המתמיד: מהו סוד הקסם שגורם לביאליק להמשיך גם כיום ללוות אותנו מינקות עד זקנה?

בי"א באדר, היום שבו נפל טרומפלדור כשהוא אומר "טוב למות בעד ארצנו", היינו, תלמידי בתי הספר, מתכנסים במכתש בגבעתיים, שרים "היה היה גיבור חידה ולו זרוע יחידה", ו"בגליל בתל חי טרומפלדור נפל. בעד עמנו בעד ארצנו גיבור יוסף נפל", ו"מדן ועד באר שבע, מגלעד לים, בין איילת למטולה בקברו דומם. דום שומר גבול ארצנו גיבור גידם", וכשגדלנו יצאנו לתל חי ואל מול פסל האריה השואג שרנו בדיוק אותם שירים.

בי' בטבת, התאריך שבו נולד חיים נחמן ביאליק, היה לנו חג אמיתי. שרנו משיריו. חזרנו ושמענו את סיפור ילדותו ויצאנו לביקור השנתי שלנו בביתו, בית ביאליק ששוכן, איזה צירוף מקרים, ברחוב ביאליק בתל אביב. ושם, בחדר עבודתו של המשורר הלאומי, חיכתה לנו האטרקציה האמיתית: השעון שמדי שעה בדיוק מנגן את "התקווה".

לגמרי במקרה הצצתי ביומן לפני כמה ימים וגיליתי שי' בטבת עבר ושפספסנו בכמה ימים את יום הולדתו  ה־134 של ביאליק. מעניין איך זה קרה לי ולנו. מה השתבש בסיפור האהבה שנרקם בין העם למשורר הלאומי שלו. ומתי בדיוק זה קרה.

כמו טיפת חלב, כמו חיסון משולש, כולנו קיבלנו את מנת הביאליק שלנו מההתחלה. "קן לציפור בין העצים" ו"פרפר פרפר פרח חי" ו"יוסי בכינור פייסי בתוף" ו"בערוגת הגינה מסביב לחבית" ו"מי יצילנו מרעב" ו"החמה מראש האילנות נסתלקה". הכל הכל ביאליק.
 

איכשהו, השם הזה חדר עמוק לתוך התודעה שלנו ותפס בה מקום של הערצה, כבוד ובעיקר קרבה גדולה. לבנו הצעיר נכמר מחמלה וצער על הילד הקטן שהתייתם בגיל צעיר. כאבנו איתו את המחסור והעוני. בכינו על אמו האלמנה שנאלצה לעשות כל עבודה בזויה למען הצלת ילדיה מחרפת רעב. התוודענו אל הצרצר משורר הדלות, המשורר הערירי שהשתקע בבית אביו. יש כאלה, שהזדהו עם הבדידות של הילד החולמני הזה ועם עולם הדמיון שבנה לעצמו ושקע בו, "ואני בימי נעורי חמדת ימי, הייתי מפליג לי כחום יום קיץ... לעבי היער... ומתייחד לי עם לבבי ואלוהי".

המשבר פרץ אי שם בשנים הראשונות בבית הספר התיכון. פתאום נפל עלינו ביאליק אחר. ביאליק בעייתי, ארוך ומשעמם. כבר לא שירים שקוראים ולפעמים גם שרים. לא "שלום רב שובך, ציפורה נחמדת". לא "בין נהר פרת ונהר חידקל". אפילו לא "צנח לו זלזל על גדר וינום". שירים ארוכים, מסובכים, מלאי תוכחה וזעם. תכנים שאין ביניהם לבינינו, הישראלים הצברים - שום קשר. "על השחיטה". "בעיר ההריגה". "מתי מדבר האחרונים" ו"המתמיד" הבעייתי שעצבן אותי יותר מכולם. הידעתם למשל שבשיר "על השחיטה", שבו מופיעות השורות המצמררות "נקמה כזאת, נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן", יצר המשורר מבנה אחר של חריזה, שבו השורה השישית אינה נחרזת באף בית? הנה דוגמה שממחישה איך הורגים לנו שיר וגומרים לנו משורר. ואם לא די בזה, אז בתוך כל הבלגן הזה דורשים מאיתנו המורים שנמצא מטאפורות, פרסוניפיקציות, אונומטופיות, נזהה את משקלו של השיר. האם הוא אמפיברכוס - שזה הברה לא מוטעמת, הברה מוטעמת, הברה לא מוטעמת - או שמא משקל הקסמטרי שבנוי משש רגליים דקטיליות.

