פרולוג (או הקדמה)
כבר מזמן מתלוננים ידידי על כך, שבין ספרי אין אפילו אחד בלי הקדמה. ובאמת, כבר הצלחתי לחבר ספרים עם שתיים ואפילו שלוש הקדמות! מבחינה זו איני מתעייף. ואפילו אם זה הרגל רע - לא אוכל עוד להיגמל ממנו. ראשית, קשה מאוד להיגמל מהרגלים רעים, ושנית - לדעתי, זה לא הרגל רע כלל.
הקדמה לספר היא חשובה ויפה - כמו גינה לפני הבית.
ברור, יש בתים ללא גינונת וספרים ללא קידומת, סליחה, ללא הקדמה. אבל עם גינה, סליחה, עם הקדמה, חביבים עלי הספרים עוד יותר. אני מתנגד שהמבקרים יתפרצו ישר לתוך הבית. זה מזיק למבקרים, לבית וגם לדלת...
בזאת מסתיימת ההקדמה... ככה צריך להיות. מפני שאם יש הצדקה למשפט "אין ספר בלא הקדמה", יש בוודאי הצדקה להיפוכו הנקרא:
אין הקדמה בלא ספר
.
(אריך קסטנר, ערכה מחדש: בינה אופק)
תמונה ראשונה
יום ראשון, שהיה השבוע רשום ביומנים של רוב האנושות כ־4 ביוני, היה עבורי ועבור עוד כמה מאות מיליוני סינים 35 במאי, ואף יומן לא יצליח לבלבל לנו את התאריך.
בשנת 1989, ב־35 במאי, מה שמכונה בפיכם 4 ביוני, עצר סיני בודד בגופו שיירה של טנקים בכיכר טיאננמן בבייג'ינג. המורד האלמוני עמד שם לבדו בכיכר במשך חצי שעה עד שנמשך מהמקום על ידי אלמוני אחר.
כל מי שניסה לחזור ולהפגין בכיכר נתקל באש חיה שירו החיילים. אף על פי שמספר ההרוגים עדיין סודי ולא פורסם כמובן על ידי השלטונות בסין, לפי הערכות הצלב האדום נהרגו שם בסביבות 2,600 איש וכעשרת אלפים אזרחים נפצעו.
בסין, שבה מוטלת צנזורה על התבטאויות נגד השלטון, זכו אירועי המהפכה והמהומות שדוכאו שם בכיכר טיאננמן וששיאם היה ב־4 ביוני, לשם הקוד "35 במאי". ביום ראשון השבוע בירכו הסינים זה את זה בברכת "35 במאי שמח". ומיליארד סינים הרי לא טועים כידוע.
תמונה שנייה
זה היה בשלושים וחמישה במאי, ולכן אין זה פלא ששום דבר לא הפליא את הדוד רינגלהוט. לו היה קורה לו רק לפני שבוע, מה שעוד יקרה לו היום, בוודאי היה חושב ששניים או שלושה ברגים התרופפו אצלו במוח או בכדור הארץ. אבל בשלושים וחמישה במאי צריכים להיות מוכנים לדברים המוזרים ביותר.
חוץ מזה היה יום חמישי.
(אריך קסטנר, תרגום: מיכאל דק)
זה היה אחד מהספרים האלה שבדרך מהספרייה הביתה סיימתי לקרוא אותם, ומכיוון שהייתי צריך לחכות יום תמים עד שאחזור לספרייה כדי שהספרנית הקשוחה תסתכל בכרטיסייה ותסכים להחליף לי ספר, קראתי אותו עוד פעמיים באותו היום.
אוי, כמה קינאתי בדני, שבתרגום החדש קוראים לו קונרד, שהיה לו דוד מגניב כמו הדוד רינגלהוט, שבספר שלי קראו לו סבוני. הוא היה אחיו של אבא של קונרד, והוא לא היה נשוי וגר לגמרי לבד. מכיוון שלאבא שלי לא היו אחים וכל האחים של אמא שלי היו נשואים, הבנתי שאין לי שום סיכוי לחוות באופן אישי את ה־35 במאי, לכן הסתפקתי בקריאה חוזרת ונשנית של הספר לאורך השנים.
מה כל כך חיבר אותי לספר הזה? הרי סוסים שמדברים פגשתי עוד לפני נגרו קבאלו, הסוס של אריך קסטנר. אל העולם ההפוך התוודעתי בעולמה של עליסה בארץ הפלאות, ועוד לפני שהתאהבתי בנסיכה פטרוזיליה שקונרד פגש, הוקסמתי מהשושנה של הנסיך הקטן שחי על כוכב שבו שלושה הרי געש ושושנה אחת. אגב, הנסיך הקטן פגש בסוחר שמוכר טבליות שחוסכות את הצורך בשתיית מים. קונרד והדוד שלו פגשו את נשיא ארץ הבטלנים, שהתעצל ללעוס ולכן מצץ את הארוחות שלו מטבליות בטעמים של מנות שונות ומגוונות.
הדמיון שלי הפליג בלי שום רסן עם המסע הקסום של הגיבורים. ההורים שעוברים חינוך מחדש. התרנגולות שמטילות חביתות לתוך מחבתות. הסוכריות שפורחות על העצים. שני התוכים שמביטים בספר מצויר ופורצים בצחוק. ורק דבר אחד כמעט הרס לי את ההנאה המושלמת. משהו שנראה לי מוגזם ומטורף לחלוטין, בדיוק כמו שזה נראה לגיבורינו ש"את הרושם הכי עמוק השאיר עליהם הדבר הבא: אדם אחד ירד לפתע מן המסוע...הוציא שפופרת טלפון מכיס מעילו, קרא לתוך האפרכסת מספר טלפון והחל בשיחה".
נו, באמת. בן אדם שולף מכשיר טלפון מכיסו ומדבר. הפעם הוא הגזים קצת יותר מדי האריך קסטנר הזה. בפרט שאז, כשהייתי ילד וקראתי את זה, היה אולי מכשיר טלפון אחד בכל הרחוב.
"אני רוצה לבקש מכם שלא תשכחו לעולם את ימי ילדותכם. הבקשה הזו נשמעת עכשיו מוזרה, אבל הרבה מבוגרים שכחו את זה". אז אולי כדי לא לשכוח את ילדותי הרחוקה, אני נשאר צמוד לספר הזה כל השנים.
תמונה שלישית
רוזה מרציפן
אוהבת את מקס
כי יש לו ידיים הכי הכי
ויש לו עיניים
הכי קטנות בעולם.
רוזה מרציפן
אוהבת את מקס
שעושה היפוכים באוויר
ושישה גלגולים
עושה עושה
בקרקס הידוע
ה - ה– ה–
הכי של אריך קסטנר
(שולמית לפיד)
פעם, כשהייתי ילד ששיחק בתיאטרון ילדים, היה לי במאי שקראו לו אשר ברגשטיין. הא חי עם בת זוג שאין לי מושג איך קראו לה, כי הוא קרא לה קיצ'ה, ולנו הילדים לא היה נעים לקרוא לה ככה. אז קראנו לה גברת ברגשטיין, אף על פי שהם לא היו בעל ואישה. הם גרו בדירת מרתף ברחוב דיזנגוף 6 והיה להם כלב תחש חום שקראו לו אריך. פעם היא סיפרה לנו שהיא הייתה חברה של אריך קסטנר לפני שהכירה את ברגשטיין ולפני המלחמה.
היינו אז בחזרות להצגה "פצפונת ואנטון" על פי ספרו של קסטנר. כשקיצ'ה דברה עליו, אז היה ברור שהייתה שם אהבה גדולה. אבל איכשהו נראה היה שהאהבה הזו הסתיימה בשיברון לב ולא הלב של אריך קסטנר הוא שנשבר.
קסטנר היה כל חייו רווק שרק בשנותיו האחרונות חי עם בת זוג. אחרי מותו ב–1974, בגיל 75, היא השמידה את מכתביו ומסמכים שונים שעלולים היו אולי לגלות עליו דברים לא נעימים, כמו בן שנולד לו כ–14 שנה לפני מותו, כתוצאה מיחסיו עם אישה בשם פרידל זיברט. ואולי המסמכים שהושמדו אישרו את השמועות שכתב בזמן המלחמה תסריט לקולנוע הגרמני לפי הזמנה של פריץ היפלר, עוזרו של גבלס, שר התעמולה הנאצי.
אפילוג
השבוע, ביום ראשון האחרון, כשחזרתי לעשות מה שאני עושה לעתים ב־35 במאי וקראתי שוב את הספר, התגנבה ללבי מחשבה קצת מוזרה. משהו שמעולם לא חשבתי עליו או הרגשתי לפי כן.
פתאום כששבתי וקראתי על הדוד ש"עוד לא היה נשוי וגר לגמרי לבד", ש"נתנו לו לקחת את אחיינו מבית הספר בכל יום חמישי...ורק לקראת הערב הוחזר הנער במשלוח מיוחד, אל הוריו", ובין לבין שניהם נכנסים לארון...
וישנו גם הסוס נגרו קבאלו "שהיה במצב רוח נהדר ודקלם קטע מתוך השיר 'שר היער' של גתה". שיר שפותח בשורות האלה:
מיהו הרוכב בסופה וחצות
האב הוא עם בנו בזרועות אמיצות.
יאמצנו הלה. יחבקנו חבוק
וביד חזקה ויחם לתינוק
(תרגום: שאול טשרניחובסקי)
על כך אומר הנער קונרד "אנחנו הרי רק דוד ואחיין".בקיצור, אני לא בטוח שאם הספר היה רואה אור לראשונה בתקופה הזו, היו הספרניות הקשוחות מציעות אותו לילדים בהתלהבות שכזו.
רק נותר לי לברך שוב על המזל הטוב שלי שבזכותו עברה עלי ילדותי בתקופת התום, כשהיינו חפים ממחשבות רעות ומניחים לדמיון שלנו להפליג ב־35 במאי הרחק הרחק עד לים הדרומי.
ישנם שני מיני זמן. האחד ניתן למדידה בסרגל, במחוג ובמד זווית, כמו שמודדים רחובות ומגרשים. אך לזיכרונות שלנו, לחשבון הזמן האחר, אין שום קשר עם מטר וחודש, עם עשור, שנים ודונמים. ישן הוא זה שנשכח מלב. ומה שלא ניתן להישכח, קרה רק אתמול. קנה המידה אינו השעון, אלא הערך. ובעלת הערך הרב ביותר, אם עליזה ואם עצובה, היא הילדות. אל תשכחו את אשר לא ניתן להישכח!
(אריך קסטנר, ערכה מחדש: בינה אופק)