"גמר חשבון": רומן חדש על בני משפחה שנולדו לחיים מרים בימי המדינה הראשונים

"גמר חשבון", אמנון נבות, הוצאת דְחַק, 196 עמ'

אמנון נבות שב אל המדפים האדישים ברומן שקושר את כל כתיבתו הקודמת לכדי מארז קשיח של זעם, שנתגבש והיה לשפה ייחודית ולסיפורו האחד, שנכתב בחירוק שיניים. בהכרח ייקרא הסיפור הזה, על שלושה בני דודים שנולדו ובגרו לחיים מרים בתחילת ימי המדינה, כזעקה מפי קולות רבים. נבות פורש את הפְּנים הנדכא והמרקיב של בתים בישראל, שהצחנה העולה מתוכם מכבה כל הילה מיתולוגית מעל אותן שנים מעצבות. לא צלילי גלוריה נשמעים בטקסט הנבותי, לא תהילת גיבורים שהדבירו צבאות רבים, לא חדוות יצירה קוממית לעם השב לארצו. ברומן הזה, יותר מקודמיו, חושף נבות את התשתית האנושית העלובה של מדינת העם היהודי. על יסודות אכולי תולעים שורטטו הרחובות, שכבר אז, בשנות ה־50, נזנחו לכליה, ובני האדם שגרו בשכונות הדלות, אחוזי תיעוב עצמי ושוטמים היו זה לזה. והילדים? דור ראשון לגאולה? נידונו לאכזריות הורית ולאדישות חברתית ולחלומות ממוטטים בטרם הבשילו לכדי רצון.

לא, אומר כאן נבות, יליד 1952 בבני ברק, לא היה כאן שמח. ועל כן, עכשיו, על אחת כמה וכמה שאין כאן כל שמחה. נבות, שנודע בזמנו כמשבית שמחת הפופוליזם בספרות המקור בהיותו מבקר נטול רחמים, כותב ספרות שלא נועדה להפיץ עליצות. אפילו עטיפת ספרו מבריחה אל זרועות רבי־המכר הססגוניים. הציור “חייל", של לוק טוימנס, צייר בלגי מוערך, יליד 1958, מחצין פני רפאים מוזרים, כמו מכוסים בתחבושת לריפוי כווייה, ועל ראשו כומתה חיילית ביזארית. מבט הדמות קודח ומבהיל מתוך דיוקן מונוכרומטי. זוהי העלמה מוחלטת של זהות.

הסיפור מתחיל בהתמוטטות המספר בחצר אחורית בתל אביב, אירוע שבין מציאות לסיוט. ועוד יתווספו סיוטים בגלגולי ילדות החידלון של שלושת בני הדודים. גורל משותף לילדי שנות ה־50, שנולדו לחיי החמצה מתמשכת, הליכת תמיד על סף מוות, וריחוק נורא מכל הגשמה עצמית.

“סופר אינני, לא הייתי וסביר להניח שגם לא אהיה. כאמור, אני מהנדס מקורות מים בדימוס ושמי הוא דוב קפלנסקי. דוב ללא קיצורים, הקטנות או תוספות חיבה. רק קיצור של דוברמן - אבל זאת לא יידע איש, רק הקלסר הצהוב הזה, שבו אני כותב, יודע". הרבה הֶרמזים מוטבעים בווידוי זה של המספר, הנותן פומבי למררתו ואוסף אליה גם את הביוגרפיות הנוראות של שני בני דודיו. מהנדס מים בארץ שחונה אינו יודע חדווה, לכל היותר הוא מתעסק בצנרת ביוב.

