כשמתקשרים לטלפון הנייד של אורנה גאון רוזנבלום, מתנגן לו הרינגטון "אולי על שפת הים" בביצועו של יהורם גאון. אף על פי שחלפו כ–30 שנה מאז שנפרדו, הם עדיין שומרים על קשר הדוק. גאון היה אף בין הראשונים שזכו להציץ בבייבי החדש של גרושתו, ספר השירים "חֲשׁוּקָה" (הוצאת סטימצקי), שראה אור בימים אלה.
"יהורם אמר שזה ספר מטלטל", אורנה מחייכת. "זמן קצר אחרי החתימה על החוזה עם ההוצאה לאור, הלכתי איתו ועם הנכדים לקנות נעליים בקניון. עברנו על פני חנות ספרים ואמרתי לו: 'פה עוד מעט תוכל לקנות את הספר שלי'. דמיינתי את פרצופי מונח על השולחן, ואנשים מעלעלים בו. הרגשתי איך בהלה לופתת אותי, שכן נתתי בספר הזה את נשמתי".
אנחנו נפגשות בבית קפה תל אביבי, השוכן מתחת למשרדו של בעלה השני, עו"ד זרח רוזנבלום, מומחה בדיני אישות, שאותו הכירה כשייצג אותה בהליך גירושיה מגאון. היא מציתה סיגריה, בוחרת מנה צמחונית מהתפריט, ומסבירה שהמשיכה לשמור גם על שם המשפחה גאון כי "זה חלק ממני, יהורם הוא חלק ממני, יש לנו ילדים משותפים, וזה היה לי טבעי להשאיר את שם המשפחה. אם הייתי יכולה להוסיף גם את שם משפחתי המקורי, גולדפרב, הייתי מוסיפה. אבל זה כבר יוצא יותר מדי ארוך".
גאון רוזנבלום (56), אם לשלושה ילדים (משה והילה - ילדיה מיהורם גאון; ואור - בנה מעו"ד רוזנבלום) וסבתא לארבעה נכדים, גרה בשכונת נווה צדק בתל אביב. היא פסיכותרפיסטית טרנספרסונלית (שיטת טיפול רגשי המחברת בין נפש ורוח), המטפלת בעיקר בנושאי תשוקה, מיניות, חרדות ופוריות, וגם מעבירה הרצאות וסדנאות בתחום זה.
היא נולדה וגדלה בחיפה, בת בכורה להורים שעלו ארצה מיוון ומפולין. לאמה ז"ל הייתה מסעדה סינית במשך 40 שנה, ולאביה ז"ל הייתה חברה לשיפוץ אוניות. היא גדלה כנערה רגילה ממשפחה טובה, עד שהגיע המפנה הגדול בחייה. בהיותה בת 16 וחצי הכירה בחתונת חברים של הוריה את הזמר הלאומי, יהורם גאון, שהיה מבוגר ממנה ב–21 שנים.
"יהורם היה חבר של החתן", היא נזכרת, "והוא ביקש ממנו להכיר אותי. יהורם הזמין אותי להצגה שלו, הוא הופיע בה עם גילה אלמגור. באתי לשם ומאז הכל היסטוריה".
מה קסם לך בו?
"הוא צ'ארמר, חכם, מצחיק. מבחינתי, זו הייתה אהבה ממבט ראשון. מההתחלה זה היה ברור שאנחנו ביחד".
הרבה אנשים בטח הרימו גבה בגלל פער הגילים.
"הרבה הרימו גבה, אבל הגבות של מישהו אחר לא עניינו אותי. הלכתי עם הלב שלי, תמיד נהגתי כך. גיל הוא בכלל לא פונקציה לאהבה. רוב האנשים מוותרים על אהבה בגלל פערים לא הגיוניים, אבל העניין הוא לא להסתכל עליהם. כשאני נפגשת עם מישהו שמעורר בי משהו, אני נפגשת עם נשמה. אז למה לפספס מישהו שמעורר לנו את הלב? זה הרי לפספס חיים. אנחנו מבזבזים את הזמן שלנו על שטויות, על 'זה לא מתאים' ו'מה ההורים שלי יגידו'".
איך באמת הגיבו ההורים?
