פרולוג
ב–25 ביוני 1947, לפני 70 שנה בדיוק, יצא בהולנד ספר בשם "הבית האחורי". כתבה אותו נערה ששמה המלא היה אנליס מארי פרנק. השם "הבית האחורי" ניתן לספר בעקבות המילים הבאות שרשמה הנערה ביומנה: "איך שלא יהיה, אני רוצה לפרסם אחרי המלחמה ספר בשם 'הבית האחורי'". המהדורה הראשונה בשפה ההולנדית נמכרה ב–3,000 עותקים.
כחמש שנים אחר כך יצא הספר, בתרגום לאנגלית, בבריטניה ובארצות הברית. הביקורות היו אוהדות וההצלחה הייתה מיידית. ביפן נמכר הספר כבר במהדורה הראשונה במאה אלף עותקים.
בתרגום לאנגלית שונתה כותרת הספר ל"אנה פרנק, יומנה של נערה". הספר הזה, שתורגם ללא פחות מ–75 שפות ושנמכר עד היום בכ–35 מיליון עותקים, נחשב ליומן האישי הנמכר ביותר בכל הזמנים ונכלל ברשימת מאה הספרים החשובים ביותר במאה ה־20.
הילדה אנה פרנק קיבלה ליום הולדתה ה–13 יומן שבו תוכל לכתוב מה שבא לה. כבר באותו היום מיהרה לכתוב שהיא מקווה שתוכל לגלות את כל מה שלא יכלה לגלות עד עכשיו לאף אחד, ושהיא מקווה שתמצא בו ידיד נאמן.
לא אנה ולא שום בן אנוש היה יכול לשער בדמיונו באותו יום ההולדת את מה שיקרה שנים מעטות לאחר מכן ואיך יהפוך יומנה של אנה פרנק למה שהוא.
כדי לחזק בדמיוני את רעיון הידידה שאני משתוקקת לה זמן כה רב, לא אסתפק ברישום סתמי של העובדות, כפי שעושים בדרך כלל ביומן, אלא ארצה להפוך את היומן עצמו לידידת הנפש שלי, ושמה של הידידה הוא קיטי.
תמונה ראשונה
ליום ההולדת שלי קיבלתי את הספר שכתבה אנה פרנק בדפי היומן שקיבלה במתנה ליום ההולדת שלה. בין יום ההולדת של אנה לשלי מפרידים ארבעה ימים וכמה שנים. אף על פי שהספר מתאר את עולמה של נערה מתבגרת ואף שסופו ידוע מראש לכל קורא, חזרתי אליו בימי נערותי כמה פעמים. עברתי איתה שוב ושוב את השנתיים האלה שבהן כתבה ביומנה. חוויתי איתה את חוויותיה של ילדה רגילה בחברה רגילה עם חברים וחברות רגילים. כזו שמתבשמת בפעם הראשונה בחייה מניחוחה של אהבה ראשונה.
"אמא עדיין שואלת אותי עם מי הייתי רוצה להתחתן כשאהיה גדולה, אני חושבת שהיא לעולם לא תנחש שזה פטר... אני אוהבת את פטר כפי שלא אהבתי איש מעולם", כתבה ביומנה הילדה שהייתה בעצם כמו כל ילדה בת גילה. תלמידה ממוצעת עם ציונים שהיו ממש לא משהו. "יש לי בלתי מספיק אחד, חמש באלגברה, בכל יתר המקצועות שבע, פעמיים שמונה ופעמיים שש".
אבל בדיוק אחרי שבוע היא מתארת ביומנה איך שכבה בשמש בכיסא נוח במרפסת וקראה, כשפתאום הופיעה מרגוט אחותה הגדולה, נרגשת כולה וסיפרה לה שלאבא שלהן הגיע צו גיוס לאס־אס. "נבהלתי נורא", כותבת אנה פרנק ביומנה, "כל אחד יודע מה זה אומר, כבר ראיתי בדמיוני מחנות ריכוז ותאי צינוק"
ואני, כמו כל הקוראים שיודעים כבר את סופו של הסיפור, ידעתי שמה שראתה אנה פרנק בדמיונה ונבהלה נורא, יהפוך תוך זמן קצר למציאות שאין דמיון בעולם שיוכל לתאר אותה.
הסיבה לאלמותיות של אנה פרנק היא בבסיסה ספרותית. היא הייתה כותבת טובה במיוחד, בלי שום קשר לגילה הצעיר. האיכות של כתיבתה נובעת במישרין מכנות ללא הנחות ובלי פשרות ורחמים.
תמונה שנייה
"אנה פרנק" עלתה לראשונה בארץ בתיאטרון הבימה בשנת 1957. "עם ההצגה הזאת הייתה הבימה מה שאנו רוצים שתהיה תמיד. תיאטרון דרמטי, הנאמן לייעודו ושומר על דרכו", כתב אשר נהור ב"ידיעות אחרונות".
את המחזה תרגם נסים אלוני, מחזאי צעיר ומבטיח שהמחזה הראשון שלו, "אכזר מכל המלך", הוצג בהבימה כשלוש שנים לפני כן. הבמאי היה ישראל בקר, פליט ממחנות הריכוז שהגיע ארצה פחות מעשר שנים קודם לכן והיה לאחד הבמאים והשחקנים המובילים בתיאטרון הלאומי.
