה, לא הבינו שהצלצול יביא את משטרת קריית שמונה ויקצר את ההילולה.
הקיבוץ התחלק לשניים - בושה מזה וגאווה מזה. האנגלוסקסים התרגשו מזה שפגעו בכנסייה. וזה הצחיק את החבר'ה הטובים - כנסייה שאפילו אלוהים נטש אותה. יופי של פעמון נשכח, ששכח איך לצלצל. גם התעלול הזה נשתכח במהרה. איש לא התייחס אליו כאל גניבה. מי לא סחב מהכפרים הנטושים אחרי מלחמת העצמאות?!
אני חשבתי אחרת. העזתי לחשוב אחרת. גם אם הכנסייה נטושה - היא כנסייה. מקום קדוש. "בית הכנסת העתיק בחלבּ", סיפרתי למי שהיה מוכן לשמוע, "גם הוא נטוש, אבל השלטון הסורי העמיד שומר יומם ולילה, להגן עליו מפני פגיעה כלשהי".
"אבל מהמסגדים הנטושים עשינו מוזיאונים", ענו לי חברי לתנועה. השתיקו אותי. שתקתי 70 שנה. ילדותי? מעשי שובבות? אובדן ערכים??? בעצם היינו ילדים. נערים בני 17־18, שעברה עליהם סופת מלחמת העצמאות. האם זה הסבר, או תירוץ? משום מה (מה?) אני מרגיש צורך, שלא לומר חובה, להוציא לאור את המעללים הללו שהשרישו בעם הזה את קלות הדעת ואת הזלזול בחוק ובערכים.
בפלמ"ח זה התגבר והתעצם ורומם את הבינוניים. גרנו ארבעה באוהל - שני בנים ושתי בנות. אנחנו, הבנים, התגנבנו בלילה למחסן נעול בפרדס, סחבנו ארגזים נאים למשלוח פירות לחו"ל ועשינו מהם ארונות בגדים לארבעתנו. בלילות שבת רקדנו ושרנו "סרסנוך כי אנסת, יא מוחמד", על פי מעשה שהיה באזור, וכולנו התגאינו בו, כי הרי "המשטרה הבריטית, יימח שמה לנצח" לא תפסה את האנס.
הספורט החלוצי של "סחיבות" ועבירות על החוק לא התחיל בפלמ"ח אבל התעצם בו והפך לדרך חיים. כבר בתנועת הנוער יזמו המדריכים את "מפעל הלבֵנָה". כל חבר בתנועה היה צריך "לסחוב" לבנה מאתר בנייה, בדרך לצריף התנועה ברחוב ג'ורג' אליוט, וכך עשו כולם כדי לבנות קירות. אני, שהייתי חדש ב"תנועה המאוחדת", קניתי לבנה וסיפרתי לכולם ש"סחבתי" אותה מאתר בנייה של חסידי גור ברחוב פרץ. וכשהלכנו לאכול גלידה עם המדריך הנערץ ב"ויטמן", לימד אותנו אותו מדריך כיצד לקבל תריסר גביעי גלידה ולשלם עבור שמונה בלבד. זה עבד. והמדריך ישב הרבה שנים בבית הסוהר, שנים לא רבות אחרי "ויטמן", ולא בגלל גלידה. היה ספורט ידוע נוסף: איך לנסוע ברכבת העמק בלי לשלם עבור כרטיס. זה היה ממש ספורט עממי.
זה התעצם בפלמ"ח, שבו "הסחיבות" השלימו את האוכל הדל, שלא הספיק לגופם של בני 18. והרי עצם הגיוס לפלמ"ח היה בלתי חוקי. הכל היה אז "בלתי לגאלי". העלייה - שהגיעה אלינו מהגבול הסורי, הנשק - שהוכנס לסליק, וכמובן גם שק הסוכר או שק העופות שסחבנו על הגב למחנה האוהלים, ולמי שעצר בדרך ושאל אותנו: "מה זה?", ענינו בלחישה גאה: "זֶקס!!".
