"ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכול", ביל ברייסון, מאנגלית: יכין אונא, דביר, 687 עמ' כולל הערות, רשימה ביבליוגרפית ואינדקס
לשאלה השחוקה "עם מי היית רוצה לשתות קפה?" השבתי בעבר "נבוקוב". זה היה נמהר מצדי, כמובן, כי אילו ישבתי מול הסופר הדגול, הייתי נתקפת שיתוק. וולודיה הקשיש היה תוהה בלי אומר, מדוע הוטרח ממרפסת דירתו במלון "מונטרו פאלאס", שעל שפת אגם ז'נווה, בעיצומו של משחק שח נינוח עם ורה, אשתו.
לאותה שאלה תקשורתית ריקה ממחויבות (הרי רוב הקנדידטים למפגש קפה כבר אינם שותים דבר, בהיותם מתים זה שנים רבות) ישנו חיסרון נוסף: אני רוצה לשתות קפה גם עם סוזן סרנדון ואליס מונרו, תיבדלנה לחיים ארוכים, ואם כבר, אז גם עם מונרו מרילין, ועוד מתים מתחומים שונים (אמיל זאטופק, למשל), וגם עם הבחור ההוא, שיחיה, ברק אובמה, שעתותיו עתה בידיו.
אך אם נגזר לבחור בדמות אחת בלבד, אבחר בפעם הבאה במישהו שיכול לדבר בלי בעיה על כל נושא שבעולם, בלי צורך בתגובה. ייתכן שאני טועה, כי מסקנותי צומחות רק מספריו, אבל אני סבורה שמדובר בגבר עממי וקל שיחה. טיפוס שמקפיץ נושאים לדיון כמו פופקורן. הוא חי לגמרי, ישמור עליו אלוהי כל הדברים, אף כי אינו צעיר (יליד 1951, דה מוין, איווה, ארצות הברית), ומתמונותיו ניכר שהוא כבד גוף, וחיוכו הקבוע נובע מפני ירח טובי לב.
ביל ברייסון, סופר, ידען, טייל, סקרן בלתי נלאה, חוקר הפרטים הקטנים של החיים, וגם הגדולים שבהם, ונדיב בהרעפת הידע העצום שצבר. קשה לתאר מהיכן הוא לוקח תועפות זמן כדי לכתוב כל כך הרבה ספרים (גם מאמרים) על עצמו, על שייקספיר, על השפה האנגלית, על ההיסטוריה של החפצים הביתיים, על מסעות באנגליה, אמריקה, אוסטרליה, וגם להרצות בערי עולם. כפי שגם הספר הגדול הזה מוכיח, הוא מומחה בארגון ים סוער של עובדות לכדי סיפור מרתק, טעון קוריוזים, המוגש בהומור ובחן שאינם ניתנים לחיקוי. האם יעניין את הקוראים לדעת שברייסון היה ילד עם הפרעות קשב רציניות, שצפו לו עתיד של לוזר במקום הקטן שממנו בא?
הספר יצא לאור ב־2003 ורק עתה ראה תרגום עברי. הוא הקדים בלא מעט שנים את "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי, והוא שונה ממנו כמעט מכל בחינה. ברייסון אינו הוגה דעות. הוא פשוט חוקר חובב, אינטליגנטי ביותר, והוא נהנה לרדת לעומקו של העניין שבו בחר להתמקד. הפעם מדובר בתולדות חקר הבריאה, בהיסטוריה של המדע, ובעיקר בשורות הארוכות של בני האדם שניסו וטעו עד שמישהו אחר גילה את מה שהם חיפשו. המחבר זורה שמות רבים של חוקרים וממציאים, מדענים וחובבים, מן המאות האחרונות, שסימנו תחנות קריטיות בהבנת כדור הארץ והיקום.
