"השען מאוורטון", ז'ורז' סימנון, מצרפתית: רמה איילון, ספריה לעם, עם עובד, 342 עמ'
ברוב המקרים כתב על רצח. כשהתמסר לסדר יומו של המפקח מֶגְרֶה, בסדרה שהחשיב לקלילה, דן במקרי רצח מעמדת החוקר, שחשף את הרוצח דווקא במעקב פסיכולוגי. מה גרם לרוצח ליטול חיים של אדם אחר? מה בילדותו, בבוֹרוֹת נפשו, כפה עליו את התכנון והביצוע הנורא. ז'ורז' סימנון חיפש ומצא תמיד את הגורם הנפשי גם ברומנים "הקשים" שלו. רגשות אפלים מקננים תמיד בלב הדמות הראשית, בדרך כלל גבר ששגרתו מוקפדת, צפויה כתקתוק שעון. סימנון מצא בסדר היום הקבוע של גיבוריו את המצע השטוח, החשוף, שתחתיו החביא את הדחפים ההרסניים.
בספר כלולים שני רומנים קצרים, האחד מתרחש בלה רושל, עיר הנמל הצרפתית האהובה על סימנון הבלגי (לייז', 1903 - לוזאן, שווייץ, 1989). הרומן האחר ממוקם בצפון מדינת ניו יורק, לא רחוק מהאזור שסימנון חי בו עשר שנים, לאחר מלחמת העולם השנייה. אף ששב והעלה בכתביו אותן תמות מרכזיות, שעסקו בסערה הקטלנית ההולמת בקירות נפשו של האיש הקטן, בספר הזה מובלטים ההבדלים באווירה ובנסיבות. "רוחות הרפאים של הכובען" הוא סיפור שכולו צרפתי. סימנון מקפיד לשרטט עיירת נמל קטנה, מיקומו של כל בית, הכובען גר מול החייט, החנות שלו ממוקמת מתחת לדירתו. כך יתאר ב"השען מאוורטון" את מבנה העיירה האמריקאית. הוא רואה חשיבות מכרעת בהצבת הבתים לעיני הקורא, בתאורת הרחוב, בהרגלי הבריות הנפגשים בבר הצרפתי או ברחבת הקולנוע האמריקאי. בשני המקומות כולם מכירים את כולם, ובכל זאת, המנהגים שונים. החברוּת שונה, מקומה של המכובדות שונה. והמוטיבציה לרצח שונה.
"תיעוב הולך וגובר"
הסיפור הצרפתי מתרחש בעונה גשומה וסוערת. הקדרות שולטת ברחוב ובבית פנימה. בני אדם נוטים לחלות בשפעת, ולפני עידן האנטיביוטיקה הם אף מתים ממנה. הסיפור האמריקאי מתרחש באביב. השמש מאירה במלוא עוזה, ויש מקומות שבהם אפילו חם מדי. למשל, בתוך אולם המשפט. בסיפור הצרפתי יכול הכובען להעמיד פנים שאשתו חיה, חודשים רבים לאחר שמתה. איש ברחוב הצרפתי אינו תוהה על היעלמות האישה. לעיירה המכונסת בעצמה נחוץ רק הסבר משכנע, והכובען ימשיך לפקוד את הבר השכונתי למשחק קלפים נינוח. בסמוך יישבו העיתונאי הצעיר, הסוקר את מקרי הרצח התכופים, ומפקד תחנת המשטרה, המתואר במחשבתו של הכובען כאידיוט. במעשיו של הרוצח בסיפור, יימצא היגיון הנובע ממוח מלא תיעוב הולך וגובר כלפי כל, עד כי ההכרח לרצוח יחרוג מהמתווה המתוכנן. "הייתי מוכרח", חוזר ואומר לעצמו הרוצח.