בקיבוץ החדש שהקמנו למרגלות כפר גלעדי הייתה תחרות בין שתי תרבויות. התרבות האנגלוסקסית של "חלוצים חיילים" מדרום אפריקה ושאר דוברי אנגלית, מול תרבות הפלמ"ח והתנועה. הדרום אפריקאים היו גם מבוגרים מאיתנו בחמש שנים, והשובבות שלנו מצאה חן בעיניהם. הם היו שותפים להערצה הכללית של ה־bloody sabras בחברה שמרביתה עולים חדשים שבריריים. תחרות סמויה מן העין. גלויה בבחירות למנהיגות ולוועדות. הפלמ"חניקים לא טמנו את ידם בצלחת. אולי כי הצלחת הייתה חצי ריקה.
ואז, כארבע שנים אחרי הקמת הקיבוץ, קרה המקרה החמור והנשכח, שאם נשאל את זקני הדור, הזוכרים אותו במעומעם, נקבל רשומון.מעשה בשני בחורים, מומחים ותיקים ב"סחיבות" ובטרקטורים, שמצאו בשדה שבין שני הקיבוצים טרקטור של כפר גלעדי, שציפה למתקניו. בלי לחשוב פעמיים, הם פירקו את המנוע שלו והביאו אותו בשמחה ובגאון, כמתנה יקרה לקיבוץ החדש. היישר למוסך, המעוטר בצילומי עלמות עירומות. וזאת כדי לזכור שיחסנו לכפר גלעדי היה כאל אם מאמצת שעשתה אותנו למה שאנו. "מה הקשר?", שאל הגזבר, במבטא אנגלי כבד. "ואם זה היה טרקטור של נאות מרדכי, הגניבה הייתה פחות חמורה?". "גניבה אביך!", צעק נגדו אחד משלנו, "מתי תבינו שסחיבה אינה גניבה? שזה מגניב לשתות קפה עם סוכר, כשכל הקיבוץ שותה ציקוריה עם 'מותק'?". מזכיר הקיבוץ התפלץ ומיהר להתקשר לכפר גלעדי, לבקש את סליחתם ולהודיע להם שהם יכולים לשלוח מישהו לקחת את המנוע.
המשקיסטים, ובראשם מרכז המשק וסדרן העבודה, זעמו על חוצפתו של מזכיר הקיבוץ והחליטו לפטר אותו מתפקידו. וזאת לזכור שבקיבוץ הצעיר, כמו בהרבה קיבוצים, היה מאבק מתמיד וחמור בין המשקיסטים, שדאגו להכנסות ולצרכים הקולינריים של הפרות, הכבשים והעופות, לבין "הגברים החברתיים" שדאגו לצורכי החברים הבריאים והחולים בגיבוי נשותיהם, שעסקו בחינוכם של ילדים שבעים.
המנוע הגנוב הניע את שני הצדדים למאבק קולני, שהדיו הגיעו עד ביתנו בדרום צרפת, שם היינו בשליחות מטעם התנועה הקיבוצית להכשרת צעירים לעלייה לקיבוץ.
ישיבות המזכירות התפוצצו בזו אחר זו. גסות הרוח והאלימות המילולית השתלטו על הדיונים. היה ברור שנעשה מעשה שלא ייעשה. אבל צד אחד חשב שהמעשה הוא הגניבה, והצד השני חשב שהמעשה שלא ייעשה הוא ההלשנה. המזכיר שפוטר וננזף, עזב את הקיבוץ עם משפחתו ועבר לקיבוץ אחר. הכעס על המזכיר, הישר והסורר, היה גדול. יש מי שזוכר שהוא התפטר בעקבות הנזיפה שקיבל (מן המזכירות? מן האסיפה?) על שלא כינס את המזכירות והחליט לעשות מעשה על דעת עצמו. יש זוכרים שעזב עם משפחתו לקיבוץ אחר, מתוך זעם על התגובה הציבורית, מתוך אנינות אישית מוגזמת. רבים זוכרים אותו לטובה, ורבים אחרים כועסים עליו על שהמיט קלון עלינו. והם מוסיפים: "לא פלא, הוא בכלל היה מ'גורדוניה'".