החיבה הבסיסית שלו כלפי בני אדם מעניקה לכל המסופר כאן מוטיב של שעשוע. הוא מספר על מי שפספס את תיאוריית המפץ הגדול ומי שזכה לתהילה בגינה, וכולם מקבלים התייחסות אצלו. גם אלה שהחמיצו בגלל אגו צנוע או ריחוק ממרכז תקשורתי. ההיסטוריה של המדע, לפי ברייסון, רקומה מהחמצות וטעויות ורמאויות, וגניבות דעת, וגזילות של פטנטים.
בני האדם, מבחינתו, הם מרכז היקום. באמצעותם נגלה העולם ונחשפות נפלאותיו. הם שמצאו עצמות דינוזאור והם שחלפו על פניהן בלי דעת. הם שגילו את כוח הכבידה והמציאו את הנורה וגילו ערפיליות רחוקות. הם שמתו בגלל חשיפה לחומרים מסוכנים, הם שעמלו כל חייהם על מחקר של צמח אחד בירכתי מוזיאון הטבע בלונדון. ברייסון מעניק התייחסות אוהדת, גם מבודחת, לכל המשוגעים והתמהונים, הגאוותנים והמבוהלים מקהל, שהביאונו עד הלום. באמצעותם יצר סיפור גדול, קל לקריאה ושמח בעצם היות העולם.
שֹפה־שֹפות
נדמה שזה הרגע האחרון, וייתכן שהוא כבר חלף, שבו אפשר להתבונן בשפה תלוית מקום או לאום. בעידן שמוחק זהויות לאומיות וטריטוריאליות (ובו בזמן שב להיאבק עליהן), נקט מגזין "גרנטה" (05) הישראלי גישה המקבלת ומפנימה. התופעה שאין עוד להיאבק בה מנוצלת כמכשיר יצירתי. ניידות השפה והאמורפיות שלה מטופלות בשלל יצירות מעניינות תחת הכותרת "שֹפות זרות". בסיפור "אֶאוּרוֹפּה" של דיוויד סאלאי המילים מתמעטות ומפנות מקום למעשים שאין לדבר עליהם, כשאזרחים הונגרים מגיעים ללונדון כדי לבצע "עבודה". בועז לביא מספר על התמסרות למנהגים יפניים שמתחילים באמנות לחימה בחרבות ומסתיימים בטוטאליות שפתית ובחראקירי. רוני מז"ל כותבת על ערבובי זהות מינית ושפה המתרחשים בין ירושלים לברוקלין. עוד במגזין כותבים רבים וטובים, בהם: דוריס לסינג, יפתח אלוני, אדם אחמד, לידיה דיוויס.
(עריכה: מירה רשתי ושירה לוי, הוצאת סיפור פשוט, 230 עמ')
מובאה
"כל מי שבבוקרו האפור של 16 בדצמבר... היה מוכן להסתכן והיה נכנס בהיחבא לחדר המיטות שבו מתרחש האירוע הפותח של הסיפור שלנו, היה מופתע ביותר למצוא שם גבר צעיר עם שיער מקורזל ולחיים חיוורות פוסע בעצבנותו הלוך ושוב; צעיר שאיש לא היה מזהה כדוקטור פאלקוּצ'וֹ, בראש ובראשונה משום שהוא לא היה דוקטור פאלקוּצ'וֹ, ושנית משום שלא היה שום דמיון, ולו הקל ביותר, בינו ובין הדוקטור פאלקוּצ'וֹ. ברצוננו להעיר, כי ההפתעה של מי שהיה נכנס בהיחבא לחדר שאליו אנחנו מתייחסים הִנה בלתי מוצדקת לחלוטין. הגבר ההוא היה בביתו והיתה לו כל זכות לפסוע שם בכל דרך שנראתה לו". אומברטו אקו מדגים במאמרו "אני אדמונד דנטס!" את השימוש המוגזם במהלך הספרותי המעביר את הדמויות משלב אי־הידיעה לשלב הידיעה, להכרה (אנאגנוריסיס). המובאה לקוחה מהרומן "אם הירח יביא לי מזל" של אקילה קמפנילה (1899־1977).
(אומברטו אקו, "להמציא את האויב", כנרת, זמורה־ביתן, מאנגלית: אריה אוריאל)