22 בנובמבר 1963. זמן קצר לאחר שירד מהמטוס הנשיאותי, בעודו חולף במכונית פתוחה עם רעייתו ג'קלין ברחובות דאלאס, נרצח הנשיא ג'ון קנדי ביריות מתנקש. האומה האמריקאית התקשתה לעכל את המהלומה. "רצח הנשיא יצר גל של ספקות חמורים ביותר בנוגע לאווירה המוסרית השוררת בארץ זו, הארץ העשירה ורבת העוצמה", זעקו הכותרות. אבל כבד ירד על העולם. מהדורות החדשות עסקו בדבר אחד בלבד: הרצח הפוליטי המתוקשר ביותר של המאה ה–20.
באותן שעות בדיוק, בחוף המערבי, הזריקה לורה האקסלי לווריד של בעלה האהוב אלדוס מנה גדושה של אל–אס–די, בדיוק כפי שכתב בפתק קטן, שבו רשם את בקשתו האחרונה. סרטן הגרון שאובחן אצלו תשע שנים קודם לכן כילה בו כל פיסת רצון לחיות. הוא לא דיבר, מיתרי הקול חוסלו, אבל הנפש? היא כבר עניין אחר. על כנפיו של טריפ, האקסלי יצא למסעו האחרון.
הוא השאיר אחריו יותר מ-50 ספרים שכתב, בהם "עולם חדש אמיץ", מהחשובים בספרי המאה ה–20, ואין ספור יצירות ביקורת, שירה ודרמה. שנים ארוכות חיכה ספר הפולחן "עולם חדש אמיץ" בסבלנות, עד שזכה לתרגום עברי של מאיר ויזלטיר, שבחר לקרוא לו "עולם חדש מופלא" - משפט הלקוח מ"הסופה" של וויליאם שייקספיר.
זו הייתה דיסטופיה אכזרית שנכתבה בזמן המשבר הכלכלי הגדול של שנות ה–30 ופורסמה בעיצומו של מסע התעמולה הנאצי בגרמניה, בשנת 1932. זמן קצר לפני שעלה היטלר לשלטון, חזה האקסלי את דמות העולם לעתיד לבוא: חברה קפיטליסטית שפלה, עולם סטרילי, היגייני עד זוועה, שבו נוצרים בני האדם במעבדות.
העוברים האנושיים הם פרי מעבדה מתוחכמת שמסווגת אותם לפי קטגוריות ומעמדות וקובעת את עתידם, עוד בהיותם ביצית מופרית. האלפא הוא המעמד האינטליגנטי ביותר, האפסילון הנמוך ביותר. תפקידו לבצע מטלות טכניות בלי להתלונן. תינוק מהמעמד הנמוך מקבל מכות חשמל כאשר הוא מתקרב לספרים, כדי להבטיח שבבגרותו יתרחק מהם.
מרגע הלידה מקנים לחברי כל מעמד את האמונה שזה שלהם הוא הטוב ביותר. למרות זאת, הבריות אינן בלתי מאושרות, כי הן לא יודעות מה פירושה של סטייה מסדר הדברים שהוכתב להן מלמעלה. "הילד היה שקוע בשינה, כאשר לפתע בקע מהמקלט שידור מלונדון... ולמחרת בבוקר התעורר ראובן הקטן משנתו וחזר מילה במילה על ההרצאה של הסופר הזקן והמוזר ג'ורג' ברנרד שו, שדיבר, כרגיל, על הגאונות שלו. או אז נתגלה העיקרון של לימוד בעת שינה, או ההיפנופדיה, אבל חלפו עוד שנים רבות עד שהעיקרון יושם", כתב האקסלי. הרעיון הזה פותח והפך למציאות בברית המועצות של שנות ה–60.