"אני לא אומרת שזה לא היה הלם, בהחלט כן. אבל ההורים שלי גם סמכו עלי. לא יצאתי עם מישהו מהרחוב. גם לא הייתי שם בגלל כסף. הורי היו מאוד עשירים. גרנו בשכונת אחוזה בבית פרטי, זה לא סיפור סינדרלה. רק יהורם עצמו קסם לי. גם פרסום לא קסם לי. זה לא עניין אותי אף פעם, וגם היום זה לא מעניין אותי. כשהתגרשנו, התקשרו אלי מכל מיני עיתונים, אמרו 'בואי ספרי'. אבל למה שאספר? יכולתי לרכוב על גלי התהילה, אבל זה לא עניין אותי, לא כשהיינו נשואים ולא כשהיינו גרושים".
כחצי שנה לאחר היכרותם, כשאורנה ויהורם ביקשו להינשא, בית המשפט המחוזי בחיפה לא התיר להם זאת עקב העובדה שטרם מלאו לה 17 שנה. גם ערעורם לבית המשפט העליון נדחה. בסופו של דבר, השניים התחתנו ב–26 ביולי 1977, כשהכלה בת 17 וחודשיים והחתן כמעט בן 38. זה קרה תחת חופה בבית כנסת בירושלים, כאשר הרב עובדיה יוסף ז"ל קידש אותם. לאחר מכן הם המשיכו למסיבת הנישואים במלון "המלך דוד" בבירה.
במאי 1978 חגגו בני הזוג את הולדת הבן משה (כיום עורך דין), וגם את יום הולדתה ה–18 של אורנה. ב–1981 נולדה בתם הילה (כיום עוסקת בפסיכודרמה). "יהורם ואני רצינו להיות ביחד, ובזמנו לא היה נהוג שזוגות ישנים ביחד לפני החתונה", נזכרת גאון רוזנבלום. "אמא ואבא שלי לא הרשו לי להיות איתו באותה דירה. היו להם ממש חוקים. אז רצינו להתחתן בשביל להיות ביחד. חוץ מזה, הוא רצה להתחתן איתי כבר מהיום הראשון".
הפכת לאמא בגיל 18. זה בטח היה לא קל.
"אני זקנה מהיום שנולדתי. רק עכשיו אני מגיעה לסוג של איזון בין הגיל לבין התובנות. נולדתי מבוגרת, אז היה לי הכי טבעי בעולם להיות אמא בגיל 18. אני אישה מבוגרת, ואני גם נערה. אני משתוללת, משחקת עם הנכדים בחול, אני הליצנית, יש בי הכל. את יודעת איזה כיף זה שבגילי יש לי בן בגיל 39, והנכד הגדול הוא בן 10. אני חושבת שבורכתי, ובדיעבד לא הייתי משנה דבר בחיים שלי".
מקומות אחרים
הזוג הצעיר התגורר ברמת השרון, אבל בסופו של דבר, אחרי עשר שנות נישואים השניים התגרשו. "שנינו גדלנו, פנינו למקומות אחרים, כל אחד היה זקוק למשהו אחר", היא מסבירה. "אני בכלל חושבת שהמשפט 'עד שהמוות יפריד בינינו' הוא לא רלוונטי. לכו אחרי הלב, אחרי האהבות. חפשו אותן, אל תוותרו עליהן".
לאורך כל הדרך גאון רוזנבלום הקפידה על כלל חשוב. "אני לא אשמיץ את יהורם, והוא לא ישמיץ אותי", היא מבהירה. "כשנפרדנו, בהתחלה לקחנו מרחק ואחר כך התקרבנו בחזרה, כי אין על מה לריב. זו אנרגיה מיותרת. כבר בשנה הראשונה לגירושים הצלחנו לייצב את המצב בינינו. עד היום יהורם הוא שותף מלא בגידול הילדים והנכדים".
בכל זאת, להתגרש זה לא פשוט.
"להתגרש זה מאוד קשה, זה מוות, זו שנת אבל. את כל זה הרגשתי. זה כואב, אי אפשר להתעלם מזה, אבל חייבים לעבור את התהליך. היום אני פוגשת אנשים שעושים תהליכי פרידה מבני זוג, מהורים או, לא עלינו, מילדים, וזה המקום הכי מפחיד שלנו. אף אחד מאיתנו לא רוצה לחשוב על זה אפילו, ואנחנו מדחיקים את זה".
עם מה היה לך הכי קשה להתמודד?
"בעיקר עם הרגלים. למשל, יום שישי מגיע, ארוחת שבת, אני צריכה לבשל, אני מבשלת, אבל הילדים בעצם איתו השבת הזאת, וזו תחושת מוות. כיום יהורם ואני חברים בלב ובנפש. אני גם חושבת שהוא הזמר, השחקן והקומיקאי הכי טוב בארץ. הוא בית ספר מהלך. אנחנו חברים מאוד–מאוד טובים. אנחנו משתפים זה את זה בכל, יוצאים עם הנכדים ביחד, וגם מדברים בטלפון סתם, בלי קשר לנכדים ולילדים. הוא חבר מאוד יקר שלי".
