“נולדתי עם השם גלילה ספרים, אבל לקח לי הרבה שנים להבין את הרמז”, צוחקת הפסיכולוגית הירושלמית גלילה ספרים. בגיל 50, עם שלושה ילדים, היא הספיקה לסיים תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית ושלושה תארים שניים: בליקויי למידה באוניברסיטת נורתווסטרן, בפסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטה העברית ובספרנות ומידענות במכללה האקדמית לחינוך ע”ש דוד ילין.
ספרנות?
“הרבה אנשים התפלאו על הבחירה, אבל היו כמה אנשים שאמרו שזה מתאים לי, וגם שהפנטזיה שלהם היא להיות ספרנים. התקשרתי לדודה שלי ז”ל, שהייתה הרבה שנים ספרנית בבית הספר כדורי. סיפרתי לה שאני שוקלת לעשות הסבה לתחום, והיה לי חשוב לשמוע שהיא חושבת שזה רעיון טוב. הרבה אנשים עושים תנועה עם האצבע על הפה ואומרים ‘ששש!’ אבל בארבע השנים שעבדתי בספרייה אף פעם לא אמרתי לאף אחד להיות בשקט, וזה בכלל לא מעניין אותי להגיד לאנשים איך להתנהג. לקחתי לתשומת לבי גם את התגובה שספרניות הן סקסיות”.
יש נקודות השקה בין המקצוע הקודם שלך לספרנות?
“כפסיכולוגית, תפקידי היה לעסוק בצד הקשה והכואב של החיים, והרגשתי שזה קשה גם לי. כספרנית אני עובדת עם אנשים ונהנית לעזור להם, אבל הפעם עם הצדדים הבריאים והפעילים שלהם ברצון שלהם ללמוד. אני בעצמי מאוד אוהבת ללמוד ונהנית מהאפשרות לעבוד בסביבה אקדמית ולהיות בקשר עם עולמות התוכן של הספרייה שלנו. זה מספק את הפנטזיה שלי להיות סטודנטית נצחית. הצד הטכני, שהוא מאוד מרכזי בעבודה הספרנית, מאתגר. צריך כל הזמן להתעדכן עם ההתפתחויות בעולם המידע ומערכות המחשוב, וזה לא בא לי מאוד בקלות, אבל חשוב לי לא להישאר מאחור. התפקיד של הספרנים הוא לתווך לאנשים את עולם המידע, שיכול להיות מסובך ומציף. הרבה פעמים אני מנסה להפחית את החרדות של אנשים כשהם ניגשים לחפש חומר, וכאן זה קצת דומה לעבודה של פסיכולוגית. מבחינתי, הדבר החשוב בעבודה של ספרנית הוא לתת שירות טוב לקהל. גם כיום, כשהרבה מהחומר שהספרייה מספקת הוא אלקטרוני, יש צורך בספרייה קודם כל כמקום פיזי. הספרייה תמיד הומה אדם ותוססת. אנשים צריכים מקום ללמוד בו, ואת הצורך הזה ממלאת הספרייה ולא שום מקום אחר בקמפוס”.
איפה את רואה את עצמך בעוד כמה שנים?
“לפני שנתיים וחצי קיבלתי עבודה קבועה בספרייה למדעי הרוח והחברה, שהיא הספרייה המרכזית של האוניברסיטה העברית בהר הצופים. זה מקום עבודה נפלא, ואני רואה את עצמי בעוד כמה שנים באותה ספרייה. אני מאוד אוהבת את סביבת העבודה והאווירה. זו סביבה של שיתוף פעולה ולא של תחרותיות. עם זאת, זה עולם מאוד דינמי, דברים מתפתחים ומשתנים, אז גם אם אני נשארת באותו מקום, הספרייה לא נשארת במקום”.
