"מי את חושבת שאת?", סיפורים על פְלוֹ ורוֹז, אליס מונרו, מאנגלית: אורטל אריכה, כנרת, זמורה־ביתן, 254 עמ'
עוד פעם אליס מונרו? כן! כן, כן, כן! עד שתימצא מישהי בשיעור קומתה של הסופרת הענקית הזאת, רק עליה ייכתבו כאן שוב ושוב מילות הערצה נטולת מבוכה, מוצדקת לחלוטין. כי אין כמותה, ככל הידוע לי, לכתיבת סיפור קצר מערבי, בן זמננו. אין כמותה ללכוד את הרגע התמציתי ביומו של אדם, לפרק אותו ולהציג את חלקיו הפנימיים לעיני הקורא. בידיה הופך הרגע הבנאלי להתגלות.
נדמה שמלאכתה פשוטה, כי הסיפור שהיא מגישה פשוט מצדו החיצוני, וההגשה שלה נטולת התחכמויות. אך נסו לחבר את הסיפור אחרת, או אפילו לחקות את סגנונה, ותיווכחו בהתאדות הקסם. כי הסיפור של אליס מונרו הוא חד–פעמי, ולא רק בזכות חוויות הילדות הקנדית הקשה שאגרה. לא רק החורפים המושלגים, דלות הקיום והסביבה הפרובינציאלית הנוקשה. נתונים אלה באוטוביוגרפיה של הסופרת (כלת פרס נובל, 2013) ודאי תרמו חומרים מעניינים. אך מה שהופך את סיפורי מונרו ליצירות אמנות מעולות הוא יכולתה לרדת לעומקו של הרגע השגרתי, לחפון אותו ולהעלות אותו אל פני השטח כאמת גבישית. הבנתה הטבעית בנפש האדם מעדנת את הסיפור והופכת אותו לאוניברסלי. גם אם הדמות המרכזית היא אישה שחווה תהליכים רגשיים של אישה, הסיפור של מונרו יציג אותה כאדם, כי מצד הפְּנים שלה היא קודם כל יצור אנושי.
הקובץ מספר על שתי נשים מנקודת המבט של אחת מהן. רוז התייתמה מאמה, ואביה נשא לאישה את פלו. לאב השתקן היה בית מלאכה בירכתי הבית ופלו ניהלה חנות מכולת, בחזית הבית. העוני גדול. החוויות התרבותיות מצטמצמות לתהלוכות מסורתיות. לכל סיפור כאן יש ישות אוטונומית, ואין הם מובאים בהכרח בסדר כרונולוגי, אלא יותר בסדר נושאי, שהולך ומתמלא בביוגרפיה של אישה בודדה. מסיפור לסיפור נבנית דמותה של רוז, צעירה חסרת ביטחון ששואפת להיות שחקנית, נישאת לבחור עשיר, מתגרשת כאם לילדה ומגששת את דרכה הלאה בעולם המשחק ובחיים, באותה מידה של הצלחה מפוקפקת. היא שחקנית של ערי שדה, היא לא מצליחה להיות אמא. היא עוברת דירות מתוך חיפוש עצמי שאינו פוסק.
נשמע לכם כמשהו שכבר סופר באלפי אופנים? לא באופן הזה. לא כך, כאילו עכשיו הבנו סוף־סוף מה זה החיים האמיתיים. לא במשפטים הנדירים שמונרו יודעת לחבר עד דיוק מקסימלי בהבאת הדיאלוג הפנימי האכזרי של אישה ביקורתית.
דוגמית זעירה ממגע העט הנבון של מונרו: רוז מגיעה לעיירת הולדתה כדי להעביר את אמה החורגת לבית אבות ולנקות את הבית משנות הזנחה. היא פוגשת גבר שהיה ידיד להבנה חשאית בתיכון. שניהם משתתפים עתה במשחק קלפים, ורוז פוצחת בדיבור על השתטויות העבר של הגבר, שאותו לא ראתה מאז נעוריהם. “הדבר שהתביישה בו בכל הנוגע למשחק הוא שאולי הקדישה תשומת לב לדברים הלא נכונים, דיווחה על השתטויות, כשתמיד היה משהו מעבר לזה, נימה, עומק, אור שלא הצליחה ולא תצליח להגיע עדיהם, והיא חשדה בכך לא רק לגבי משחק. כל דבר שעשתה היה עלול להיראות טעות בשלב כלשהו".
