תל אביב, קיץ 1942
העכבר דחק את ראשו אל פינת המלכודת בצד המרוחק מן הילדים. כאילו נדמה לו שהתחברות הדפנות בפינה מגִנה עליו יותר. זנבו נגרר על רצפת המלכודת, כולו מאומץ מחרדה, ואוזניו היו זקופות אחורה, לכיוון הילדים.
המלכודת הייתה די גדולה, דומה לכלוב ציפורים ביתי קטן, עם דפנות של שׂבכת חוטי ברזל ירוקים. היא הייתה ישנה ומאובקת, עם כתמי חלודה על השבכה ורצפת הפח, ואחת הדפנות התעקמה פנימה, עושה זווית לחוצה כקונוס גם בתקרה. קצת סיד שניתז פעם על המלכודת הותיר כתם מדורג על השבכה. בפנים היה קפיץ, גדול יחסית לגודל המלכודת, דומה לקפיץ של מיטת ברזל. חתיכת גבינה צהובה נותרה במקומה, וחריון נוזלי מרוב פחד התמרח על הרצפה.
העכבר היה אפור ומגודל למדי, ובטנו הבהירה נכנסה ויצאה בנשימות מהירות בלא שגופו זז, כמו מגע של פעימות לב על כף היד. הילדים בחדר הכניסה של הבית עמדו נשענים על המעקה, או ישבו על המדרגות התחתונות, ודיברו מה לעשות איתו. חדר הכניסה היה מקום שילדים מן הבית, וגם חברים שלהם, באו אליו לפעמים בקיץ, אחרי בית הספר וארוחת הצהריים, כיוון שקיר המגן בכניסה, שהוקם נגד הפצצות גרמניות ואיטלקיות, חסם את השמש וקיבץ אפלולית ומעט קרירוּת בהשוואה לרחוב הלבן מרוב אור וגם לדירות הלוהטות, בין השאר כי החלונות בקומות הגבוהות יותר היו חסומים גם הם בלבֵנים נגד הפצצות, חוץ מחלל קטן של לבנה אחת במרכז כל חלון.
חלק מהדירות בקומה הראשונה הפכו בשנים האחרונות לחנויות, מלבד הדירה מימין, של ההיימנים הזקנים, שבדרך כלל נשארו בצהריים בחנות שלהם בלוינסקי, ועוד דירה שלא היה לגמרי ברור מי גר בה, ולכן לא היה מי שיצעק על הפרעת מנוחת הצהריים, אם הרעש לא היה גדול מאוד. היה נדמה שגם דברים אחרים בחדר המדרגות, במיוחד אם לפני הצהריים עשו בו ספונג'ה, מוסיפים לקרירות ולאפלולית: המעקה והקירות היו צבועים מחדש במין בז' מרוח מריחות גסות של צבע שמן מבהיק בלא שגורדו ונסתמו כהלכה הבליטות והשקערוריות מזמן הצבע הקודם, והמדרגות היו מנוקדות חום–אדמדם על בז' אחר, ושוליהן - בעיקר של המדרגות התחתונות - משופשפים ומגלים את פנימן האפור. לפעמים היה בחדר הכניסה, וגם בקומות אחרות של המדרגות - אם לא היה בהן ריח האוכל שהתבשל לצהריים - מין ריח קריר של אבק רטוב או מוצל.
ילד אחד השמיע קול צהלה, והעכבר נדחק עוד יותר אל זווית החיבור של הדפנות, מחכך בה את ראשו בקדחתנות ועיניו החרוזיות מופנות לאחור. אחר כך, כשראה שכלום לא קורה, הִרפה קצת את עמידתו, עדיין בפינה, מאזין, ולאט-לאט נראה שחדל לשמוע את קולות הילדים ונח מעט, תשוש ממה שעבר עליו בשעות האחרונות, פוקח–עוצם את עיניו מול פינת המלכודת, כאילו כאן, באפלולית חדר המדרגות, הוא כבר בחוף מבטחים של המחילה שלו ברצפה.
