לפי הרומן הזה אפשר לנמק בקלות כל מעשה אלים בילדותו האומללה של התוקף. הסיפור נכתב בידי "הפסיכואנליטיקאי הנודע ד"ר תומס ה' אוגדן" (המילים הראשונות בגב הספר). יש להניח שהטיפולים הפסיכואנליטיים שמעניק הדוקטור למטופליו אינם בנויים כמשוואה מתמטית פשוטה, שפתרון הנעלם שלה מונח בכף ידו מלכתחילה. נפש האדם, הוא ודאי יודע, מורכבת ופתלתלה, שופעת גומחות ומרתפים נסתרים, שפעמים רבות אין להגיע אליהם. הידע המקצועי והניסיון הרב שצבר אוגדן בקליניקה שלו, נטעו בו, כנראה, את הביטחון הנחוץ לכתיבת רומן פסיכולוגי. כלומר, כתיבת ספרות המתמקדת בגורמים הנפשיים לגיבושה של אישיות בוגרת המגיעה להתפרצות תוקפנית, שאחריה אין עוד צורך בטיפול נפשי. הפציינטית, שאותה מנתח הפסיכואנליטיקאי בספר ביכוריו, זוכה לפוסט–מורטם פשטני ולא הוגן, ובהיותה מתה אין בכוחה להסביר טוב ממנו את מעשיה. למען האמת, באופן שבו מתאר אותה אוגדן בעודה בחיים, שום הסבר שלה לא יתקבל על דעתנו. הרי היא פסיכית על כל הראש מאז שאבא שלה חמד את בשרה בילדותה בשעה שאמה ישבה שיכורה מול הטלוויזיה. מה לא ברור כאן?
הכל יותר מדי ברור, דוקטור, וחזקה עליך שאתה יודע שבחיים זה לא ככה. אבל גם בספרות זה לא ככה. זה לא יכול להיות פשוט כל כך, סימטרי, מובהק, בלי ניואנסים. לא יכול להיות שתספק נימוקים מלוא החופן להתנהגות האלימה של מרתה כלפי בנה, ותותיר את ההתנהגות הסבילה של אביו, ארל, ללא הנמקה מספקת. למה? כי קשה יותר להסביר את כניעותו של בעל לאשתו הקודרת מאשר את התקפי הדיכאון שלה? מושך יותר למצוא גורם ישיר, מוקדם, לרגע שבו הרימה האישה סכין מטבח על הילד שלה? בחיאתק, ספרות היא הרבה יותר מדוח רפואי על פציינטית שהרחיקה מעליה את כל אוהביה. מדובר באישה שהספרות מבקשת לראות את חייה במלאותם. הספרות מבקשת להסכין עם הפינות הנחבאות שלה, לחיות איתן בשלום, להניח לקורא לשאת את משקלן.
אין ספק שאוגדן מיטיב לתאר. הוא גם יודע לבנות סיפור. הוא מציב נכון דמויות מגוונות. הוא יוצר ביניהן אינטראקציות מעניינות. הוא אפילו מקים סוג של מתח באשר לפתרון החידה הפסיכולוגית. אבל לא די במתח הזה, שממילא אינו דומיננטי בסיפור, כדי לקשור את כל הפריטים לכדי ספרות שתהיה ראויה להיזכר. הכותב לא הרחיק מעבר לשבלונות הידע המקצועי שלו, או הרכיבים האמריקאיים המובנים מאליהם. הוא בחר לצייר משפחה של חקלאים ביישוב קטן בקנזס. תכונות הקהילה הקרתנית באמצע אמריקה אינן יוצרות עניין חדש, אלא רק מסבירות את רצונו של הכותב למקם את גיבוריו הרחק מחלומות נעוריהם. הנה, תראו לאן הגיע הסטודנט המצטיין ומה קרה לסטודנטית המתמידה ולחלומותיה. הכל בשחור או בלבן. קריירה אקדמית לעומת עבודה קשה בחקלאות. גבר שכולו מוסריות ושליטה עצמית לעומת אישה הנתונה להתקפי דיכאון מסוכנים. ילדה חכמה ובוגרת וילד חסר ישע שמוצץ אצבע.