לא רק הרעיון הזה הפך מהזיה מבהילה למציאות. בשנת 1970 התרגשה סערה על העולם. עיתון "דבר" בישר אז: "בתחום החדש של המדע, המכונה הנדסת אנוש, תחום הגובל במידת מה עם מה שהיה ידוע לנו כדמיון, נתחדש בימים אלה חידוש רב חשיבות המגרה את דמיונו של האדם ומחזיר אותו לשנה שבה כתב הסופר אלדוס האקסלי את ספרו 'עולם חדש אמיץ'. האקסלי, שלא ידע אומנם את המינוח החדש ואת השם 'הנדסת אנוש', חזה תקופה שבה ייוולדו ילדים במבחנות, במספרים וברמת אינטליגנציה לפי צורכי כל שנה ושנה. ככה וככה פילוסופים, ככה וככה שוטים. ציטוטים מהספר הופיעו בהרחבה בגלל ניסוי שנערך על ידי צוות גינקולוגים מבית החולים אולדהאם בלונדון. מדובר בהפריית ביצית מחוץ לגוף האישה, בזרע הבעל, ובהשתלתה מחדש ברחם האישה. אם הניסוי יוכתר בהצלחה, יהיה בו כדי להביא גאולה לנשים רבות הסובלות מסוג מסוים של עקרות טכנית... כל המדענים תמימי דעים כי הדרך ליצירת תינוק מבחנה עוד ארוכה".
חיים במלכודת
מוזר ככל שזה יישמע, הרעיונות שלו נתפסו בשעתם כחזיונות שווא: פצצת אטום. קרינה רדיואקטיבית. מלחמת חיידקים. זוועות שמתחוללות בגופו של האדם בעקבות אלה. התרוששות הטבע. היעלמותם של היערות והאדמות הפוריות. התנוונותו של עולם החי. השתלטות העריצות הטרוריסטית על העולם.
החיים על פי האקסלי אינם אלא מלכודת: "הפחד, ידידי היקרים, הפחד הוא סודם ויסודם האמיתי של החיים בימינו". פחד מפני "הארגונים הגורליים שלשמם מוכנים בני האדם, במסירות נפש של מתאבדים, להרוג ולהיהרג". פחד מפני המלחמה "שאין אנו רוצים בה, ואף על פי כן עושים כמיטב יכולתנו כדי לקיימה".
בחיבור הסאטירי שלו, "הקוף והמהות", הוא מתאר עולם לאחר מלחמה גרעינית. שם, הציוויליזציה היא הרעה החולה שניחתה על העולם. תחילת אובדנו של המין האנושי נעוצה בהמצאת המכונות ובאונייה הראשונה שבאה מן העולם החדש לאירופה. כל ניסיון של האדם להשפיע השפעה מודעת על מהלך ההיסטוריה הוא עקר. "האנושות השבעה והמאושרת החלה לפרות ולרבות, והדברים הגיעו לידי עודף אוכלוסין על פני כוכב הלכת שלנו", הוא כותב. "האקסלי מתעלל בתרבות, במדע ובטכניקה... הברכה נהפכה עליו לקללה", כתבו מבקריו. "אחת היא כוונתו: להטיל אימה על חלושי העצבים".
בשנת 1958 חזר האקסלי אל עולמו החדש האמיץ, והוסיף לתהות על האפשרות לשלוט ביצורי אנוש בכוח סמים מערפלי חושים. במהדורה הזו הסב את דעת הקוראים לכך שחלק מהנבואות שחזה לעתיד הרחוק כבר התגשמו 700 שנים קודם לכן, "במאה השישית או השביעית לספירת פורד", כפי שקרא לזה, כלומר בשליש השני של המאה ה–20.
הנרי פורד, האיש ותעשיית הרכב, אגב, הוא לא היחיד שהאקסלי ראה בו נזק לאנושות. גם זיגמונד פרויד היה שם לצד הכנסייה האנגליקנית ואחרים. "בעולם האמיץ החדש של האגדה שלי לא היה וויסקי, לא טבק, לא הרואין בלתי חוקי, לא קוקאין מוברח. הבריות לא עישנו, לא שתו, לא הריחו סמים, לא הזריקו לעצמם זריקות", כתב האקסלי. "כל אימת שחש מישהו שרוחו נכאה, או גופו בוגד בו, בלע גלולה אחת או שתיים של תרכובת כימית הקרויה 'סומה'. בכמויות קטנות, השרתה עליו זו תחושה של אושר. בכמויות גדולות יותר, גרמה לו שיראה חזיונות. ואם נטל שלוש גלולות, אזי שקע בשינה מרעננת. והכל ללא תשלום מחיר נפשי.
"ב'עולם חדש אמיץ' לא היה הרגל ה'סומה' עניין לשחיתות פרטית, הוא היה מוסד פוליטי, הוא היה עצם מהותם של החיים, החירות ורדיפת האושר המוגנים על ידי 'חוק זכויות אדם'. אך זכות זו, אחת מן הזכויות היותר יקרות של האזרחים, שבשום פנים אי אפשר לשלול אותה מהם, הייתה בעת ובעונה אחת אחד ממכשירי השלטון החזקים ביותר אשר בבית הנשק של הדיקטטור".