עובדה אחת ברורה לשוכחים ולמשכיחים וגם לזוכרים במעומעם: בארכיון של הקיבוץ לא נותר זכר למאורע ולעימות. הסיפור נמחק כליל מן הארכיון, מן העלונים ומן הזיכרון הקולקטיבי. לא מדברים על זה ולא רוצים לזכור. המשקיסטים ניצחו ומינו מזכיר מבין־עניין מטעמם. ליתר ביטחון, הזכירו לו שמרכז המשק הוא שסחב את שק הסוכר מהכוורת של כפר גלעדי, כשהיינו צעירים וחזקים. ואיש לא פצה פה. ולא הלשין.
"אז קרה מקרה לא נעים, בעיקר כלפי קיבוץ האם שלנו", אמרו האנגלוסקסים, "אז ג'יזס כרייסט, מזה לעשות עניין? העיקר שהחזרנו להם". ומשכילים שביניהם הוסיפו: "תראו את סיפורי התנ"ך. אבותינו, מנהיגי האומה, לא פשעו ולא חטאו?! דוד המלך ויעקב אבינו ופילגש בגבעה. הרי יכלו שלא לספר על כל החטאים, כולל משה 'ויך־את־המצרי־ויטמנהו־בחול'. ככה זה בארץ הזאת. הסבְּרֵס האלה דוקרים. נושכים אחד את השני כמו וילדע חייעס. צאצאים של 'גונבי הסוסים' במזרח אירופה. גוֹד הלפּ אַס!".
אילו זה היה מעשה יחיד, אולי גם אני הייתי שוכח. בטרם נרגעו הרוחות ונשתכחו המריבות והנה סערה נוספת. ארבעה בחורים משלנו החליטו שהגיע הזמן למעשה גבורה. בכפר הנטוש אַבֵּל, על חורבות אבל בית מעכה, יש כנסייה עזובה ובה פעמון נחושת, שלא צלצל מאז תום מלחמת העצמאות. חמש־שש שנים איש לא נגע בו. משעמם לו. ומשעמם לחבר'ה שאינם יכולים לסחוב תרנגולות מן הלולים שלנו. לקחו מכונית ומכשירים מן המסגרייה, עלו וטיפסו על מגדל הפעמון בכנסייה הנטושה והורידו במאמצים פיזיים כבירים את הפעמון הכבד והביאו אותו אלינו לקיבוץ בשאגות שמחה והצלחה. זחוחי דעת וגיבורים בעיני עצמם ובעיני בנות הגרעין שבא להשלים את הקיבוץ הצעיר, הם החליטו שהגיע הזמן שהפעמון הזה יצלצל. טרחו ובנו לו מתקן שאפשר לו לשוב לחיים. מרוב צהלה ושמחה וגאווה, לא הבינו שהצלצול יביא את משטרת קריית שמונה ויקצר את ההילולה.
הקיבוץ התחלק לשניים - בושה מזה וגאווה מזה. האנגלוסקסים התרגשו מזה שפגעו בכנסייה. וזה הצחיק את החבר'ה הטובים - כנסייה שאפילו אלוהים נטש אותה. יופי של פעמון נשכח, ששכח איך לצלצל. גם התעלול הזה נשתכח במהרה. איש לא התייחס אליו כאל גניבה. מי לא סחב מהכפרים הנטושים אחרי מלחמת העצמאות?!
אני חשבתי אחרת. העזתי לחשוב אחרת. גם אם הכנסייה נטושה - היא כנסייה. מקום קדוש. "בית הכנסת העתיק בחלבּ", סיפרתי למי שהיה מוכן לשמוע, "גם הוא נטוש, אבל השלטון הסורי העמיד שומר יומם ולילה, להגן עליו מפני פגיעה כלשהי".
"אבל מהמסגדים הנטושים עשינו מוזיאונים", ענו לי חברי לתנועה. השתיקו אותי. שתקתי 70 שנה. ילדותי? מעשי שובבות? אובדן ערכים??? בעצם היינו ילדים. נערים בני 17־18, שעברה עליהם סופת מלחמת העצמאות. האם זה הסבר, או תירוץ? משום מה (מה?) אני מרגיש צורך, שלא לומר חובה, להוציא לאור את המעללים הללו שהשרישו בעם הזה את קלות הדעת ואת הזלזול בחוק ובערכים.
אמת ניתנה להיאמר. גם כשהיא לא נעימה.