טקסט ספרותי מבקש להיות מאתגר ומשכנע כאחת. הסיפור של אוגדן הוא לא זה ולא זה. הפריקה המוחלטת של עול אחריותו ככותב מגיעה בביקור של אחותה הנפלאה של האישה האפלה. השיחות שלה עם אחייניה מהוות שיא של מריחה לא אמינה.
אני נחשפת להרבה טקסטים שאינם ראויים לקריאה, וודאי שלא להתייחסות. אני לא כותבת עליהם. לא הייתי מתייחסת לספר הזה אלמלא התרגזתי. יומרה מרגיזה אותי. זלזול באינטליגנציה של הקורא מרגיז אותי עוד יותר. המחשבה היהירה שכל אחד יכול לכתוב ספר, מעצבנת אותי במיוחד כשהיא נובטת אצל אדם משכיל, שוודאי קרא כבר ספר או שניים.
הוויה איטלקית
אלמלא הלכתי לאחור כדי ללכוד בעדשה את מלוא גובהם של שני המגדלים העתיקים בבולוניה, לא היה גבי משיק אל חלון הראווה. אלמלא סובבתי את המבט כדי לבדוק שמא אני מרסקת חפץ יקר או משתטחת פעם נוספת על אבני המרצפת, כמנהגי בכיכרות אירופיות, לא הייתי מבחינה בחלון הראווה של חנות הספרים. כיוון שממילא הסקתי שהפרספקטיבה הזעומה שהכיכר הקטנה מאפשרת לתצלום המגדלים, לא תספק, נכנסתי לחנות, מקום שבו הריח העתיק כמגדלים עצמם נוסך סיפוק מיידי. הסניף של רשת פֶלְטְרִינֶלִי בפיאצה די פּוֹרטָה ראוֶוניאנה מתפתל מחדר לחדר לעומק הבניין. חיטטתי בשני המדפים המציעים ספרות איטלקית מתורגמת לאנגלית וראיתי בעיקר אלזה פרנטה, שם בדוי, עם חלקי הסאגה המשפחתית. אך נמצא גם קובץ של תשעה סיפורים מאת סופרים איטלקים, מתורגמים לאנגלית במקביל למקור (174 עמ'). לקחתי אותו להמשך הטיול בערי אמיליה רומאניה.
"New Penguin Parallel Text, Short Stories in Italian, Racconti in Italiano" מציג מגוון של סיפורים מעשורים שונים בזמן החדש, ומעניק קורטוב מטעמה של ההוויה האיטלקית, החברתית בעיקר. אין ספק, שהייתה כאן גם הקפדה על הרמה הספרותית. כיוון שמרחב ההיצע אינו ידוע לקורא, הוא נתון להחלטות העורך (שבחר גם במתרגמים), כי מרווח הפתיחה של הדלת מדוד לטעמו האישי. ניק רוברטס, בריטי המכהן כמרצה ללימודי איטלקית באיטון, בחר בסיפורים מייצגים, לדבריו. המגוון מעניין ומעניק תחושות ברורות אך אקלקטיות. פרימו לוי בסיפור ידוע, עדין ונפלא על מפגש עם הפולקלור הדתי בשיחה עם יהודי פולני במחנה הריכוז הנאצי (מתוך "זמן שאול"). ליאונרדו שיאצ'יה בסיפור משעשע אך עגום, על השאיפה הסיציליאנית להגר לאמריקה. איטאלו קאלווינו על טירוף הדעת הטלוויזיוני. ובאותו נושא, סטפאנו בני על טירוף הדעת הטלוויזיוני באיטליה, שחודר לתוכנית הלימודים של בתי הספר. אנטוניו טאבוקי בסיפור מכונן על אבל במשפחה, ועוד סיפורים משל גופרדו פריזה, דאצ'ה מאריאני, סוזנה תמרו בסיפור אפל וסנדרה פטריניאני בסיפור קליל.