נזנק קדימה לשנת 2017. לפני זמן קצר הכריז ארגון הבריאות העולמי על הדיכאון כסיבה מספר אחת לנכות. יותר מ–350 מיליון בני אדם סובלים מדיכאון. 1.7 מיליון איש בארצות הברית מכורים למשככי כאבים כבר מגיל 12. במקום השני בבתי המרקחת באמריקה נמצאות התרופות נגד דיכאון. על פי הסטטיסטיקה העולמית 10%–15% מהאנשים זקוקים לתרופות משפרות מצב רוח. בישראל, אגב, למעלה מ–35% נוטלים תרופות נגד דיכאון.
שפע ומצוקה
האקסלי, בכל קנה מידה שהוא, הוא מה שנקרא "ילד מבית טוב". סבו, הפילוסוף והביולוג הבריטי תומאס הנרי האקסלי, מידידיו הקרובים של צ'ארלס דרווין, עמד בראש הוויכוח עם מתנגדי הדרוויניזם. אביו, לאונרד האקסלי, היה ביוגרף ומחנך. אחיו, ג'וליאן האקסלי, חוקר והוגה דעות, כיהן כמנכ"ל הראשון של אונסק"ו. אח נוסף, אנדרו האקסלי, זכה בפרס נובל עם עמיתיו על מחקר בתחום מנגנון הולכת הדחפים העצביים ועל התכווצות השרירים. דודתו האמפרי ווארד הייתה מחברת רומנים פופולריים.
הוא גדל בתוך שפע, אבל איבד את אמו בגיל 14. כבר אז הבין שהאושר האנושי הוא בר חלוף. בנעוריו חשב ללכת בעקבות סבו ואחיו ג'וליאן, ואולם בשל מחלה התעוור כמעט לגמרי ותוכניותיו השתנו. אחרי שכבר למד כתב ברייל, בילה שלוש שנים עם ידידים בכפר והשלים רומן שלא הודפס מעולם. כתב היד אבד והאקסלי הודה על כך לאל. באוקספורד סיים בהצטיינות את לימודיו בספרות אנגלית.
הוא היה הגיבור התרבותי של האינטלקטואלים הצעירים שניצלו מהטבח של השנים 1918–1914, דור שיצא ממלחמת העולם הראשונה ופצעיו המשיכו לדמם. מבקריו דיברו על כך שבראשית דרכו סבל מ"כתיבה מקושטת ולוקה בחסר", אבל זה עבר מהר. עד שנות ה–60, בחוגים הסטודנטיאליים, ואצל צעירים בכלל, היה ברור שפולחן האקסלי הוא כרטיס כניסה חובה לעולם הרוח. אף אחד לא יצא ממנו בלי משפט: המורים הזקנים, ארמונות וכנסיות, כל מי שהיה בעל עמדה בחיי הרוח. הוא הקשיב, התבונן ושפט. בעניין הגדול שגילו ה. ג'. וולס ושו בפוליטיקה הוא ראה חוסר טעם. בביוגרפיה שלו, שפורסמה בשנת 1974, הדגישה המחברת סיביל בדפורד את הדבקות של האקסלי בצמד המילים "בלתי רגיל". הצירוף הזה אומנם היה נפוץ בשנות ה–20, אבל בדפורד חשבה שיש פה משהו אחר. היא חשבה שהוא מעיד על נטייתו לחפש את הנדיר גם בדברים השכיחים.
הוא נישא למריה, בלגית יפהפייה. עם ראשית פרסומו חי איתה באירופה. היה לו בית, היו לו מחשבות להעלות על הכתב, הייתה לו אישה, היה לו בן. השתייכות לחוגים מסוימים, זה כבר היה מחוץ לתחום שלו. מהר מאוד הבינו המו"לים של תקופתו שמדובר בתרנגולת מטילת ביצי פלטינה. הם החתימו אותו על חוזים נוקשים, שחייבו אותו לסיים שני ספרים בשנה. אכן כך היה. הוא היה יוצא לסיורים בהודו, במזרח הרחוק, במקסיקו ובקליפורניה, חוזר לאנגליה ויושב לכתוב. כותב וכותב.