אחד הילדים הרים את המלכודת בידית שעל הגג שלה, כדי שאפשר יהיה להיטיב לראות את העכבר. העכבר הנמיך את בטנו אל הרצפה, כמו חש את אובדן הכובד תחתיו, נדבק אליה ברגליו וגחונו. הילד עשה עם המלכודת בתנועת שחקן תנופה סיבובית מול הילדים, מקרב אותה במיוחד אל הילדות שישבו יחד על מדרגה, והעכבר נצמד עוד יותר אל הרצפה, כמו בתחושת בטן נשאבת פנימה עם תחושת התרוקנות של גופו, עוצם את עיניו מן התנופה שבכוחה לרסק אותו לצד האחר ומסחרור הילדים והרוח הסיבובית המכה. הילדות צרחו בגועל, קמות כאילו לברוח, ילד אחד הסתיר את פניו והציץ בצחוק נבעת, ואחרים קפצו על מקומם וצהלו על בהלת הילדות.
העכבר הצליח לא להינתק ממקומו. הילד שהרים את המלכודת הִטה וטלטל אותה כדי להזיז אותו. העכבר ניסה להישאר דבוק, מבטו כמבט בין–המְצָרים, נגרף לאט לצד האחר, רגלו העליונה ניתקת ונצמדת וניתקת, שורטת את הרצפה, רגליו התחתונות מתחלקות, עוצרות, מצליח לרגע להיאחז באמצע, עושה בראשו תנועות ימינה ושמאלה, מביט בעיניו הקטנות, אחר התגלגל על גבו בקול אטום לא–נעים של חבטת גופו אל הדופן ומיד חזר אל רגליו ונאחז ברצפה, נשאר בצד שאליו הגיע, מצמיד את אצבעותיו, גם לאחר שהילד שב ויישר את המלכודת.
הילד הניח את המלכודת על הארץ. הילדים סובבו אותה, ממשיכים לדבר מעל לעכבר, שעמד בגוף מוקשה נִכחו, התנועות והקולות מגיעים אליו מכל הכיוונים והוא אינו יודע לאן לפנות, וכאשר התכופף ילד להביט בו מקרוב, נושם עליו מפיו, נרתע כמו בגועל וקפץ על פני בהרת שמש שהגיעה מצוהר הלבֵנה שלמעלה, בישוֹרֶת המדרגות בקומה השנייה, ונכנס אל מתחת לקפיץ, עומד שם ליד הדופן, כמקווה שכך לא יראו אותו הילדים. פניו הקטנות, עם שרירי הלסתות המתרוצצים מתחת לעור, הזכירו איש קטן וצרוּר מבית הכנסת ברחוב בורוכוב, מפיץ סיגריות על תלת–אופניים, שפניו זעירות ומחוררות כמו קלח תירס לאחר שאכלו אותו, אפו דק ואדום, עיניו עגולות מתחת לקסקט וכאילו מוגדלות קצת בעדשות לא נראות, עפעפיהן מואדמים וריסיהן חסרי צבע, שפתיו דקות וסחוטות ונחיריו דקים כסדקים, כאילו תמיד נגעלים ממשהו. אמנם פניו של העכבר לא היו מחוררות, וגם לא היו לו כמה מן התווים האחרים של מפיץ הסיגריות, ובכל זאת הוא הזכיר אותו.
עוד ילדים התכופפו סביבו להביט והוא עמד מחכה, גבו מורם מעט ושִכמותיו כפופות קדימה, כמו להסתיר את עצמו תחתיהן, ואז קפץ לפתע כנואש או מטורף אל דופן השבכה, מנסה להכות את גופו אל תוך הרווח בשבכה ולצאת, מוכה אחורה ושוב קופץ אל רווח אחר בכל כוחו, ושוב נופל וקופץ אל הדופן. אחר כך עמד, בטנו נושמת במהירות.
