לפני הקפה של הבוקר, לפני העיתון של אותו הבוקר, לפני מברשת השיניים, אני תוחבת פרצוף בספר החדש שלה. עוד רומן רומנטי, והפעם רומנטיקה בתוך רומנטיקה. שתי עלילות שאין יכולת (או רצון) להינתק מהן. לא רק מפני שאני רוצה לדעת אם הם יתנשקו בסוף היום, אלא מפני שכל הדפים ממגנטים באופן שקשה לנמקו.
אני לא רוצה לנמק את ההתמכרות לג'וג'ו מויס ולבסט–סלרים שלה. היא פשוט יודעת לרקוח סיפור אהבה, ככה שאפילו אני אאמין לעלילה, לפחות עד העמוד האחרון. היא מעוררת השתאות. לכתוב ספר ראשון (דווקא לא הטוב שבספריה, "גשם מגונן") ולהמשיך משם אל ספר ועוד ספר בכל שנה, וכולם נחטפים מידיה ומתורגמים לתריסר שפות למען נשות העולם. מדובר בפעילות מעוררת הערכה, אם לא קנאה. מויס מספקת סחורה שמעניקה הקלה בסוף יום העבודה. וקריאת ספריה הרי היא היא העבודה שלי, בת–מזל שכמוני.
הבה נודה על האמת הבלתי מזיקה: ג'וג'ו שלנו לא כותבת ספרות יפה במובן המכובד של המושג. היא כותבת בפשטות על גבר ואישה שמתאהבים ועל מה שקורה להם עד שהם עוברים לגור ביחד (או לא). היא מנפקת ספרות אסקפיסטית טהורה, אך לא משעממת. כך אני אומרת לעצמי כשאני ממהרת לבצע אי–אילו מטלות ביתיות כדי לשוב אל הסיפור על אֶלי האוֶורת, גיבורה עדכנית, עיתונאית הממהרת לישיבת המערכת ב"ניישן". ניישן נשמע טוב יותר מ"אומה". ו"אומה" זה מה שאני בורחת ממנו היישר לזרועות ג'וג'ו. הבריחה שלי מוצדקת. הרבה טקסטים לאומיים נחשפו לפנַי באביב הישראלי המלא את עצמו, שיכור מפריחת הדרים וחירש מתרועות טקסים. על כן נמלטתי בעונג אל מיס האוורת ואל סיפור האהבה המיתולוגי שחשפה. מדובר באהבה לתיאבון. אהבה כואבת וטראגית ונהדרת, שמצליחה לסלק את שרידי הפומפוזיות של כל החגים וימי הזיכרון המקדימים את ימי הזיכרון שעוד יבואו עלינו, והדגלים ההולכים וגדלים מדי שנה.
תנו לי טקסט של ג'וג'ו לפני ארוחת צהריים, וגם בעת הארוחה, כי אי אפשר להפסיק לקרוא על אלי המנהלת רומן עם גבר נשוי ומזניחה את קריירתה בהמתנה למסרון הבא מהטמבל השחצן, סופר במקצועו. אני דוחה טלפונים לשעה מאוחרת ובשעה מאוחרת לא מסוגלת להקשיב לאף אחד, כי אֶלי עלתה על סיפור אהבה מ–דדדהים מלפני עשרות שנים, והיא יוצאת לחפש את הנאהבים ההם, שעכשיו הם ודאי זקנים בלים. כמוני. הוא היה עיתונאי אמיץ, שאהב לסקר שדות קרב, היא הייתה אשתו של בעל מכרות מושחת. והם התאהבו רגע לפני שהתנועה לשחרור האישה הגיעה לאנגליה. וכאן, כמנהגה, מזריקה מויס לסיפור את הערך המוסף, החברתי. אישה יותר מדי משוחררת מספרת על אישה לא משוחררת. שתיהן כמהות לאהבה ושתיהן טועות ותועות בדרך אליה.
ג'וג'ו, חרוצה שכמוה, מבססת את סיפוריה על תחקיר יסודי ומקיף, ולכן הסיפור שלה צומח תמיד מקרקע מוצקה. כאן היא ממקמת את העלילה הפנימית בשנות ה־60 באנגליה, עם גיחות לקונגו של מלחמת העצמאות והריביירה הצרפתית של עשירי אנגליה. היא מועדת בהיגיון הסיפורי בעניין אחד: ג'ניפר, הגיבורה המיוסרת, היא אישה מוסרית וערכית. לא מתאים לדמותה להפר תנאי ביום שבו הבטיחה לקיים אותו. היא מוסרת לעיתון מסמכים המפלילים את הבעל, אף על פי שהבטיחה לא לעשות זאת, אם יניח לה לעזוב עם בתם.
עניין מטריד אחר נוגע לקישוטים שבהם מעטרת מויס את ספרה. לפי בקשתה שלחו לה קוראים מכתבי סיום–יחסים, שהסופרת קבעה כפתיחים מנגידים בראש כל פרק. זה מיותר ומעצבן, וזה לא יפריע לי לעוט בשקיקה על ספרה הבא.
מיהו ישראלי
מתוך הרומן "הישראלי הנצחי" מאת ניסן שור (כתר, 279 עמ'): "הורי אף הם נפלטו לתוך הלאומיות הישראלית המטומטמת. הם פספסו את הקוממיות ולא הותכו באלימות אל תוך הציונות. הם לא התגייסו לצבא הישראלי המטומטם ולא נלחמו במלחמות ישראל המטומטמות ולא נפלו חלל באף מערכה מטומטמת. לא היו הרוגי פיגועים ולא הקיזו אפילו טיפה אחת של דם. ואף לא קרוב משפחה אחד היה קצין בצה"ל או במוסד או בשב"כ ולא שירת בפלמ"ח או בהגנה, ולא הכרנו אפילו כאלה עם המבטא הצברי המצוחצח והדרגות על הכתפיים, ובימי זיכרון לא היה לנו לאן ללכת (...) סבא רבא שלי לא היה פעיל בתנועה הציונית ולא הכיר אישית את הרצל או את ז'בוטינסקי. ואבא שלי לא היה חבר בשום דירקטוריון של מוסד ללא כוונות רווח ולא קיבל משרה נחשקת באקדמיה הישראלית ולא היה שותף לעלילותיה של אף בוהמה (...) הם לא צפו בטלוויזיה הישראלית פרט לחדשות, וזאת אך ורק כדי להתעדכן בבשורות רעות (...) ההורים שלי מעולם לא שרו בציבור ולא הכירו את מילות השירים של המשוררים הלאומיים שכולם מכירים, וגם את שמם לא הכירו כי אף אחד מהם לא היה פושקין".
שני שירים
מתוך "חיים אחד - מבחר ושירים חדשים" מאת יצחק לאור (הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, 496 עמ'):
• "פיגוע בעיר אחרת. במכולת מדברים/ על השמדת העם. זו שקונה תפוזים/ אומרת: עוד הפעם הורגים יהודים".
• "את השיר על לינה חסן נַבּוּלְסִי בת שבע/ עשרה משכם שנָסָה מפני החייל המזוין כמפּני/ הדוב הספיקה לטפס במדרגות עד לקומה השלישית/ נורתה בכדור אחד ישר בראש ונפלה מתה על המדרגות/ את השיר הזה אין טעם לכתוב./ מה שצריכים הילדים מהכיתה של לינה איננו שיר (1981)".