בעלך לא מקנא?
"יש לי בעל מיוחד. באמת זכיתי. אנחנו עושים ביחד עם יהורם חגים, ימי הולדת, אבל גם גרושתו של בעלי, שיש להם שלושה ילדים משותפים, היא בת בית אצלי".
מה הסוד לכל ההרמוניה הזאת?
"אהבה. בצורה הנקייה ביותר שלה. אנחנו מגיעים עם הרבה מאוד אהבה לעולם, רק שכחנו אותה. אני לא יודעת אחרת מלאהוב, ולא מוכנה לחיות אחרת. אני מאמינה מאוד בגלגולים, בעולם של מעלה, ואני גם עובדת עם זה. יום יבוא ואעבור מפה, ואני רוצה להגיע למעלה בלי מריבות. מאוד קשה לריב איתי".
את בעלה השני, עו"ד רוזנבלום, אורנה כאמור הכירה במהלך גירושיה מיהורם. "הוא לא ויתר עלי אחרי שהתגרשתי", היא אומרת. "לא נתן לי לנשום. מאז אנחנו ביחד 30 שנה".
עד כמה שונה פרק ב' מפרק א'?
"אם לא ערים לתהליכים ולא עושים תהליכים, פרק ב' נראה כמו פרק א'. זה לא אומר שפרק א' לא היה טוב, אבל נפרדתם כי כל אחד רצה דברים אחרים. השאלה היא איך לא נשארים באותו מקום, אלא מתקדמים. זרח ואני הלכנו ביחד לטיפול כדי לראות איך אנחנו מצרפים שתי משפחות. לא השארנו את זה ליד המקרה, או רק כשיגיעו הבעיות. רציתי מישהו אובייקטיבי שיעמוד מהצד, יסתכל ויהיה סוג של מראה שלי".
זרח ויהורם חברים טובים?
"הם לא נפגשים לקפה אחר הצהריים, אבל הם בהחלט מחוברים. אם זרח יצטרך משהו מיהורם, הוא יעזור לו, וכך גם ההפך".
בניגוד אלייך, יהורם לא בנה משפחה חדשה.
"אני חושבת שזאת בחירה שלו. הוא גם לא התחתן עד גיל 38. יהורם הוא כזה. יש לו את הילדים, את הנכדים, החיים שלו מלאים. טפו, טפו, טפו, עד 150 מינימום. חסר לו שלא".
אמא לביאה
במשך שנים היא לא קוראת עיתונים וגם לא צופה בטלוויזיה. "היום אנשים חיים דרך חיים של אנשים אחרים, כמו למשל באמצעות תוכניות ריאליטי למיניהן", היא מסבירה. "וחוץ מזה, שלא יפחידו אותי בתקשורת עם כל מיני מלחמות. בפייסבוק צוחקים על שרה נתניהו, על הבגדים שלה, אבל אני לא מוכנה להשתתף בחגיגה כזאת של רוע. מה זה מעניין אותי איזו שמלה היא לבשה? למה בכלל לפגוע באדם, ואני לא מדברת רק עליה. אני לא רוצה שדברים כאלה ישפיעו עלי. אם למשל אני רואה מישהו שמקלל, אני מוחקת אותו מהפייסבוק שלי. אלימות, שפה גסה ורוע לב לא מדברים אלי. לא רוצה את האנרגיה הזאת בכלל. זו אנרגיה של חושך. אני מנסה להיות מושפעת מהסביבה שאני חובקת ומחבקת".
לגאון רוזנבלום מאוד חשוב להדגיש את הקשר המיוחד בינה ובין שלושת ילדיה. "הלוואי ויכולתי שהילדים והנכדים יגורו אצלי", היא מחייכת. "לא שחררתי אותם, ואני לא מתכוונת לשחרר. אני אמא לביאה. אני מגוננת לפעמים יותר מדי, אני נמצאת שם, לא משנה מה. אנחנו פשוט חברים מאוד–מאוד טובים. אין הבדל גדול בינינו בגילים. אנחנו יוצאים יחד לקפה, לאכול, הולכים לים. הבת שלי יכולה לצלצל פתאום ולהגיד: 'אמא, מה את עושה? בואי ננוח ביחד'. אני נוסעת איתם לחופשות, עוזרת עם הנכדים. אני אומרת להם תודה כשהם קוראים לי. זו זכות גדולה להיות סבתא. גם הקשרים בין הילדים שלי הם מאוד טובים. הילדים שלי ושל יהורם מאוד מחוברים לאור, סטודנט לתולדות האמנות, שהוא הבן שלי ושל זרח".
