כבר מגיל צעיר יחסית הפכתי מחובב קיץ נלהב לחסיד של חורף. עוד פן באישיות שמרחיק אותך מהרוב במשפחה הגרעינית, הרחבה יותר, בקרב השכנים הקרובים, הרחוקים, ובכלל - תושבי השכונה. קודם לכן הפכתי מבגיניסט ימני (הערצתי שמורה לו עד היום) לאיש מרכז ולאחר מכן שמאל. אחר כך מתלמיד בבית ספר ממלכתי דתי המקובע לחשיבה מוגבלת, לאתאיסט צמא ידע. כבר אז ראו בי ברווז צולע שלא יגיע לכלום בחיים. כולם, פרט, אולי, לאמא שלי, שתמיד תמכה ועודדה בי את השונות והחשיבה מחוץ לקופסה.
הימים הם טרום ימי המזגנים הביתיים (לפחות בשכונת מגוריי). אותו קיץ שהכריע את הכף היה קשה במיוחד, חם ולח באופן קיצון. בזמן שרוב חבריי לכיתה ולסמטה בילו בים או בבריכה, מצאתי את עצמי בשלושה מוקדים ממוזגים - הבנק בשכונת התקווה, הספרייה החדשה בשכונת בית ברבור, והסופרמרקט הגדול ביד אליהו הסמוכה. אבא שיווע לכך שאת ימי החופשה הגדולה אעביר במסעדתו הקטנה, שמאוורר תקרה מטרטר מנסה ללא הצלחה להשיב בה את נפשם של עובדיו ולקוחותיו.
ואכן, הייתי מגיע איתו בבקרים לעזור בפתיחה, כשהמאוורר עדיין סיפק סוג מסוים של חמצן למוח. בזמן שסידרתי את השולחנות, אבא ישב מול הר של ניירת, חשבוניות, קבלות, תעודות משלוח ועוד. הוא שנא את ההתעסקות בכל הקשור לניהול העסק, אהב יותר את המטבח והסירים. לקראת שעות הצהריים הייתי מנצל את השליחות היומית לבנק, מצטייד מראש בעיתונים ובתשבצים, ומתעכב שם שעה ארוכה לאחר ההפקדה של פדיון יום האתמול. הפקידים כינו אותי, ספק בחיבה ספק בזלזול, "העיתונאי". את שעות הפיק במסעדה השארתי לאבא ולעובדיו. לא אשכח את מראה פניו המיוזעים ועיניו האדומות והדומעות מלהט הגריל המעשן המביטות בי שב רענן מהבנק הצונן.
עוד פעם שעתיים? מה יהיה הסוף?
בסוף החופשה עליתי לכיתה י"א. כחודש וחצי לאחר פתיחת שנת הלימודים, כשמזג האוויר החמסיני התחלף לסתווי ולמרענן, הכריזו ארגוני המורים על שביתה שנמשכה שבועות. זו הייתה השביתה הארוכה ביותר הזכורה לי מאז ימי גן חובה. את ימי החורף ביליתי ליד הגריל, אבא מאוד התרשם ממוסר העבודה הגבוה שלי. אין כיף גדול יותר בחורף מאשר לעמוד בחולצה קצרה מול גריל הפחמים. לא עזבתי את העמדה במשך שעות. על השליחות לבנק ויתרתי לטובת אחד העובדים.
בתום השביתה לא חזרתי לספסל הלימודים. אמא רתחה.
“מה זאת אומרת לא חוזר?"
“משעמם לי בבית הספר, וגם אין חימום".
“אמרת שאתה אוהב חורף".
“שונא להזיע ושונא לקפוא מקור. מצאתי את הייעוד שלי, בחורף אני ליד המנגל במסעדה".
“ובקיץ?"
“עד הקיץ, אלוהים גדול".
“יש לך כל כך הרבה פוטנציאל. לפחות תסיים תיכון, תעשה בגרות".
“פחחח".
“מה פחחח?"
“מה יצא לי מבגרות?"
“תוכל להיות פקיד בבנק. עבודה עם מיזוג בקיץ וחימום בחורף".
“מממ, רעיון, אחשוב על זה. בינתיים מעביר את החורף במסעדה. מקסימום בשנה הבאה אירשם לבית ספר אקסטרני".
“ציפיתי ממך ליותר".
“יש מים חמים בדוד?".