הילדים, שנרתעו מהמלכודת בגלל הקפיצות, התיישבו על המדרגות ודיברו בהתרגשות, מחליפים תיאורים על תנופת הקפיצות וצוחקים. נשימת העכבר נרגעה והוא פנה הצדה, כמו שכח את הילדים, סרק את שׂפמו בכפו, זנבו סרוח, התיישב על זנבו וארכובותיו לכסוס בשקידה את פנים רגלו. הילדים חזרו, בעודו שקוע בין רגליו, מדברים לפתע מקרוב בקולות רמים, והעכבר נעמד באחת, נחרד, מנפח את גופו מול פניהם, כמו מנסה באומץ להבהיל בגודלו ובמבט נורא של עיניו.
אחד הילדים הכניס מקל לדחוף מתחת לבטנו ולהפוך אותו. ממגעו הזר של המקל עמד העכבר מסורג בדריכות נואשת, זנבו בפיתול אמיץ, קשה כפלדה, כדרקון זעיר, שפמו סמור, נושף באפו, עושה ברגלו באוויר תנועות איום, מתרחק לאִטו הצדה בתנועת רגל אל הדופן הנגדית, כדי שהמקל לא יגיע אליו.
המקל הגיע ונכנס תחתיו, אך הוא קפץ מעליו ורץ לצד האחר - המקל אחריו לקול צעקות העידוד של הילדים - מתרוצץ במלכודת, מנתר בזינוקים, פוגע בקפיץ ובתקרה, עד שהמקל השיג אותו בפינה והצמיד אותו אליה, ומקל שני, שהילד החדיר פנימה, הפך אותו, החזיק אותו כשבטנו הבהירה למעלה, הרגליים עושות משני צִדי המקל תנועות מהירות, שעם זאת יש בהן משהו אטי–דואה מעוצם המאמץ באוויר החלול, צווארו וראשו מתרוממים בכוח מעל המקל בקשת אל בטנו - כמעט בהתקפלות לשניים.
ואז נחלץ ורץ, ושוב תפס אותו המקל והידק אותו אל הדופן, והמקל השני, בקצהו השבור, ננעץ בחוזקה אל עור בטנו, פוצע אותו. העכבר השמיע צפצוף, פיו פתוח עם שיניו הזעירות ואינו נסגר, כמו פרח לוע–הארי כשלוחצים אותו, מוציא מפנימו עוד צפצוף. ואז הצליח להיחלץ, פוצע עצמו עוד יותר, ורץ לצד השני, מותיר סימני דם על הרצפה, עומד שם, עתה פניו אל מרכז המלכודת.
הילד לקח את המלכודת בידית ויצא איתה יחד עם הילדים אל החצר, מציב אותה על בלטה שבורה בקרחת חול ליד פחי הזבל, בין צמחי חלמית וסרפדים. העכבר עמד מרוט, שטוף שמש עם סימני צל השבכה, כמו נדהם באור. הילד קרע חלק מדף עיתון שהתגולל שם, שלף מכיסו קופסת גפרורים, גלגל באצבעותיו את קצה הנייר, הדליק בגפרור והשחיל אותו דרך השבכה. העכבר הצטמצם לאחור אל הדופן והעיתון התלקח ונשרף בלי לגעת בעכבר. פיסה שחורה נעה באוויר, נידפת, עומדת, וצונחת על גבו. הילד ניסה עם קרע עיתון נוסף, השחיל אותו דלוק ותמרן להתקרב אל העכבר, מצליח להגיע אליו, כמעט נכווה באצבעותיו. העכבר קפץ, ריח חריכה עולה ממנו, כריח חריכת שאריות נוצות על תרנגולת בלהבת פתילייה לאחר המריטה.
קרע העיתון שנפל מאצבעות הילד בתוך המלכודת עלה בשלהבת, והעכבר הביט מן הדופן בעיניים עוממות, שתי נקודות מבליחות בהן, מבטו אנושי, הרוח הלוהטת מכה בו בחוזקה, לרגע נדמה כמבקש לרוץ אל תוך האש וכאילו להט החום מונע ממנו, עד שנותרו על רצפת המלכודת רק שרידים שחורים דקים, זזים ברוח. ואז המשיך לעמוד שם, רגליו פשׂוקות יותר, עייפות, פצעו זב דם, בטנו מתרחבת מעל הרצפה.
