גפנית לסרי קוקיא, שספר ביכוריה, "הים של וינה", הופיע לאחרונה בסדרת "רוח צד" בהוצאת "דביר", שמה את הקלפים על השולחן על ההתחלה. חרף העובדה שספרה ספוג היטב ברוחה של בירת אוסטריה, ומעורר רושם שהוא נכתב אחרי שהייה ממושכת ומכילה בעיר הוואלסים והשניצלים - יש לה וידוי: "אין לי ולווינה כלום חוץ משלושה ימים שביקרתי בה. מה עוד שנולדתי באופקים למשפחה יוצאת מרוקו. יש לי הרגשה כאילו נולדתי בווינה של ימי הקיסרות האוסטרו־הונגרית. מעבר לתחקיר שעשיתי אחרי הביקור הקצר, הדמיון עבד אצלי שעות נוספות, כיאה למי שהייתה ילדה של פנטזיות בעיירה קטנה בנגב".
לסרי קוקיא, בוגרת סדנאות כתיבה, רתמה את הדמיון שלה לכתיבת הסיפורים, לא לכתיבת רומן, כפי שמתחילים רבים. "גדול עלי להתחיל ברומן", היא אומרת בכנות. "לאט־לאט. אני לא קופצת. ככה מתאים לי כאדם תמציתי וממוקד מטבעו. כשאני כותבת, אני מנסה לדחוס בכמה מילים עולם ומלואו ומרבה לכלול משפטים קצרים. יש הרבה מוזיקה בסיפורים כשאני מקריאה אותם לעצמי - תוך כדי כתיבתם. כמי שניגנה שנים בחליל צד, אני באה מהמוזיקה. ממש חיללתי ספר".
מבין סיפורי הספר בולט "הפטרון". קל לזהות בצייר הכושל, המאומץ בידי בעל גלריה יהודי, את מי שהפך להיות הצורר היטלר. יש לך סימוכין לכך שחלק מסוחרי האמנות שרכשו את ציוריו היו יהודים?
"בהחלט. מסופר לא מעט על קשריו המוקדמים עם יהודים, כולל חברו הטוב בבית התמחוי שהוא גר בו. אפילו קראתי שהרופא של אמו היה יהודי, והיטלר אפשר לו להציל את עצמו. לפי המקורות השונים הוא התחיל את חייו כצייר כושל, אדם מסכן, שהמפלצת שבו הלכה והשתחררה ממנו בנסיבות שהוא נקלע אליהן. ככל שזה נשמע מוזר, מי שהיה אחראי על רצח רבים כל כך היה צמחוני".
והסיפור "אימפריאל הוטל", שבו מסופר על רומן בין יהודייה, פליטת שואה אומללה, לבין חייל מצבא הכיבוש הרוסי בווינה המחולקת מיד לאחר המלחמה?
"משהו לגמרי דמיוני, שצמח מגרעין של אמת. כשהיינו בביקור הקצר בווינה, העיר התמלאה בטנקים וחיילים. כשהתפלאנו מה העניין, הוסבר לנו שאלה הכנות למצעד לציון יום השנה לשחרור העיר".
לא חזרת לווינה?
"לא חזרתי, וקשה לי להאמין שאחזור. לא רוצה לקלקל. מספיק לי שבכל ביקור שלי אצל הורי באופקים, יש לי הרגשה שזיכרונות הילדות שלי מהעיירה הקסומה שגדלתי בה מתקלקלים. בסופו של דבר אני מתה על אופקים".
בית ספר לכתיבה
אופקים היא תבנית נוף מולדתה של לסרי קוקיא, הנראית צעירה מ־44 שנותיה. "גדלתי בה במעין בועה, בת לאמא מורה ולאבא פקיד בקופת חולים, שכתב ארבעה ספרים", מספרת גפנית לבית לסרי. "במקרה יצאה לו בת סופרת. לא התכוונתי".
במקרה?