ב–30 השנים האחרונות גאון רוזנבלום עסקה בלא מעט דברים. היא הייתה בעלת שתי חנויות ספרים, בתל אביב ובכפר סבא. עיצבה תכשיטים ויודאיקה והייתה בעלת שתי גלריות, בתל אביב וברעננה. למדה פסיכותרפיה טרנספרסונלית, הילינג, פרחי באך ודמיון מודרך. עבדה כמנחת קבוצות להתפתחות והעצמה נשית וכמטפלת פרטנית בהוסטל למבוגרים בעלי אינטליגנציה גבולית.
"המכנה המשותף של כל העיסוקים שלי הוא הקשבה לאנשים", היא אומרת. "זה מולד אצלי. זו המתנה שלי. ההקשבה הזאת היא בעצם הייעוד שלי בחיים, ועל זה אני גם עובדת עם אנשים - להגיע למקום שאליו הם התכוונו להגיע, ואז הכל הופך פשוט יותר. הם כבר לא נאבקים להגיע לאיזשהו מקום, אלא הדברים באים מעצמם".
כיום גאון רוזנבלום מלמדת אנשים להחזיר את התשוקה לחייהם. "אני לא מאמינה בטיפים", היא אומרת. "מיניות היא המקום הגבוה של התשוקה, וכדי להגיע אליו צריכים לעבור תהליך של עבודה קשה וכואבת. במיניות שני אנשים נפגשים ביניהם, הם מחוברים, נוזלים מתערבבים, מתמזגים. החוכמה היא איך ברגע הזה אני עדיין שומרת על הנפרדות שלי, ואז אפשר להגיע למקום גבוה".
איך באמת עושים זאת?
"רוב בני האדם שכחו את הגוף. היום אנשים לא נוגעים אחד בשני, ואני לא מדברת רק על בני זוג. היום הכל נהפך להטרדות מיניות. אם מישהו ילטף סתם מישהי בשיער, זה כבר הופך להטרדה מינית. אז היום כבר לא נוגעים. אני חושבת שהחסך הכי גדול של המאה שלנו זה מגע. אני מלמדת אנשים להכיר את הגוף שלהם. למשל, המקלחת הופכת להיות ארוכה יותר. זה להכיר את האצבעות שלך ולהגיד בקול רם: 'אני עכשיו מסבנת את הזרת, את האמה', או כל חלק אחר בגוף. באותה מידה גם להגיד: 'אני עכשיו מורחת קרם על הרגליים, על החזה'. צריך להתייחס ממש לכל חלק בגוף, להזכיר לעצמנו שזה קיים. ברגע שאני נזכרת בי, זה מחזיר לי קודם כל את העצמי שלי, ואז אני יכולה כבר להתקדם הלאה".
בלי משחקים
"אל תדליק את האור, תדליק נר. הלהבה תרכך אותנו, תחזיר לנו תשוקה שכיבינו בשתי אצבעות". כך אומר השיר העונה לשם "רומנטיקה", אחד מתוך מעל מאה השירים המופיעים בספרה הראשון של גאון רוזנבלום. בדומה לנושא עיסוקה כיום, כך גם בספרה "חשוקה" (בעריכתו של אילן שיינפלד) חלק מהשירים עוסק באובדן התשוקה, וחלק אחר מוצא בסופו של דבר את האהבה.
"אני עובדת עם אנשים, עם מערכות יחסים. נולדנו עם תשוקה, זה משהו שמובנה בנו", היא מסבירה. "אבל לאט–לאט למדנו לוותר עליה למען דברים אחרים. אנשים מגדלים ילדים, מתעסקים בקריירה ואומרים 'אחר כך אגיע לעצמי'. אנשים לא מבינים שאין אחר כך. אחר כך הוא בעצם עכשיו, ברגע זה. אנחנו מחפשים את התשוקה באהבה, במיניות, אבל בראש ובראשונה אפשר למצוא אותה בדברים הטריוויאליים של החיים, אפילו כשאת קונה גלידה או תולה כביסה".
את מצליחה ליישם זאת בחיים שלך?