בילדותה נחשדה רוז כמתנשאת. “מי את חושבת שאת?", ננזפה. אמה החורגת הנמיכה את רוחה. גם אם מונרו עצמה לא נכלאה בילדותה בין שמחת הכישרון למצוות ההצטנעות, ניכר בספר שהיא ידעה את מצוקת מיטת סדום שהחברה כופה על ילדה שמתבלטת מעל לבינוניות. יופיים של הסיפורים נובע, בין השאר, מכך שהם מתארים בלי קולות מחאה רמים, מה קורה לילדה בבגרותה: היא נדונה לבוסס בתחושת החמצה, תוך שהיא מבחינה בבהירות רבה מדי בכל קלישאות ההצלחה שמסביב.
מהגרי עבודה
אילו חסר לשונאי הזרים בצרפת חומר ספרותי להשתית עליו עתה ראיות לטובת סילוקם של מהגרי עבודה, לא חשוב מאיפה באו, הסיפור הזה, שנכתב ב–1948, יכול היה לספק אותו. הזרים בספר הם סלובקים פרימיטיביים וצ'כי גנדרן שמנהיג אותם ככנופיית פשע. הראשונים מאופיינים בתכונות חייתיות, האחרון מוצג כערס קנאי לחשפנית צעירה. ומיד ייחשף משהו מן העלילה הבלשית.
לפני כן, היושרה מחייבת חשיפה של עונג חשאי הנקוט בידי כותבי סקירות ספרותיות. לעתים, כפי שניכר בעמוד זה, מתחשק להם לקרוא רק את הספרים שהם ממש נורא רוצים לקרוא. השוו את המהלך לעמידה נוכח ויטרינה שופעת עוגות. אתם יכולים לבחור רק שתיים–שלוש עוגות. האם לא תבקשו, פעם אחר פעם את הפייבוריטים שלכם, עוגת הגבינה ועוגת הפרג?!
השבוע גם טור הצד מדבר במי שכבר זכה להתייחסויות רבות במדור. ז'ורז' סימנון. הבלגי (לייז' 1903–לוזאן 1989) שכתב את “המת של מגרה" (מצרפתית: רמה איילון, עם עובד, 230 עמ') בתקופת שהותו באריזונה. הסופר הפנומנלי (בסך הכל כתב 103 יצירות ספרותיות בז'אנרים שונים) מציג עלילה שמכילה את כל איכויותיה של סדרת מגרה בתוספת תבלינים ספרותיים מפתיעים. ההומור של סימנון, שהזדהותו עם גיבורו ניכרת, בוקע בעיקר מהתנהגותו בחברת אשתו (גברת מגרה, בשבילכם) הטובה והתמימה, ומיחסיו עם מפקד המשטרה (השניים מרמים זה את זה בשעה שאינם משתפים פעולה).
רצח של אזרח חף מפשע מוליך את מגרה לחשיפת כנופיה של רוצחים, כולם מהגרים מפוקפקים ממזרח אירופה. סימנון, גזען לא מוצנע, אינו בוחל כאן בציור דמויות הפושעים כבהמות. הרוצחים שלו הם סדיסטים, מטונפים ומסריחים, בורים בהוויה הצרפתית ואינם דוברים את השפה, מבזבזים את הכסף הרב ששדדו רק על אוכל ומשקאות, וכל הגברים המתגוררים בדירה המצחינה מזיינים אותה אישה סלובקית הנוהמת כחיה ויולדת תינוק קולקטיבי. מגרה מתגלה כעובדת סוציאלית שמצפצפת על החוקים, כשהוא מציע לאלמנת הנרצח (הפוזלת!) לאמץ את התינוק עם כל הגֵנים הקלוקלים.