כל המשפחה התגייסה
בין הספרנים שעשו הסבה לתחום יש מי שבחרו בו כדי לחולל שינוי בעולם. לא פחות. נעמה מאי (49), תושבת צור הדסה, נשואה פלוס שלושה ילדים, שירתה במשך 14 שנה במשטרת ישראל מחוז ירושלים כדסקאית וכקצינת המחקר של היחידה המרכזית. בעקבות דלקת פרקים, פרשה מהמשטרה בדרגת רפ”ק, ולאחר תקופת שיקום החליטה לפנות לתחום הספרנות וללמוד בחוג לספרות ומידענות במכללה האקדמית לחינוך ע”ש דוד ילין. “למה עשיתי את זה? אני חובבת ספרים מושבעת”, היא מספרת. “אני זוכרת את עצמי בדרך חזרה הביתה מבית הספר לא מתאפקת וקוראת תוך כדי הליכה את ספר ההרפתקאות החדש שהספרנית מצאה לי. זה המקום לציין שמקצוע הספרנות סובל מתדמית גרועה. הרבה גבות הורמו נוכח המעבר שלי מפעילות משטרתית תוססת ומלאת פרשיות לעולם שנתפס כמשעמם ושעבר זמנו. בכלל, ככל שהכרתי ספרנים, הבנתי עד כמה בלתי מוערכת העבודה הקשה שהם עושים”.
בעבודת הגמר שלה שילבה מאי בין עולם המשטרה לתחום החדש: במשך שנה חקרה את ספריות האסירים הביטחוניים בארבעה בתי כלא: נפחא, רמון, קציעות והדרים. בסיום לימודיה התמחתה במשך שנה בספרייה הלאומית במחלקת היעץ, ואז החליטה להגשים חלום ישן: לעבוד עם נוער במצוקה. “פניתי לקרוב משפחה ששימש כרכז מעון מסילה באזור ירושלים לנערות במצוקה. סיפרתי לו שאני מעוניינת להתנדב עם הנערות וללמד אותן לבצע עבודות מחקר. בדמיוני ראיתי את עצמי יושבת עמן בספריית המעון. תוך כדי שיחה אני שואלת אותו אם יש בכלל ספרייה במקום. הוא ענה לי שלא. הייתה שתיקה, ובאותו הרגע ידענו שנינו שאנחנו הולכים להקים ספרייה”.
וכך היה. המעון סיפק חדר ומדפים, ובני משפחה וחברים התגייסו לאסוף ספרים מתאימים ושיפצו. במהלך ארבעה חודשים נאספו כ־3,500 ספרים במצב מצוין. שבט הצופים בצור הדסה יצא במבצע ואסף 1,100 ספרים. כל ילדי המשפחה למדו לקטלג ספרים, למיין אותם ולהציבם על המדפים.
“ירין, האחיין שלי, שבחייו לא החזיק ספר, התלונן שראה במהלך ימי העבודה אותיות כמו שלא ראה בחייו”, מספרת מאי. “אפילו סבתא זהבה התגייסה ודאגה לנו למרק קובה כדי שלא נתייאש מהעבודה. במשך שנתיים וחצי ניהלתי במעון ספרייה מקצועית עבור הנערות יחד עם ספרניות מתנדבות, שדאגו לבוא באופן קבוע עם עוגיות, מגזינים ובובות ולאייש את הספרייה בקביעות. במקום קיימנו הרצאות של הסופרת שרה אנג’ל, שספריה היו בראש רשימת הספרים הנגנבים מהספרייה, השופט שמאי בקר ועוד אנשים נפלאים.
“קצרה היריעה מלתאר את המקום המשמעותי שתפסה הספרייה בקרב הנערות”, מוסיפה מאי. “כאשר התחלתי את הפרויקט, רבים גיחכו והיו שטענו כי לא בטוח שהבנות יקראו באל”ף, אבל בטוח יקרעו בעי”ן. במהלך תקופת פעילות הספרייה הוכחתי גם לראשי המפקפקים שהבנות קוראות גם קוראות. הן התחננו לספרים בנושא מצוקות: שימוש בסמים, אונס, יתמות, גילוי עריות וכל דבר שנגע לסיפור חייהן”.