ילד אחר רץ הביתה והביא בקבוקון תרופות עם מעט בנזין, פקוק בצמר גפן. העכבר רחרח בחוטמו. הילד שניסה קודם להדליק עם העיתונים, השחיל קרעי עיתון לא–דלוקים לתוך המלכודת. העכבר הביט, אוזניו זזות קצת עם כל צניחת נייר. אחר כך שפך הילד על העכבר את הבנזין, שהספיק כדי להרטיב רק חלק מגבו ומצווארו. העכבר קפץ קפיצה קטנה ברגליו האחוריות, כמו מופתע מן הרטיבות והתחושה המוזרה, עומד מדובלל, מניע ראשו בעליבות, זנבו בין רגליו, פצעו ועיניו צורבים כנראה, מרעיד בשמש, מרחרח ומחכך את חוטמו בגופו, מפנה את ראשו אחורה בהבעה מטופשת של פרד רתום בעגלה, אל הפצע ואל המקום בגבו שעליו נשפך הבנזין. ואז גרר את עצמו, מושך את גופו כאילו חלקו האחורי נמחץ לארץ עם רגליו האחוריות והוא גורר אותו כך, מעוך, ושב לעמוד על רגליו. הילד הצית גפרור והצניח אותו מתקרת המלכודת על העכבר. הגפרור פגע בגבו, תסס וכבה. העכבר עשה רעידה כמגרש זבוב ולא זז.
הילד הצית עוד גפרור והפיל מלמעלה. להבות עלו מחלק הגב הרטוב מבנזין, והעכבר זינק במהירות לדופן האחת ואז לשנייה, קופץ אל התקרה, נחבט בה בחוזקה, מתגלגל, עומד מניד את ראשו בכוח כאילו להפיל מעצמו משא, אודם חולף במהירות לאורך השׂערות הארוכות המעטות של שפמו, בכל אחת בנפרד, והן נאכלות כנעורת.
האש כבתה כשמעט הבנזין נאכל והוא המשיך לקפוץ, לרגע נדמה כעומד בחלל המלכודת על רגליו האחוריות ואז שוב רץ, האש כבר מבצבצת מקרעי העיתונים, נכבית מן הקפיצות ושוב נדלקת מתוך עצמה, שלהבות כבר מקיפות את המלכודת, יוצאות מן השבכה, פיו פעור לרווחה וצפצוף פנימי יוצא ממנו, גופו המדלג בלהבה נדמה קצת גדול יותר, עינו פקוחה באש, המלכודת רועדת מן הקפיצות, ריח חזק של בשר חרוך עולה ממנה, עד שחדלה לזוז והאש ירדה מהר, העכבר בתוכה, בטנו נסדקה והתבקעה מן החום, ומהבקע הגיחו שני עוּבָּרי עכברונים רטובים עצומי עיניים ועוד אחד ועוד שלושה עצומי עיניים, נשפכו קמוטים, נתלים ליד צִדי הבטן, והתפזרו מחוברים בחבלי טבור דקיקים על הניירות השחורים ורמצי האש שעוד נותרו.
ילד אחד, שהיה נעול נעליים, בעט בבחילה במלכודת בקצה נעלו אל פינת פחי האשפה ושם היא השתלהבה לרגע וחדלה, מעלה עשן. הילד מילא מים מהברז של הפחים במכסה של פח אשפה ושפך על המלכודת. קול תסיסה ועשן עלו מן המלכודת, ועל רצפתה, בבוץ השרידים השרופים, שכב העכבר מצונף שחור. גופו באור השמש נדמה זע לרגע, מתנשם עם נצנוץ היספגות המים על גבו בהתנשמות של מי שנאנח בשנתו.
הספר "קטעים מתוך חומר החיים", מאת יצחק לבני ובעריכת אלאונורה לב, יצא לאור בהוצאת "נ.ב ספרים" ב-2015