כל התמונות המוטבעות על לוחות זיכרונו מתארות שולי נוף אורבני זנוח, ונוף כפרי נטוש ומכוער. דוב בכעסו, או דוברמן בזעמו, אינך רוצה לפגוש בהם, אך החרון התוקפני הופך את דפי הספר הזה. הוא האנרגיה היצירתית המוליכה אל התוצאה הספרותית המהודקת. העובדה ששם המספר הינו בעצם גבריאל, שם של מלאך, רק מעצימה את האבסורד. גם בני דודיו נקראו גבריאל, המבוגר שבהם “בן דוד שנהרג במלחמת העצמאות", והשני - “זה שהיה טייס בחיל האוויר". וגם שתי ההגדרות המיתולוגיות האלה מנותצות בסיפור.

חיל האוויר של ראשית המדינה זוכה לריסוק איברים הרואיים, ניפוץ הגאווה הגברית הישראלית. נבות מלעיג גם על שירת חיים גורי ו"ימי ציקלג" לס.יזהר. כל סממני התשתית הישראלית הזוהרת, פלמ"ח וחלוציות מושבות הברון לפניו, הכל מפורר ונרמס ברגלי מספר שלא זכה אפילו לטעום בדל אשליה. נגני ויולה וכינור וצ'לו לא יצמחו ממשפחת קפלנסקי על ענפיה המעוותים.

עם זאת, הכיסופים למוזיקה המיתרית המגביהה מרחפים על הטקסט. הכמיהה לצליל הגבוה, כמו גם הגרסה המיוסרת לתקומת העם בארצו, ודאי לא נועדו לשאת חן מלפני שרת התרבות ושר החינוך. נו, מילא.

רוני סומק

ספר חדש בכריכה קשה למשורר הפופולרי מציג מבחר שירים מ־20 השנים שחלפו. “נקמת הילד המגמגם" (זמורה ביתן, 213 עמ') הגיע עם חתימה אישית בתוספת חותמת ציור. בהקדשה, המכוונת לכל, כתוב: “היום אני מדבר/ לזכר המלים/ שפעם נתקעו לי/ בפֶּה". אני משתאה לאורך השנים מיכולתו של סומק להיות מקובל על שכבות רחבות של צרכני שירה ותקשורת. הוא יצירתי ורבגוני בנטייתו לחבר בקלות אמנות לקהל. ומשהו שאני יודעת עליו ומלחים את חיבתי אליו: הייתה לו ילדות משותפת עם אמנון נבות, והם משכו חברות הרבה מעבר למה שהשנים מעוללות לבני אדם שדרכיהם נפרדו.

מחווה לזיקנה 2

התשוקה לחיטוט במדפי ספרים לא שככה ביומיים הפריזאיים, כי חנויות הספרים בבולבאר סאן מישל שבתו בשל מועדים חגיגיים התוכפים על הצרפתים. בשדה התעופה נמכרים ספרים בחנות העיתונים והחטיפים. מדובר ברבי־מכר נוחים לעיכול, חטיפי קריאה. אחד מהם המריא לישראל, כי תשוקות של קוראת יש לספק ולו במידת מה. "Mémé dans les Orties" (“סבתא בין הסרפדים") רוכב גם הוא על גל הקשישים שיצאו מהחלון וכו'. הפעם מסופר על גבר בן 83, פרדינאן ברון שמו, שתכונותיו מייצגות את כל הזקנים המיזנתרופים. הוא מתעב בני אדם, שונא דיור משותף, מתנגד למעברי דירה, וככלל הוא קוץ בעיני כל הקשישות צבועות השיער הסובבות אותו. הוא רוטן את דרכו אל קץ ידוע מראש רק עד שהוא פוגש בסבתא חנונית בת 92. הרומן הקצר, נוצתי וקריקטורלי כראוי לספר טיסה, נכתב בידי אורֶלי ואלוֹן Aurélie Valognes)), צרפתייה בת 33 בלבד (היום היא כבר בת 34 וכבר כתבה עוד שני רומנים). מזווית מבטה החיים לא מסתיימים אף פעם, והגיל השלישי הוא נושא חביב להשתעשע בו, 552 עמ', Michel Lafon Poche.