כיום שוקדת מאי על הרחבת הפעילות ועל פתיחת ספרייה ציבורית לבני נוער במצוקה בירושלים, שתאויש בגמלאים של מחוז ירושלים במשטרת ישראל. הספרייה תשמש מקום מפגש בין בני נוער בסיכון לשוטרים בדימוס, שיתרמו מניסיונם לבני הנוער, תספק לימודים, כגון לימודי השפות עברית, ערבית ואמהרית עבור בני נוער מתקשים, ותפעל למען שיקומם.
להחיות את הספר
עולם התנועה והריקוד היה מאז ומתמיד חלק מחייה של דלית יששכר, רקדנית יוצרת, מורה למחול ותנועה ומטפלת במגע. יששכר, בוגרת האקדמיה הגבוהה למוזיקה ולמחול בירושלים והחוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית, היא מייסדת ומנהלת “בתנועה” - בית לריקוד, תנועה ויוגה בשכונת בית הכרם בירושלים ומפתחת השיטות “מוזיקה בתנועה” לגיל הרך ו”יוגה בתנועה” לילדים. בשנים האחרונות היא מעבירה בספריית האיור באגף הנוער של מוזיאון ישראל סדנאות שבהן הילדים שותפים פעילים בסיפור.
“ספריית האיור הקסימה אותי והובילה אותי להחלטה ללמוד תואר שני בספרנות”, היא מספרת כעת. “מאז ומתמיד אהבתי לקרוא, וגם במאה ה־21, בצד הטכנולוגיות המתקדמות, האינטרנט והעולמות הווירטואליים, יש עדיין מקום לספרים. הספר הוא אמצעי כתוב להבין את הנפש, לצייר את המחשבה ולגלם מאוויים, משאלות ופנטזיות. אני רואה בחינוך הדור הצעיר לאהבת הקריאה אתגר. רבים ממכרי הרימו גבה נוכח ההחלטה ללמוד ספרנות כך באמצע החיים, נוכח הדימוי המשמים שיש על ספרניות ובמיוחד לאור העובדה שאני כל כך מחויבת לעיסוק שלי בתנועה. אולם הדימוי של הספרנית המבוגרת והקשוחה משתנה, ולימודי הספרנות בתקופה זו משולבים עם לימודי מידענות ממוחשבת, תחום שהיה זר לי לחלוטין והיווה עבורי אתגר בפני עצמו. תחום הדיגיטציה מאוד התפתח, והשאיפה שלי היא לשלב בין הספרנות והמחול ולעבוד בספרייה ייחודית למחול, המשמרת גם סרטי מחול. הייתה לי הרגשה שאוכל למצוא את מקומי בתחום הספרנות בדרך מיוחדת משלי”.
ואכן כך קרה. כפרויקט גמר החליטה יששכר ליזום לפני חודשים ספורים את הקמת ספריית הרחוב בשכונת מגוריה, בית הכרם. “הרעיון שעומד מאחורי ספריית הרחוב הוא הנראות של ספרים במרחב הציבורי, מיתוג הקריאה כבילוי אטרקטיבי וכפעילות חברתית וכן יצירת קשרים קהילתיים במרחב הציבורי סביב ספרים”, היא אומרת. “הספרייה היא בעצם ‘קח תן’ של ספרים. התושבים לוקחים ספרים ומביאים ספרים משלהם. זוהי ספרייה חופשית, כשהתושבים הם האחראים למקום וצוות של מתנדבים מסדרים את הספרים, ממיינים ומנפים. הספרייה פועלת בהצלחה רבה. היא שוקקת חיים, וכמעט בכל שעה נמצאים בה אנשים מכל שכבות הגיל שמעיינים בספרים, לוקחים ספרים ותורמים ספרים משלהם. בספרייה מתקיימות פעילויות קהילתיות סביב ספרים: מועדוני קריאה, קריאה קהילתית משותפת, המלצות ספרים, מפגשים עם סופרים ואספני ספרים מקומיים, סדנאות ושעות סיפור לילדים”.