בקיצור, הרגו לנו את האיש שהסיפור בינינו, או נכון יותר לומר שהשיר בינינו, החל כל כך יפה. ככה רוצחים סיפור אהבה תמים ויפה. ככה הופכים משורר ילדות אהוב למפלצת שמאיימת על ציוני המבחן.

מה הפלא שבסוף השנה רבים מאיתנו העדיפו את הסינוס והקוסינוס על המטאפורות והמשקל ההקסמטרי ואת לוח הלוגריתמים על האמפיברכוס ואת המשוואות בנות שלושה נעלמים על פני "אריה 'בעל גוף'" וערקו למגמה הריאלית.

ובאחד הלילות עמד נח וברח עם מארינקא? אין אתם יודעים את נפש האדם מפרבר העצים...לחג השבועות בא עם אשתו החדשה לבית הוריו בפרבר העצים והשמחה הייתה מרובה... כשנתייחדו בני הזוג מאחורי הבית – עמדה באותה שעה מארינקא והתינוק בזרועה מאחורי הגדר והציצה דרך סדק.

סיפור אהבתם של הנער היהודי נח, שיש אומרים כי זה היפוך שמו של המחבר ח.נ. ביאליק, ושל האסופית הגויה מארינקא, הוא שהחזיר אותי לביאליק ואת ביאליק אלי. 

כמו בסיפור האהבה שבו מתמוטטת הגדר שאינה עומדת בפני אהבתם של השניים ונופלת, כך נפלתי אני לתוך הסיפור וכותבו. מרגע שסיימתי לקרוא את "מאחורי הגדר" לא נחה דעתי. הסיפור לא הניח לי. 20 שנה ויותר נשאתי אותו איתי כשאני יודע שיבוא יומנו. ואכן, היום הגיע. נקראתי לתיאטרון הבימה. שמוליק עומר, מנכ"ל התיאטרון, הציג לי את אורי פסטר. במאי צעיר ומבטיח. חברנו מיד. ביאליק חיבר בינינו. נח שלנו היה איקה זוהר ומארינקא הייתה ענת טופול. סצינת האהבה בין השניים הייתה מהנועזות שנראו עד אז על בימותינו.

אגב, ביאליק המשורר והסופר שהיה אחראי גם על כמה מחידושי הלשון כמו "מטוס" ו"מצלמה", שתל את המילה "רשרוש" ב"מאחורי הגדר": "הס! הדשאים נזדעזעו ורשרשו". וכך סיפר מאוחר יותר: "הנה הפועל רשרוש למשל, שאני הפושע חידשתי. פשוט בדיתיו מן הלב. והנה פשט שימושה של מילה זו כמעט בכל כתבי הסופרים... ברנר, שופמן ואפילו סוקולוב, כולם החלו פתאום ברשרוש מרשרשים".

ועוד סיפורון: ירון מוטולה שהוא שחקן, במאי ומחזאי ישראלי מספר שכשהיה ילד הלך עם אביו להצגה "מאחורי הגדר", על פי ביאליק בתיאטרון הבימה. ההצגה הותירה בו רושם רב ומשם החל את דרכו לעולם התיאטרון.

ואני עדיין מתהלך עם נח ומארינקא שלא עוזבים אותי ועסוק בכתיבת גרסה חדשה לסיפור האהבה העצוב הזה.

עם השנים הולכת דמותו ומתרחקת. המשורר הלאומי, שבהלווייתו הלכו מאה אלף איש אחרי ארונו. האיש שהביא לנו את שירי הילדים הראשונים ששרנו. ששירו "הכניסיני תחת כנפך" הוא עדיין אחד משירי האהבה הכי גדולים והכי מבוצעים בעברית. האיש שמגיל 38 ועד מותו כתב תשעה שירים בלבד. האיש שסיפור אהבתו הסודית לציירת אירה יאן התפרסם שנים אחרי מותו. האיש שביקש שככה נספיד אותו: