מאת: שירה ומיכאל <[email protected]>
אל: שירה ומיכאל <[email protected]>
תאריך: 2 בינואר 2016 בשעה 23:25
נושא: הסיפור על איך שנפגשנו
כששכבתי קודם חבוקה עם אור במיטה שלו וחיכיתי שהוא יירדם, ניסיתי לתכנן איך לשחזר את הכול. מאיפה להתחיל את הסיפור המשונה הזה? התלבטתי אם לפתוח בתיאור של החיים שלי לפני שהכרנו, כשהייתי בסך הכול עוד חד-הורית מתנשפת במרוץ היומיומי לשרוד בתעשיית הטלוויזיה, והכול עוד היה יחסית נורמלי. אבל חששתי שזה יהיה משעמם, שאולי עדיף להתחיל דווקא במשהו דרמטי יותר. התחלתי להעלות בזיכרון דברים שקרו לנו, ופתאום ברח לי צחוק קטן כזה של מבוכה. צדק מי שאמר שהמציאות עולה על כל דמיון. יש דברים שעד שהם לא קורים, אין לך שום דרך לדעת איך תגיב להם. אתה יכול רק לדעת איך היית רוצה להגיב, אבל כשהם באמת קורים אתה מגיב לגמרי אחרת. בעצם, המציאות עולה על כל דמיון בעיקר ברגעים שבהם היא מכריחה אותך לגלות משהו שלעולם לא היית מנחש לגבי עצמך.
אז איך לספר את זה, לעזאזל? פשוט להתחיל בפעם הראשונה שנתקלתי בך? במבט ההוא? לא, הרי זה בכלל לא התחיל במבט, אלא בלילה שלפני. הכול התחיל בלילה אקראי לפני חודשיים, ובחלום מקרי שנותר בלתי-מוסבר.
אור נשם לי ברכות לתוך הצוואר, נמס לאטו לתוך השינה, ואני עצמתי עיניים ולאט-לאט נזכרתי בפרטים המעורפלים. בחלום נסעתי במדבר על קטנוע מאובק כל כך שקשה היה לזהות את צבעו. רכבתי עם קסדה ענקית ומעיל, למרות החום הכבד ששרר. דרך העפר היתה אינסופית ומסביב השתרע מרחב צהבהב ומשמים. מסוג הנופים השלווים מדי שתמיד מלחיצים אותי, אבל הפעם בכלל לא הייתי בלחץ. אפילו הרעש העצבני שבקע מהמנוע לא הפריע לי. כאילו שזאת שרוכבת על הקטנוע היא לא באמת אני.
באמצע המדבר הזה נתקלתי ברמזור אדום. לא היתה בסביבה נפש חיה, אבל בחלום נשמעתי לחוקי התנועה ונעצרתי, ולפתע מקצה המישור הצחיח שלימיני הופיעה דמות קטנה והתקדמה לכיווני. נדרכתי. הבטתי בעצמי במראה הצדדית, בחנתי את פני בקפידה כאילו מתוך חשש פתאומי שמשהו פיזי השתנה בי. רווח לי כשזיהיתי את העיניים החומות המוכרות ואת השיער הערמוני שהגיח מתוך הקסדה. הדמות הלכה והתקרבה בחולצה לבנה ובמכנסי חאקי ארוכים, היה לה שיער קצר וכהה, ובשלב מסוים הבנתי שמדובר בגבר. כיווצתי את עיני כדי לראות את תווי פניו, אבל רגע לפני שהוא התקרב מספיק כדי שאוכל לזהות אותו, החלום נגמר.
כשהתעוררתי בבוקר אחז בי איזה צורך לא מוסבר לכתוב את החלום לפרטי פרטים. יש לי פנקס קטן ליד המיטה. בלילה, לפני שאני נרדמת, לפעמים צץ לי איזה רעיון ואני משרבטת אותו בפנקס כדי שלא יברח, וכך עשיתי עם החלום. אפפה אותי תחושה מבטיחה, לא ממש מוכרת, והיא ליוותה אותי במשך כל היום. אני לא יודעת עד כמה הייתי מודעת לתחושה הזאת. חשבתי שזה מקרי. אולי לזה התכוונת כשאמרת שיש דברים שאני לא מדווחת לעצמי עליהם בזמן שהם קורים?
כמה שעות אחר כך, בדרכי הביתה מהמשרד, עמדתי בתור לקנות לחם במאפייה ברחוב פנקס. הבטתי בקוצר רוח בשעון וידעתי שבעוד ארבע-עשרה דקות אור מסיים את הלימודים ושאם לא אגיע בזמן הוא יחכה לי בחוץ לבד – מחשבה בלתי-נתפשת מבחינתי – ופתאום ראיתי אותך. אמיתי, בשר ודם, פשוט עומד שם. החיים כמו נעצרו, פריז-פריים לשנייה אחת שבה קורה לך משהו בלתי-צפוי ואתה עדיין מתקשה להחליט אם זה באמת מתרחש, וכמו גל שמתנפץ אל החוף וחוזר לים – שבה אלי הדמות שלך מהלילה. היה לי ברור כל כך שזה אתה, האיש מהחלום, ולא היתה לי שום יכולת להסביר את זה. עמדת במרחק שני מטר ממני, בחולצה לבנה ובמכנסי חאקי ארוכים, אוזניות לבנות דקיקות כרוכות לך סביב הצוואר, על הראש שלך נחו משקפי שמש בסגנון טייסים. הסטת לכיווני זוג עיניים בוערות, וכשראית אותי זז לך שריר קטן בסנטר ומשהו כאילו התמוטט בתוך המבט שלך. מבט עמוס במשמעות לא ברורה, של מישהו שחווה כאב פתאומי או שצפה בלי להתכוון באיזו תאונה.
המוכרת האיצה בי פתאום, גיברת, עוד משהו חוץ מהכפרי-צרפתי?
אה, לא, זה הכול, מלמלתי, ובאצבעות עצבניות הוצאתי את הארנק מהתיק, שלפתי מטבע של עשרה שקלים ועוד אחד של חמישה והושטתי לה, וכשהתפניתי להביט בך שוב היית קצת כפוף, ידיים בכיסים. תחושה כל כך מוזרה ערפלה אותי, אבל אז הסתובבת בחדות, זרקת לעברי עוד חצי מבט, וכשהכתף שלך חולפת על פני הכתף שלי בנגיעה-לא נגיעה, יצאת משם בידיים ריקות, פנית ימינה ונעלמת.
חיכיתי בקוצר רוח ללחם הארוז והזדרזתי לצאת. נעמדתי מחוץ לחנות, עיני מחפשות אותך ברחוב הומה האדם, ולא הייתי בטוחה אם אני מזהה את הגב שלך מתרחק. משהו בי רצה לדלוק אחריך, לשים לך יד על הכתף ולשאול, רגע, מי אתה? אבל זה קרה רק בדמיון. במציאות סתם עמדתי שם מהססת עד שנזכרתי שאור מחכה, מלמלתי לעצמי שכנראה רק היה נדמה לי ומיהרתי למכונית.
במשך כל אחר הצהריים המשכת להפריע לזמן האיכות שלי עם אור. תכננתי לעשות איתו סדר בחדר, אבל הוא רצה לשחק בפלייסטיישן ולראות טלוויזיה ולא היתה לי סבלנות להתווכח. הדמות שלך לא הפסיקה להציק לי. אור נצמד אלי יותר מהרגיל, חיבק אותי המון וליטף לי את השיער, וכשאספתי אותו אלי שוב ושוב לא היה ברור מי מאיתנו מגונן על מי. הגחת לי לתוך המחשבות מתוך הפינות הכי פחות צפויות, ובכלל לא התחשבת בכך שיש רק יומיים בשבוע שבהם אני יוצאת מוקדם ומבלה איתו את אחר הצהריים, גם אם כל מה שאנחנו עושים זה להכין יחד שיעורים תוך כדי שאני מסמסת לכל העולם, שעדיין ממשיך לדהור בחוץ בלעדי.
למחרת בבוקר, אחרי שהורדתי את אור בבית הספר, נסעתי לפגישה רבת-משתתפים אצל סלעית, המפיקה של תוכנית הדגל שלנו, "הפחד הגדול". זה היה בדיוק חודש לפני תחילת העונה החמישית שתוכננה לסוף נובמבר, והיינו אמורים לקבל החלטות סופיות לגבי ההשקה. נכנסתי למעלית של מגדל המשרדים עם חיליק, שהיה חמוש כרגיל במגפי הבוקרים שלא יורדים ממנו גם בקיץ כי זה מגביה אותו בשלושה סנטימטרים שלמים, נרגזת רק מעצם המחשבה שבמשך השעה הקרובה איאלץ לראות את הפרצוף שלו כמעט נסדק מרוב הבעות של חשיבות עצמית וניסיונות להרשים, יודעת שבמקום לתת לי להציג את החלק שלי הוא ייכנס לדברי ביהירות אפילו שזה לא ממש התחום שלו, חיה את העצבים הרבה לפני שמשהו מזה בכלל קרה.
חיליק לחץ על הכפתור לקומה 12, ורגע לפני שדלתות המתכת נסגרו בנשיקה, יד מסתורית נדחפה ביניהן ופתחה אותן בחזרה. לא ידעתי מה לחשוב כשנכנסת למעלית כאילו כלום, כאילו היית נוסע תמים במעלית אקראית. שוב חולצה לבנה, שוב אוזניות דקיקות כרוכות סביב הצוואר, כובש חיוך קטן שנוטה קצת שמאלה. עמד לי על קצה הלשון לשאול אותך – מה, שוב אתה? אבל שתקתי, למרות שכבר היה לי ברור שיש פה יותר מסתם מקריות. המבטים שלנו התלכדו, נסגרו אחד בתוך השני כמו דלתות המעלית. חיליק היה עסוק בטלפון שלו ואתה לחצת על הכפתור לקומה 13 ונעמדת מולי. משהו מוכר נצנץ אלי מתוך ריח הבושם שלך. לא הצלחתי להחליט אם לחייך אליך, ומתישהו כבר לא יכולתי לחייך כי החיוך שלך נעלם והשובבות בעיניך נהפכה למבט כל כך רעב שהוא כמעט בלע אותי. הסטתי במהירות את עיני כשחיליק עזב את הטלפון שלו וסקר את שנינו במבט חשדני. כשהוא חזר לנבור בטלפון, קרצת לי והכנסת את הידיים לכיסים. דלתות המתכת נפתחו בקומה 12 וחיליק יצא ראשון, גס רוח כתמיד, סוליות המגפיים שלו מהדהדות במסדרון והוא אפילו לא מעלה על דעתו מחווה שתאפשר לאישה שנלווית אליו לצאת ראשונה. אתה הספקת ללחוש אחרי – זה לא מה שאת חושבת, שירה, אני לא עוקב אחרייך, ומול הפנים המבוהלות שלי קרצת שוב בלוויית רבע חיוך שנעלם מאחורי הדלתות הנסגרות. נעצרתי לרגע, קצת המומה. לא עוקב אחרי? אז איך אתה יודע איך קוראים לי? ואיך ידעת שאהיה כאן עכשיו? אבל חיליק כבר התקדם ונכנס לתוך המשרדים, והייתי חייבת לדדות אחריו, משתדלת לא להחליק על רצפת השיש בגלל העקבים הדקיקים.
כל אותו יום ליוותה אותי חרדה קלה. לפני שנרדמתי קראתי את החלום ששרבטתי בפנקס הקטן שליד המיטה. לא שאני מאמינה בדברים האלה, אבל חשבתי שאולי יהיה שם איזה רמז. לך תדע. הרמז היחיד הגיע אחרי שנרדמתי, כשהופעת אצלי שוב בדיוק באותו החלום. מדבר, דרך עפר, קטנוע, רמזור אדום, ואתה צועד לעברי, רחוק ומטושטש בהתחלה, אבל הפעם לא נעלם רגע לפני, אלא מתקרב אלי עם המבט מהמאפייה, מרשה לי לראות לרגע את הפנים שלך ואומר – לא כל דבר ניתן להסביר בהיגיון.
למחרת כבר לא היה סיכוי שאשכח. קמתי מעורערת. נעתי בין פחד, למשיכה, לחשש, לערנות יתר. חטפתי את הפנקס הקטן ופשוט דחפתי אותו לאיזו מגירה. המשכתי להרגיש את החרדה מרקדת בתוכי כאילו משהו מאיים על היציבות של חיי. מצחיק, כי עד לאותו רגע בכלל לא ידעתי שהם היו יציבים. התרגלתי לראות רק את המהמורות והחריקות והבעיות והמאבקים היומיומיים, אבל פתאום הבנתי שהבלגן הפך לרוטינה, ושזה מה שהם, החיים שלי. יציבים.
כשלקחתי את אור לבית הספר עיני חיפשו אותך מאחורי פחי הזבל הירוקים, וכשעמדתי ברמזור הבטתי הצדה בחשדנות, אבל מימיני היתה רק בלונדינית שעישנה בתוך פיאט פונטו, ומשמאל התנשף אוטובוס ירוק עמוס נוסעים שאף אחד מהם לא היה אתה. הקולות של תוכניות הבוקר בקעו ללא הרף מהרדיו, ורק כשאור ביקש שאסביר לו מה קורה בחדשות הבנתי שבכלל לא שמעתי שום דבר כי הפלגתי רחוק עם המחשבות.
אמא, למה את לא מקשיבה לי? הוא תקע בי את עיני הדבש שלו כשנעמדנו ליד שער הכניסה. סליחה מתוק שלי, התנצלתי וניסיתי לחבק אותו, אבל הוא התחמק כשזיהה כמה חברים, והתחיל לצעוד לעברם במהירות עם הילקוט הענקי שמסתיר לו את כל הראש והגב והטוסיק, ילקוט עם רגליים. ליתר ביטחון, לפני שהמשכתי ביקשתי מהשומר לפקוח עין על אור, שלא יֵצא לבד כי אמא שלי אמורה לאסוף אותו בצהריים.
פחדתי ממך. אבל גם במשרד הכול היה רגיל, ואף אחד לא הפתיע אותי בדרך הביתה ולא הגיח בשום שלב מאחורי שום פינה. היה טבעי כל כך שאספר על זה מיד לרונית, אבל משהו עצר אותי.
מה פשר דממת האלחוט הזאת, אחותי? היא סימסה לי בערב אחרי שלא דיברנו כל היום.
סתם יום משוגע, עניתי אחרי כמה דקות. לא היה לי כוח לחקירות שלה ולשמות הקוד הסרקסטיים שהיא אוהבת להדביק לכל אחד – המשורר, הנמוך, החוצפן, הפלספן – אולי לך היא היתה קוראת "המבליחן" אם הייתי מספרת לה, אבל לא התאים לי לצחוק איתה על זה משום מה.
בלילה קצת פחדתי ללכת לישון. אחרי שאור נרדם סגרתי את כל התריסים ובדקתי כמה פעמים שדלת הכניסה נעולה. אני זוכרת שהתקשרתי לארז כשכבר היה די מאוחר, ושהוא היה מופתע – הכרנו בסך הכול שבועיים-שלושה וזו היתה הפעם הראשונה שהתקשרתי אליו סתם ככה, כדי לפטפט איתו מהמיטה. לא סיפרתי לו עליך, כמובן, והשיחה היתה סתמית עד שמתישהו שאלתי את עצמי למה התקשרתי אליו, כי הקול שלו ממש לא הרגיע אותי. ממה פחדתי, תשאל? בדיוק מהדבר ההפוך מזה שקרה – פחדתי שתתחיל להטריד אותי. אבל מה ידעתי, עוד לא ידעתי כלום, הייתי עובר מכורבל שלא יודע שכבר התחילו הצירים ותכף יירקו אותו החוצה מתוך הרחם החמים.
המשכתי לצפות לך מדי יום, וכשעבר שבוע עצרתי שוב במאפייה. כשנכנסתי עיני תרו אחריך בתוך החנות הקטנה כאילו מעצמן. משהו שם היה ריק כל כך, כאילו עשו ניקיון לקראת פסח.
אחר כך החיים המשיכו לנסוע באותו המסלול: שעון מעורר, קפה, בית ספר, עבודה, עבודה, עבודה, ואז לקרוס בלילה עם אור לתוך המיטה. הכול היה בסך הכול בסדר, אבל כמו טעם מריר בפה, משהו היה מאכזב, ולא ידעתי בדיוק מה. הימים נאספו לשבועות ועדיין לא הופעת בשום מקום, וכך הפחד ממך הלך ושכך, נעלם מתחת לקצף הגלים של השגרה, ואת מקומו תפסה ריקנות לא ברורה. חשבתי שזאת סתם תחושה של חוסר תכלית שמדי פעם מרימה את ראשה ושואלת אותי בלחש – תגידי, לאן את הולכת? מה הטעם בכל מה שאת עושה?
כמעט חודש שלם חלף לפני שקלטתי שהתחושה הזאת קשורה איכשהו אליך, וזה לא סתם עוד דכדוך מקומי שיעבור. אבל אני כבר גמורה מעייפות. מחר אנסה לשחזר את הערב הבהיר ההוא שבו משהו פתאום השתנה. את הרגע שבו הבנתי שאני לא חוששת מזה שתגיח שוב בהפתעה, אלא להפך, אני חוששת שלעולם לא תחזור.