דוד מיכאלי, עורך "דלתות התודעה, עדן ושאול", שראה עכשיו אור לראשונה בעברית (הוצאת עולם חדש ומדף. תרגום: שחר–דיויה לב) טוען כי העובדה שהאקסלי היה אמן מחונן נעוצה בשני מקורות עיקריים. הראשון אישי, השני תרבותי. "הוא גדל במעמד שהיום מכנים אותו פריבילגי, עם הסללה מובטחת", מיכאלי מנתח. "זה נתן לו כלי הערכה חדים בתוך תפיסת עולם של חברת שפע מנהלת ומוגנת. תכונת הרגישות המולדת שלו התפתחה דרך קיומו כילד, נער ואדם חלש ופגיע - גוף, יתמות, כמעט עיוורון, שחייבו בחינה בלתי פוסקת. כתיבתו שכללה את התכונה הזאת ואפשרה לה ביטוי והתפתחות יחד עם שיניים של ביקורת חדה. האקסלי גדל בתקופת הדמדומים של האימפריה הבריטית וצפה בתהליכים רבים של סיום תקופה. כבריטי, הוא נשא מטען זיכרון קולקטיבי של קץ תרבויות ילידיות מסורתיות מול התקוממויות תחת שמי האימפריה. זה היה בית ספר מצוין להבנת מגמות חברתיות, ערעור מעמדי, דרכים להשתלטות על מוקדי כוח, שכלול של תפיסות תאגידיות, שליטה באמצעות מסחר וייצור, מניפולציות באמצעות דת ומעמד".
תפיסת הצרכנות הייתה בנסיקה כחלק משיכרון הכוח הטכנולוגי וזרימה בלתי מבוקרת של משאבים ואוצרות טבע אל המפעלים - ומשם אל קהל צרכנים עצום באירופה ובאמריקה. "האקסלי הבין היטב שמדובר בעסקה של נוחות זולה תמורת התמכרות צרכנית ושליטה של הספקים יחד עם עיקור אמוני", ממשיך מיכאלי. "הוא כינה זאת 'עריצות הרווחה'".
בשנת 1960, בזמן שעבד על כתיבת "עלייתו וירידתו של הרייך השלישי", החליט הסופר והעיתונאי וויליאם שירר לעיין בארכיון הפרטי של רב המרצחים הנאצי, היינריך הימלר. בין שאר המסמכים שמצא הייתה גם "רשימה שחורה" של סופרים אנגלים שיש לאסור אותם מיד לאחר כיבוש בריטניה ולתת להם את הטיפול הנאצי המתאים. לצד וירג'יניה וולף, א.מ. פורסטר, וולס ועוד, התנוסס בגאון גם שמו של האקסלי. ברנרד שו, אגב, לא היה שם.
בראשית שנת 1955 הכה כאמור הסרטן, והאקסלי נפרד מרעייתו מריה. באותה שנה פרסם את “הגאון והאלוהית". שנה לאחר מכן נישא בשנית, ללורה, האישה שבשנת 1968 תכתוב את הביוגרפיה המשותפת שלהם, "This Timeless Moment", ותשלח אותו לטיול של סוטול בעולם שכולו טוב. האקסלי אובחן כאמור בשנת 1960 כחולה בסרטן הגרון. למרות זאת, במרוצת השנתיים שהגיעו לאחר מכן התמיד בכתיבת ספרו האחרון, "האי" (1962), המקום שבו הכל מתנהל על יסודות קואופרטיביים.
"מה היה אומר ישו על מה שקורה בעולם עכשיו?", שאל אותו עיתונאי מכתב עת קובני בשנת 1959. "לו ישו היה חוזר אלינו, היה דן לחובה את הציוויליזציה שלנו על אי-ההומניות שבה, על היעדר האהבה שבה, על כל המידות הרעות שהוקיע בציוויליזציה של רומי והמזרח התיכון בשעתו. יש לשער שהיה מדבר כמו אחרים על קץ העולם ועל יום הדין במונחים של תקופתנו כפי שהיא לאחר הירושימה. היה ודאי מטיף לאחווה ולצורך לאהוב את הרע, מתריע נגד האגואיזם והאלימות על מנת להבטיח הישארות קולקטיבית", ענה. "לפני אלפיים שנה ודאי לא היה לו מה לומר על פוליטיקה ועל פילוסופיה, על מדע ועל אמנויות. היום ודאי היה משמיע הרבה דברים מאלפים על היחסים בין הכלכלה לאהבה, בין טכנולוגיה לחיי הרוח, בין המדע האנליטי לניסיון המעשי".
אדם חדש
53 שנה לאחר מותו, האקסלי עדיין מבוקש בחנויות לספרי יד שנייה. "זה לא מפתיע", אומר גדעון גלעדי מ"בוקספר". "קחי לדוגמה את 'מות הברבור' מ–1939. יש בו חיפוש אחר חיי הנצח ומדען שמוצא סוד איום ונורא לאנושות בספר עתיק. הוא הרי שם את דן בראון בכיס הקטן. האקסלי מאוד מגוון: בשנת 1936 פרסם את 'עיוור בעזה', שם הלקוח מתיאורו של המשורר האנגלי ג'ון מילטון את שמשון בעזה. בספר הזה הוא הציב במרכז גבר בורגני, אדיש, שבע, שיש לו הכל. הוא מוצא חבילת תצלומים ישנים ובאמצעותם עורך מסע אל העבר, אל תקופות שונות, ומגלה בעצמו אדם חדש לחלוטין, שבור ומרוסק רגשית שמתחיל לבנות את עצמו מחדש".
בשנת 1938 עבר האקסלי לגור בהוליווד הילס, לוס אנג'לס, שם בילה את רוב חייו. בניגוד לחברו הפילוסוף ג'רלד הרד שהצטרף אליו, הוא לא קיבל אזרחות, משום שהצהיר על דעות פציפיסטיות וסירב לקשור אותן לאמונה דתית מסוימת. הוא התחבר עם הפילוסוף ההודי קרישנמורטי וכתב תסריטים שעליהם תוגמל בנדיבות על ידי האולפנים. בין סרטיו הבולטים "גאווה ודעה קדומה" (1940), "ג'יין אייר" (1943) ו"מדאם קירי" (1943).
בין תסריט לתסריט המשיך ביצירתו הפורה, עם מאמרים, מאמרי מערכת וספרים כמו "לזמן חייבת להיות הפסקה" (1944) "הקוף והמהות" (1948), ספרי העיון "אמנות הראייה" (1943) שכלל תיעוד שיטה שעזרה לשיפור ראייתו, "הפילוסופיה רבת השנים" (1946) ו"השדים של לונדון" (1952). את רוב זמנו הפנוי הקדיש להתעניינותו במיסטיקה מזרחית.
העניין במיסטיקה הוביל את האקסלי להתנסות בסם ההזיות מסקלין. הוא כמובן לא ידע על קיומה של בעיית סמים ולא העלה בדעתו שתשמיש הקדושה שגילה יהפוך לסם מסיבות טבע. ב"דלתות התודעה, עדן ושאול" הוא מתאר חוויה פסיכדלית מלווה בניתוח פילוסופי מעמיק. את מצבי הנפש והתודעה שאליהם הגיע באמצעות המסקלין כינה "טֶרָה אינקוֹגניטָה" - ארץ לא נודעת. "כאשר דלתות התודעה נקיות, כל הדברים נראים כפי שהם", כתב המשורר הבריטי וויליאם בלייק, והאקסלי אימץ את הביטוי באהבה. כך, אגב, נולד שמה של להקת הדלתות בהנהגתו של ג'ים מוריסון.
בעבר הסביר הסופר, המתרגם, העיתונאי ושדר הרדיו אורי לוטן ז"ל שהאתגר שמציב הספר הוא השאלה אם יכול האדם ליהנות מהפירות שנתן האל בצורה ישירה כל כך, המסקלין או האל–אס–די, ולהגיע באמצעותם לחוויה דתית אמיתית, חוויה שניתן לכנותה טראנס, שהיא למעשה מצב של חוסר שליטה, התמסרות מוחלטת לאלוהות אמיתית. "האקסלי טוען שקיים 'מיינד' אחר, דעת חופשית, המכילה את כל התודעות האפשריות מרוכזות ברגע אחד", כתב לוטן. "הוא היה מודע, עד כמה שהתאפשר בתקופתו, לסכנות ולחסרונות שבשימוש בלתי מבוקר בחומרים פסיכדליים וביקש ליצור אליטה תרבותית של המאה ה–20 שתחליף את הממסד הנוצרי הרקוב. הוא המליץ לספק מסקלין או אל–אס–די למאה נבחרי תרבות שיובילו את מהפכת התודעה".
בועז כהן, שדר רדיו 88FM, מרצה לתרבות בת זמננו, ומחבר הספר "וכשאפתח את הדלת" שיראה אור בקרוב, משוכנע ש"דלתות התודעה" הוא הטקסט הכי מוצלח שנכתב על מעבר ממצב פיכחון למצב תודעה אחר. "דלתות התודעה יצא ב–1952 והשפיע על כל הדור שבא אחר כך, בסיקסטיז", כהן אומר. "ב–1954 הומצא המושג רוק'נרול והומצאה הגלולה הראשונה למניעת הריון. סוציולוגים אומרים שהגלולה שחררה את הגוף, הרוק'נרול את הנפש, והסמים נכנסו לשם באמצע שנות ה–60 ושחררו את המחוזות העלומים, ה'טרה אינקוגניטה', כמו שקרא לזה האקסלי, ה'ארץ לא נודעת' שאליה יוצרים, אמנים, סופרים ומוזיקאים רצו להגיע, לפרוש כנפיים ולעוף אליה. כמה שנים אחר כך התחיל הגל הפסיכדלי שכלל לא רק סמים אלא גם חיבור לתורות מזרחיות, תפיסות עולם של אסיה העתיקה, פילוסופיות ישנות, ומרד ברכוש כדבר שאמור להצעיד אותך ולנהל אותך. זה מעניין, כי האקסלי היה במקור בריטי, שהשפיע על המוזיקה שנכתבה בחוף המערבי. רואים את זה חזק בהרכבים כמו גרייטפול דד, הדלתות, קרוסבי סטילס נאש ויאנג, וכמובן אצל ג'ימי הנדריקס, שהגיע מסיאטל לאנגליה, הפך לכוכב גדול וחיבר את הבלוז עם הרוק והפסיכדליה של סוף שנות ה–60. אנחנו מדברים על תנועה שלמה שראתה במוזיקה ובסמים דברים משלימים.
"באותו זמן ממש נפתח באנגליה מועדון שבו מתחילות להופיע שתי להקות שהופכות את התורה של האקסלי למוטו: פינק פלויד וסופט מאשין. גם הביטלס הם חלק מאוד גדול מהתנועה הזו. הם שילבו באלבום 'סרג'נט פפר' שיצא ב–1967 פסיכדליה ותחושה של קרקס חלומי עם שימוש בכלים בלתי שגרתיים, טכניקות ותעלולי אולפן כדי ליצור תחושה של ספק חלום ספק הזיית סמים. כמובן הרולינג סטונס עושים את זה באלבום הכי פסיכדלי שלהם 'Their Satanic Majesties Request'".
רבים מהם ציינו את הספר הספציפי כאחד ממקורות ההשראה הגדולים שלם, יחד עם עוד גיבורים של דור הביט כמו אלן גינסברג וגרגורי קורסו. "החיפוש היה אחרי משהו לא ארצי, לא רגיל, לא מקובע. לא רוק'נרול של שתי דקות וחצי. לא מוזיקה שפונה אל הלב אלא אל הראש".
היו השפעות מובהקות בישראל?
"בעיקר הצ'רצ'ילים, שפעלו כסוס טרויאני בתוך תרבות המיינסטרים לצד אושיק לוי, פופיק ארנון ועוד. אריק איינשטיין ושלום חנוך הושפעו בנגיעות, באלבומים 'פלסטלינה' ו'שבלול'. השירים 'ילדה ציור' ו'אחינועם לא יודעת' מהאלבום 'פוזי', למשל, הם פסיכדליים לחלוטין. ספק שירי ילדים ספק שירי סמים. ההשפעות ניכרות גם אצל שלמה גרוניך באלבום 'למה לא סיפרת לי', שמוליק קראוס ב'מדינת ישראל נגד קראוז שמואל'".
"לראות את עצמנו כפי שאחרים רואים אותנו זה כישרון. חשובה לא פחות מזה היא היכולת לראות אחרים כפי שהם רואים את עצמם... כיצד יכול האדם השפוי לדעת למעשה מה זה להיות בלתי שפוי?", כתב האקסלי, והראה לעולם נבואה אמיתית מהי.