אלהאם הלון חנא (64) אם לארבעה וסבתא לשמונה מכפר ראמה, היא יו”ר העמותה לקידום הספריות במגזר הערבי וחברה בוועדת אסמ”י (ארגון הספרנים והמידענים בישראל). חנא החלה לעבוד בספרייה ציבורית בכפר כשהייתה בת 39. עד אז גידלה את ילדיה. “בילדותי קראתי הרבה בהשפעת אמא ואחותי הגדולה”, היא מספרת. “לא היה לי מפגש עם ספרות ילדים, ומכיתה ה’ התחלתי לקרוא רומנים. הגעתי ללימודי הספרנות במכללת אורנים כדי לתרום לחברה שלי, כי קריאה היא נושא שולי בחברה הערבית. למדתי גם ספרות עברית והשוואתית, דבר שעזר לי להשתלב בעבודתי כספרנית מידענית במכללה האקדמית גליל מערבי, ובמשך הלימודים נחשפתי לפער של 30 שנה בין מצב הספריות במגזר היהודי לבין הערבי. החלטתי להוביל לשינוי ולהתחיל לפעול ביחד עם העמיתים שלי לייסוד העמותה לקידום הספריות במגזר הערבי”.
המאמץ המתמשך הניב תוצאות. “ערכנו הרבה ימי עיון והשתלמויות ופעילויות כדי לקדם את הנושא ולהפעיל את הספריות שלנו”, מספרת חנא. “בשני העשורים האחרונים הרבה מהמגזר הערבי למדו ולומדים ספרנות, וגם יש הרבה ספרי ילדים שיצאו לאור. זו שליחות. כל הסקרים מדגישים שאנחנו עם לא קורא. כיום, כחברה ערבית, אנחנו לא מספידים את הספר, כי הוא לא תפס קודם מקום בחיינו והיה חי רק בקרב המשכילים שלנו שעדיין קוראים. אנחנו מנסים להחיות את הספר מחדש, ועל זה יעיד פרויקט ‘מצעד הספרים’ לעידוד קריאה, שהתחלתי להפיץ ולבסס משנת 2000 בבתי ספר בחברה הערבית. אנחנו נמשיך כספרנים וספרניות לקדם את הנושא, ואולי נהפוך בעתיד לעם קורא ונצליח לשים את הספר במרכז חיי ילדינו ולמשוך את החברה לעולם הספר והספריות”.
שוב בלי כסף
אסתי לוסטמן (72) תמיד ידעה שהוראה היא התחום שלה. היא שירתה בצבא בתפקיד מורה חיילת וקצינה ואחר כך פנתה ללימודי הוראה. במשך 30 שנה הייתה מורה בכיתות ג’־ד’. “ראיתי את ההתפתחות הטכנולוגית במערכת החינוך, שהייתה רחוקה ממני, ואז פניתי ללימודי ספרנות במכללת אורנים”, היא מספרת. “התמוגגתי מהלימודים. להיות תלמיד כשאתה מבוגר זה שונה. כשבחרתי בספרנות, אחרי שהייתי מורה, וכולם הרי יודעים מהי רמת השכר של מורה, החתן שלי אמר לי בצחוק: ‘אסתי, שוב לא יהיה לך כסף!’ החברות שלי היו מופתעות מאוד. כולן יצאו לפנסיה ואני התחלתי ללמוד. הן קיבלו תעודת קשיש, ואני קיבלתי תעודה ממכללה. אני לא מצטערת לרגע. זה אפשר לי להמשיך לעבוד, להיות בקשר עם אנשים ובמיוחד עם ילדים”.
בגיל 52 החלה לוסטמן לנהל את מדור ספרות הילדים בספרייה העירונית בקריית ביאליק, עד שיצאה לפנסיה בגיל 67. לדבריה, ההספדים של עולם הקריאה לא בהכרח מוצדקים. “אני מאמינה שזה תלוי באדם”, היא אומרת. “מבין הנכדים שלי יש נכדה שהולכת בעקבותי, ממש בולעת ספרים, נכד אחר, שקרא בעבר וכיום קורא פחות, ואחרים שלא נגעו בספר בחייהם. כך אצל כולם, תמיד יהיו מי שיקראו ואחרים לא”.