"אני לא חיה ככה כל הזמן. גם אני מתגלגלת, גם אותי סוחפים, וגם אני לפעמים טובעת. אבל אני יודעת שהתשוקה קיימת בי ואני יודעת לחזור אליה גם כשאני לרגע מתערבבת".
גאון רוזנבלום כותבת הרבה מאוד שנים, אבל רק עכשיו החליטה שזה הזמן הנכון לפרסם את יצירתה. לדבריה, ניתן לספר השם "חשוקה" כי "חשוקה זה גם משהו נחשק וגם כבול, והשאלה היא איך אנחנו יוצאים מהמקום הכבול החוצה, למקום החי של נחשקת וחושקת".
היא ממשיכה ומספרת ש"היה לי איזשהו ניסיון לפני הרבה שנים לצאת החוצה עם דברים שאני כותבת. הראיתי את זה לגיסי, אדם ברוך ז"ל, הוא מאוד התלהב, מיד שלח את שירה אביעד, זוגתו, לערוך את זה, וניסה לתת את החומרים לאחד העיתונים כדי שיהיה לי טור, אבל זה לא צלח. המשכתי לכתוב למגירות, למחשב, לקבלות של תחנות דלק. אני לא מתיישבת וכותבת. גם לא למדתי מעולם לכתוב. אני רואה סצינות מול העיניים ונותנת להן מילים באופן לגמרי ספונטני".
את תהליך הוצאת הספר מתארת גאון רוזנבלום כמו רכבת הרים של רגש. "רכבת ההרים הזאת הביאה אותי לידי בהלה גמורה", היא מודה. "ככל אדם, גם אני קיבלתי מתנות מהשמיים. בין המתנות שבורכתי בהן ישנה היכולת לשמוע ולראות דברים שהם מעבר לעולם הוודאי. היום קוראים לזה תקשור, אינטואיציה. היכולת הזאת היא שהביאה אלי את השירים האלה. אבל הכתיבה הראשונית של משהו היא רק תחילתו של תהליך עמוק, עשיר, מורכב, מפתיע, מייאש ומשמח".
היו לך הרבה חששות בתהליך הזה?
"הוצאה לאור של ספר בעצם מעוררת את כל השדים בתוך החושך. 'אולי זה כתוב רע?', אומר שד אחד, ואחיו מצחקק בזדון ומוסיף: 'ומה אם יצחקו עלייך?'. והשלישי מסכם ואומר: 'למה בכלל את חושבת שאת משוררת?'. אז לכל אלה אמרתי שלום, פתחתי דלת והודעתי שאם הם בפנים - אז באהבה, ואם לא - אז הם מוזמנים לעוף ממני. ההוצאה של הספר היא בעצם שילוב של התפתחות אישית ומימוש המוטו שלי - למצות את כל מה שהחיים מציעים לי. הספר הזה העביר אותי צחוק, בכי, הרבה לילות ללא שינה. הוא העביר אותי תהליך מקסים, ואני כל כך מודה לו. הספר הזה הוא חלק ממני".
עד כמה השירים מביעים דברים שאת חווית?
"השירים הם אותנטיים, כי המילים, המראות והמשפטים הגיעו אלי ואני הוצאתי אותם החוצה. אבל הספר הזה הוא לא סיפור חיי, ממש לא. יש שם כמה משפטים שכן יכולים להשליך גם על החיים שלי, כמו של כולנו. בסופו של דבר, כתובה שם אמת, בלי לפחד ממנה, והשורה התחתונה היא לחיות. אני שולחת את הספר הזה לעולם עם הרבה מאוד אהבה, ומתפללת לאלוהים שיאהבו אותו".
הספר בעצם מחזיר אותך שוב לאור הזרקורים.
"ממש לא אכפת לי. זה לא מפריע לי. תמיד ידעתי להסתדר עם זה טוב. פרסום לא ניהל לי את החיים בגיל 16, אז עכשיו הוא ינהל?".
אף על פי שהספר כתוב בלשון נקבה, גאון רוזנבלום מבהירה שהוא מיועד לשני המינים, וגם גברים יכולים למצוא בו עניין. "בסופו של דבר, אני מצפה שאדם יעשה תהליכים אחרי שיקרא את הספר", היא אומרת. "לפעמים אנשים נשארים באזור הנוחות שלהם, גם כשלא טוב. אני מצפה שהשירים יעוררו ויניעו משהו אצלם. הספר מדבר באמת מתוך הנשמה שלי. הוא לא פשוט, אני יודעת, הוא לפעמים קשה. הוא בלי סינון. הוא כמוני. בלי משחקים".