"למדתי בתיכון החקלאי האזורי אשל הנשיא, והחלום שלי היה להיות אדריכלית. יצא שבמקום לבנות בתים אני בונה סיפורים. אחרי שבצבא הייתי מדריכת חימוש בשריון, הלכתי ללמוד ראיית חשבון באוניברסיטת בן גוריון. רואת חשבון - זה היה המקצוע שלי, שלא גרם לי אושר".
והכתיבה?
"אני בן אדם של קורסים והרצאות. לסדנות כתיבה הגעתי מלהיות אסיסטנטית של עמוס עוז".
איך הגעת אליו?
"בתקופה שבה עדיין לא היה לי פייסבוק, ידיד שלי ראה בו מודעה של סופר בעל שם, שמחפש אסיסטנטית. אותו ידיד שכנע אותי להיענות למודעה, כשלא היה לי מושג מה אני אמורה להגיד לאותו סופר, והאם זה מספיק שאני בסך הכל אוהבת לקרוא ספרים. כך הגעתי לראיון עבודה אצל עמוס עוז. ה־סופר בעיני. כשהוא פתח לי את הדלת, עברו דקות ארוכות עד שנרגעתי. כך מצאתי את עצמי בעבודה מזכירותית עם אוריינטציה ספרותית. לא להאמין כמה שהוא אהוב בעולם, דבר שמביא לו תכתובת עצומה, כשהתפקיד שלי, בין השאר, הוא לעזור לו להתגבר עליה".
מדוע הוא לא זוכה בפרס נובל?
"כולם שואלים ויודעים שכיום עמוס עוז הוא הסופר הטוב ביותר בעולם. בהשראתו הגעתי לכתיבה. לקראת יום הולדתי ה־40, כדרכי בקודש, חיפשתי איזה קורס ונפלתי על סדנת כתיבה. משהרה בלאו, מירי רוזובסקי ורוני סומק, המורים מעוררי ההשראה שלי בסדנאות, למדתי שצריך לדעת גם למחוק הרבה. כך הגעתי לספר משלי. כיום אני לקטורית (קוראת כתבי יד שמגיעים להוצאה - יב"א) בהוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר ומשמשת בה כמנהלת המקצועית של 'המגירה', בית ספר לכתיבה".
לקטורית זה תפקיד אכזרי, שבו את עלולה לגדוע בטעות את מי שעשוי להיות גדול הסופרים הבא.
"אני מודעות לכך. לכן, גם אם ברור לי מלכתחילה שזה לא זה, אני קוראת ספר שמגיע אלי בקפידה, מהתחלה עד הסוף".
מסע מרתק
עוז, מתברר, לא רק עודד את לסרי קוקיא בתהליך הכתיבה של הספר, אלא גם כתב לה הקדשה חמה, המופיעה על כריכתו: "סיפורי 'הים של וינה' אינם רק מסע מרתק אל הקסמים והאופל של וינה בימי הקיסרות האוסטרו־הונגרית, ובתקופה האיומה שבאה אחריה, אלא גם ובעיקר צלילה אל סודות נפשם של נשים וגברים אוהבים, חולמים ומתגעגעים. ספר שובה לב. עמוס עוז".
העברת את אהבת הכתיבה לילדייך?
"יצא שספר הוא הדבר הכי רחוק לשלושת ילדי. הם לא אוהבים לקרוא ספרים. יש להם תחומי עניין אחרים. אפילו עיזי, בעלי, לא קרא את הספר".
מחוסר עניין?
"לא, מחוסר זמן בעקבות עבודתו כעורך דין".
הם גרים ברווחה בצפון החדש של תל אביב, מה שגורם לה להתבאס "כשאני רואה את ההזנחה באופקים, שבה גרנו בחיק הטבע כמו במושב". אין לה חדר עבודה והיא כותבת במטבח, לצד המשימות והמטלות בבית או בין החביתה לבין השניצל, כדבריה. וכשבא רעיון? "אני ישר מתקתקת לנייד כדי שלא יברח".
והמסקנה?
"שעות הכתיבה המועדפות עלי הן בלילה, עם השקט והלבד".
מה זה גפנית?
"גפנית מחומשת זה שם של צמח נוי".