עדה טל הייתה אנה פרנק. היא הייתה אומנם כבר בת 36, אבל בגלל קומתה הנמוכה וקולה הצעיר גילמה כמעט תמיד תפקידים של נערות. אגב, מי שהחליפה את עדה טל בתפקיד אנה פרנק הייתה שחקנית צעירה בת 18 בשם גילה אלמגור. על משחקה של עדה טל כתב חיים גמזו: "עדה טל שיחקה בכנות, בהתייחדות מלאה ובאהבה גדולה את תפקיד אנה. היא הוכיחה במשחקה, בגישתה אל התפקיד שיותר מאשר היא נאמנה לרוח המחזה, הרי היא נאמנה לרוחו של היומן".
אפילו נטלי פורטמן הייתה אנה פרנק בברודווי ב–1997. אבל אני זוכר עוד אנה פרנק אחת על הבמה. קיץ אחד אירח תיאטרון הבימה תיאטרון של צעירים מארצות הברית. הם הציגו את "אנה פרנק". סיפרו שהשחקנית שמגלמת את התפקיד הראשי היא הבת של ג'ודי גרלנד, הכוכבת האגדית, היא בת 16 וקוראים לה לייזה מינלי.
ואני הייתי שם.
אתנחתא קומית (!!!)
פיה זאדורה הייתה שחקנית שאיך לומר זאת בעדינות, כישרונה מעולם לא סיכן ממש את מעמדה של מריל סטריפ. היא התחתנה בגיל 23 עם מיליארדר בן 53 בשם משולם ריקליס. אומרים שהוא מימן את ההצגה "אנה פרנק" שעלתה אז בברודווי. את התפקיד של אנה פרנק גילמה כמובן אשתו הטרייה.
בלילה שאחרי הצגת הבכורה התארחה הקומיקאית ג'ואן ריברס בתוכנית הלילה המאוד מאוד פופולרית של ג'וני קרסון.
"איך הייתה ההצגה שראית אתמול בברודווי?", שאל קרסון.
הפה הגדול של ריברס נאלם לשניות אחדות, ואז אמרה:
"אני אתאר לך מה קרה באולם כשהחיילים הנאצים פרצו לדירת המסתור".
"מה קרה?", שאל קרסון.
"הקהל הצביע לכיוון הארון וצעק: 'היא שם! היא שם!'", סיפרה ריברס.
תמונה שלישית
יום שלישי, 1 באוגוסט 1944
....כשאני שקטה ורצינית, כולם חושבים שזו הצגה חדשה, ואז אני נאלצת לחלץ את עצמי בהלצה, שלא לדבר על בני המשפחה שלי, שבטוחים שאני חולה....
אני לא עומדת בזה. כששמים לב לכל תנועה שלי, בהתחלה אני עוקצנית, אחר כך אני נעצבת ולבסוף אני הופכת שוב את לבי, שולחת את הרע החוצה, את הטוב פנימה ומחפשת כל הזמן דרך להיות כפי שאני רוצה בכל מאודי להיות, וכפי שהייתי יכולה להיות, לולא... היו בעולם עוד אנשים מלבדי.
שלך, אנה מ' פרנק
כאן תם יומנה של אנה.
שלושה ימים אחר כך, ב–4 באוגוסט 1944 בשעות הבוקר, עצרה מכונית בפתחו של הבית האחורי וממנה הגיחו מפקד האס־אס בלוויית מסייעים הולנדים חמושים בלבוש אזרחי.
נני בליץ, בת כיתתה של אנה סיפרה: "פגשתי אותה בברגן בלזן. אני חשבתי שהמשפחה נמלטה לשווייץ, אבל אנה סיפרה לי שם בדיוק מה שקרה. ההלם לראות אותה כחושה כל כך היה בלתי ייאמן. אנה רעדה מקור. היא עטפה את עצמה בשמיכה, מכיוון שלא יכלה לשאת את הבגדים שלה שהיו מלאים בכינים".
"פגשתי את אנה ואת אחותה באושוויץ ובברגן בלזן", סיפרה לין חלדטי, ששרדה את הגיהינום. לדבריה, אנה החליטה להישאר צמודה לאחותה עד כמה שאפשר וחלקה איתה את אותה המיטה. כשחזרה לין למבנה אחרי כמה ימים, גילתה שהמיטה ריקה. "אני ידעתי מה פירוש הדבר. מאחורי הביתן מצאנו את אנה. הנחנו את הגוף הכחוש בתוך שמיכה ונשאנו אותה לקבר אחים. זה כל מה שיכולנו לעשות".
אפילוג
לו הייתה אנה פרנק שורדת כמו אביה, שרק הוא מכל בני משפחתו ניצל מהתופת, היא הייתה אמורה לחגוג החודש את יום הולדתה ה–88.
"שאלתי אותה מה היא רוצה לעשות כשתשתחרר", סיפרה הלן שלוטר, שהתיידדה איתה שם בגיהינום. "היא אף פעם לא ענתה. כאילו ידעה שהיא לא תשרוד".
אבל היומן שלה, שראה אור בדיוק לפני 70 שנה, שורד ועוד איך, וסביבו ועליו עדיין נכתבים ספרים ומחקרים ותסריטים.
נלסון מנדלה סיפר שקרא את הספר כשהיה בכלא ושאב ממנו עידוד והשראה. ג'ון קנדי אמר באחד מנאומיו: "מכל ההמונים שלאורך ההיסטוריה דיברו על זכויות אדם בזמנים של סבל ואובדן, אין קול משכנע יותר מזה של אנה פרנק".
יש רגעים קשים נורא
ביחסים בינינו.
צפוף כל כך כאן בדירה,
הכל סוגר עלינו.
גם המזון חסר מאוד,
המלחמה בתוך העיר.
האם אחיה, האם אשרוד?
האם אוהב עוד ואשיר?
יומן שלי, יקר שלי,
הו קיטי חברתי.
האם אזכה לראות זריחה?
האם אמצא מותי?