בסיפור הצרפתי ובסיפור האמריקאי הרוצח משתוקק, משלב מסוים, להיתפס, אך המניעים לחשיפה שונים. העניין המרכזי בסיפור האמריקאי הוא שמדובר באב לנער. אב יחידני, שתחושת נחיתות גרמה לו להינשא לאישה גסה, שנטשה אותו והותירה לו בן, תינוק. "במחשבה תחילה, למען בן, הוא בחר בעיירה שהחיים מתנהלים בה על מי מנוחות". לכאורה. התינוק הופך לנער אמריקאי, וגם הוא בורח מהבית. העיירה מודעת מיד לבריחה ועוסקת בה. הפריצה לתחום הפרט של האב נעשית לפגיעה נוספת בנפש. התקשורת כאן אינה נחסכת לכדי כתב אמביציוזי מתחיל. כאן כל אמצעי התקשורת פולשים לדירת השען הצנועה. עיתונאים וולגריים, צלמים שמבזיקים לתוך פניו, ואפילו שדר רדיו שמקליט אותו. הילד הטוב והממושמע, שאותו טיפח מינקות והקפיד לשאול אותו "אתה מאושר?", מתגלה כנער נטול מוסר, אכזרי, מתכחש לאביו.
פעם נוספת סימנון בונה דמויות אמינות, מורכבות, בלי לשפוט אותן. הוא סומך על הקורא שיידע להבחין ברוע השוכן כקפיץ מכווץ בנפש כל. לא הכובען ולא השען יכלו לצפות את הרגע שבו הקפיץ ישתחרר ויזנק ממקומו כדי לנפץ את הדיבר השישי.
יום השואה הבינלאומי
1. לקראת יום השואה הבינלאומי, החל היום, נערך השבוע ערב עיון באוניברסיטת תל אביב. נושא הדיונים, "רוע כאן ועכשיו", כפי שעולה מן הקובץ החדש "מדברים על רוע" ("Talking About Evil"). הספר יצא לאור באנגלית, בעריכת רינה לזר, פסיכולוגית קלינית ומרצה בפקולטה לרפואה (בסדרת Relational Perspectives Books, בהוצאת Routledge), והוא מאגד מאמרים בנושא הרוע האנושי מנקודות מבט פסיכואנליטיות, חברתיות ותרבותיות. במאמר "מ'הצעקה' עד ה'פּייטה', אֵבֶל רצחני ורוע" מתאר הפסיכולוג יהושע דורבן את חוויית הפגישות הטיפוליות שערך עם חייל משוחרר (אורי, קוראים לו) ששירת בעזה באחד ממבצעי צה"ל.
התיאורים של החייל, שסבל מהתנהגות דסטרוקטיבית, זעזעו את המטפל עד בחילה. החייל סיפר ששכב על גג בית בעזה, כשנשקו מכוון לדירה שבה התגורר חשוד בפעילות טרור. החייל ירה, סתם כך, בכל מי שנראה זז בדירה, אִם ילד או אישה. הוא חש אפתיה כלפי מעשיו. מההקדמה: "איך נוכל לדבר על רוע? איך נוכל למצוא פשר בהימצאותו סביבנו? איך נוכל להסתגל לעובדה העצובה שמעורבותנו בעשיית הרע או במתן אפשרות לקיומו של רוע, היא חלק נצחי מחיינו בעולם?", מהסקירות: "רוע אינו נושא חדש. עם זאת, השואה, העימותים הצבאיים המסועפים, הופעת גלי הגירה אתנית כפויה ועליית השחיתות, תובעים שנמקם את הרוע בהקשרים שונים, שבהם נדרש להבין אותו".
2. רומנים שמשתמשים בשואה כחומר גלם עובדתי חשודים כמתאווים לתשומת לב תוך פריטה זולה על מיתרים קדושים. עם זאת, מ"סיפורו של אהרון" ("קולו של ילד בשואה, רומן היסטורי" מאת ג'ים שפרד, מאנגלית: עדית שורר, מטר) עולה משהו רענן, אנרגטי, שמתבונן בשואה מנקודת ראותו של פרחח קטן שזוכה להצמיד את מצחו למצח של יאנוש קורצ'אק.
3. "אחותו של פרויד" מאת גוצ'ה סמילבסקי (מאנגלית: אמיר צוקרמן, מחברות לספרות) הוא רומן המתמקד באשם אחד: זיגמונד. ב-1938 עדיין ישב פרויד לבטח בווינה וסירב לבקשת אחיותיו לסיוע בבריחה מהנאצים. "אין סיבה להיבהל כל כך", אמר לאחותו אדולפינה, אחרי שחיילים גרמנים התעללו בה ובאחיותיה בפארק העירוני.