באותו ערב, אחרי מקלחת נעימה, לבשתי את סמרטוטי הפוטר הישנים, גרבתי גרביים עבים, הבערתי את תנור הנפט, השתרעתי על הספה, כיסיתי את עצמי בשמיכת פוך והתמכרתי לקולות טפטוף הגשם הנוקש על חלון הזכוכית. אמא הניחה על השולחן הסלוני קנקן תה עם נענע. מזגתי לי מהמשקה החם. כשיצאה מהסלון אל המטבח, קמתי ממקומי, נטלתי ממזנון הפורמייקה את בקבוק הקוניאק של אבא וחיזקתי את התה. הכנסתי קלטת למכשיר הווידיאו, וצפיתי בפעם המי יודע כמה בסרט “קאובוי של חצות". הייתי מלא אסירות תודה על החורף החמים שלי מול החורף הניו יורקי האכזרי של הגיבורים ריקו וג'ו, בגילומם של שחקני המופת דסטין הופמן וג'ון וויט.
מזגתי לכוסי תה נוסף, שאף אותו חיזקתי בקוניאק זול. השילוב של המשקה וריח הנפט השרוף סחרר אותי מעט. כשפסק הגשם פתחתי את החלון ואווררתי את החדר.
לקראת 23:00 אבא הגיע מהמסעדה (עבד כפולות, יום ולילה) מדיף ריחות צלייה. לאחר שהתרחץ התיישב על הספה והצית סיגריה.
“הייתה עבודה טובה היום?", שאלתי.
“מעולה".
“הילד צריך לחזור לבית הספר", התערבה אמא ולגמה מכוס התה שבידה.
“אף פעם לא אהב ללמוד. חיפש תמיד תירוצים להבריז. במסעדה הוא רוכש מיומנות ליד הגריל. כבר לא שורף שיפודים כמו בהתחלה", ענה לה אבא.
“היו לי הרבה ציפיות מהילד הזה. חשבתי שיצא ממנו משהו גדול. חלמתי שיהיה ראש ממשלה".
“אחר כך יהיה ראש ממשלה. קודם שילמד מקצוע".
ימי החורף הנעימים ליד הגריל הפכו אט־אט לשגרה, בעיקר כי העונה הייתה די יבשה, ויחסית לא קרה. בחודש מרץ אנשים כבר התהלכו בחולצות קצרות, העבודה הפכה למיוזעת יותר ויותר. מדי פעם ביקשתי מאחד העובדים להחליף אותי בעמדה. התחלתי למלצר וגם זה לא בא לי הכי טוב. מלצר צריך להתעסק עם לקוחות, לפזר חיוכים מזויפים ולהשתדל למכור כמה שיותר - כל אלה תכונות הרחוקות ממני כמרחק כדור הארץ מכוכבית B־612, משכנו של הנסיך הקטן. ליד הגריל איש לא מזיין לך את השכל, אתה מקבל בון, מניח את השיפודים ומנפנף. באחד הלילות, כשאבא חזר מהעבודה, הוא תפס אותי לשיחה.
“בזמן האחרון אתה מתחיל לזייף. כבר הוצאת מנות עשיות לעילא, למדת את מקצוע הגרילמן, ופתאום דרשת להיות מלצר. ובתור מלצר אתה חמוץ וחסר סבלנות, במקום להיות חייכן ומסביר פנים".
“אין לי סבלנות לאנשים. אם אתה רוצה, אני מוכן להיכנס למטבח ולשטוף כלים, עדיף לי לדבר עם צלחות מאשר עם אנשים".
“שהבן שלי ישטוף כלים? בחיים לא!", קבעה אמא.
“תפסיקי לעשות ממנו נסיך, הוא לא צמר גפן!"
אבא פנה אלי: “איך יצאת בן אדם כזה? כל דבר ניגוד, כל דבר אנטי".
“הוא ילד מיוחד, אמרתי לך מאז ומתמיד. לא בשבילו עבודה במסעדה. הוא יחזור ללימודים ויעשה בגרות", התערבה אמא.
“יש לך עוד שנה וחצי עד הצבא. מה אתה חושב לעשות עם החיים שלך?", שאל אחרי שתיקה קצרה.
“אבויה יקר שלי, כל בוקר אתה טובע בניירת. אני רואה את הסבל שלך מהעיסוק הזה. אתה יודע שאני טוב בחשבון. אני מוכן לבוא כל יום למסעדה ולהיות אחראי על ההפקדות בבנק, ולדאוג משם לכל הניירת של העסק, הזמנות מספקים, הנהלת חשבונות וכל הזבל הזה... מצאתי לי פינת ישיבה בעמדת ההמתנה, לצד שולחן קטן, מתחת לטלפון ציבורי ובול מול אחד המזגנים. זה יוריד ממך המון עול... כולם ירוויחו מזה... סבבה?".