א-יידישע פיראטען: סיפורם המדהים של שודדי הים היהודים

אי שם, באי ג'מייקה שבקאריביים, נמצא בית קברות יהודי ובו שורת מצבות מוזרות. הן כתובות בעברית, ומעליהן חרוטים סימני גולגולות, סמלם של שודדי הים. מתברר שבמאה ה–16 הפך האי למקום מקלט למגורשי ספרד ופורטוגל, שהורשו להתיישב בקצה "העולם החדש" בלי שירדפו אותם. חלקם, יהודים טובים, עסקו בפיראטיות, משלח יד מקובל באזור. 
 

על כל זה לא ידע הסופר והמשורר אילן שיינפלד, שספרו החדש "אשת הפיראט היהודי" יצא לאור כעת (בהוצ' כנרת זמורה־ביתן) דבר וחצי דבר. לילה אחד, לפני שש שנים בדיוק, ראה בחלומו אישה מלוכלכת פנים, עם שן זהב בפה ובנדנה על הראש. "הבנתי, מיד כשהתעוררתי, שחלמתי על פיראטית יהודייה", הוא מספר.
 

"פשוט ידעתי, וזה באמת משונה. תהיתי לעצמי - מה, היו בכלל פיראטים יהודים? ופיראטיות?".
 

שיינפלד, מחברם של חמישה רומנים (ביניהם רב־המכר "מעשה בטבעת") ו–12 ספרי שירה, עורך ומרצה לכתיבה, מתייחס לחלומותיו ברצינות רבה, ומתעד אותם באדיקות במשך השנים. "חלומות ומסרים הם חלק מעולמי מאז ומתמיד - כל חיי אני מקבל מסרים על דברים שעומדים להתרחש. היום כבר מותר לדבר על זה בלי שיחשבו שאתה משוגע.

אחד המקרים הכי דרמטיים היה במלחמת לבנון הראשונה, 30 יום בדיוק לפני הטבח בסברה ושתילה, ראיתי אז בחלום תהלוכת אבל פלסטינית ענקית, עם זעקות שבר, עוברת דרך בית הספר העממי שלי ברמת השרון. הייתי אז בן 21. התעוררתי וכתבתי את השיר ‘חלומות קינה', שפורסם בירחון ‘מאזניים' של אגודת הסופרים. חודש אחרי זה היה הטבח בלבנון". 
 

גם את ספרו הבא, "המתים חזרו", העוסק בתחיית המתים עם בוא המשיח, קיבל קודם כל בחלום, "חלמתי שאבי מזעיק אותי הביתה לרמת השרון, כי בגלל משהו שכתבתי התחוללה תחיית המתים של כל פליטי העיירה שלו באוקראינה, ומשם זה התפשט לכל העם היהודי - ביאת המשיח. מה פתאום ביאת המשיח? אבל אני עם חלומות לא מתווכח. אני הולך בעקבותיהם, מלא תשוקה, כי אני יודע שהם מובילים אותי למקומות עמוקים מכפי שאני יכול בכלל לשער. ובלי תשוקה לנושא אי אפשר לכתוב רומנים היסטוריים מהסוג שאני כותב, זו הרי עבודת פרך".

היהודי רוצה לשרוד

ואכן, ספריו של שיינפלד, השאובים כולם מאירועים היסטוריים שהתרחשו בעולם היהודי בעבר (ספרו הקודם, "מעשה בטבעת", עסק בתופעת הזונות היהודיות בדרום אמריקה), הם עתירי תחקיר וגרסאות, עניין של שלוש עד חמש שנות השקעה לכל ספר. "מיד אחרי החלום ההוא כתבתי סיפור מסגרת, על פיראטית יהודייה בשם ברטה, עם בעל בשם מנדל, מין ‘יידישע פיראטען' כאלה - מי ידע אז שהפיראטים היהודים היו רובם ממרוקו?".
 

כשהתחיל להתעמק יותר ונחשף לספרו של החוקר אדוארד קרייזלר, "שודדי הים היהודים", המשמש כאורים ותומים בנושא (שיוצא גם הוא בקרוב בהוצאת כנרת זמורה־ביתן), שיינפלד הבין שיהיה עליו הפעם להרחיק ממזרח אירופה למרוקו, ספרד, פורטוגל ואמסטרדם, ומשם לאיים הקריביים, שכן במאות ה–16 וה–17 היהודים האנוסים, מגורשי ספרד מ–1492, נפוצו צפונה ודרומה - מצד אחד לאמסטרדם ולאנטוורפן, מצד שני לתוניסיה ולמרוקו, ומשם הגיעו גם לאיים הקריביים ולדרום אמריקה.
 

הם חיו כמומרים, "נוצרים חדשים", אבל בסתר רבים קיימו עדיין מנהגים יהודיים. בצפון אפריקה, בעיקר במרוקו, הם חיו כיהודים בגטאות (ה"מלאח"), עדיין מוגבלים ומופלים לרעה. "אבל כיוון שהיו מלומדים ומתוחכמים - בספרד הם נחשבו לאליטה, הם הפכו די מהר למתווכים ויועצים לשליטים", מסביר שיינפלד, "חלקם עסקו במסחר ימי, חלקם תיווכו או סכסכו בין שליטים יריבים, וחלקם גם שדדו אוניות למחייתם, עיסוק לגיטימי באותם ימים בחסות הממלכה. כל מה שהיהודי צריך לעשות כדי לשרוד - הם עשו". 
 

אחד ממשלחי היד הנפוצים של היהודים האנוסים בהולנד ובמרוקו (בגלל השכלתם והתמצאותם במתמטיקה), היה ייעוץ וליווי של קברניטי ספינות המסחר ומגלי הארצות במסעותיהם באותה תקופה. כך יצא שהיהודים המומרים היו מראשוני המתיישבים בארצות העולם החדש - ברזיל, פרו, מקסיקו והאיים הקריביים. וכיוון שלכל אחד מהם היו קרובים–סוחרים ב"עולם הישן", נפרשה בהדרגה בין המומרים רשת עולמית של מסחר, תיווך ומודיעין, ששימשה כמנוף להישרדות, התעשרות ומשא ומתן מול השליטים. 
 

מוסלמים, מורים, נוצרים, קלוויניסטים, פיראטים - הם היו נאמנים לכולם ולאף אחד, להוציא את הישרדותם הפיזית והפיננסית. "זה גם הדימוי שיצא להם בקרב השליטים שנעזרו בהם, אבל הם לא יכלו להתעלם מהיתרונות שהחבר'ה האלה מביאים איתם", מבהיר שיינפלד, שמצא את עצמו נבלע בתחקיר יסודי על הקהילה היהודית במרוקו ואמסטרדם, "מנהגי התפילה, החתונה, התלבושות - עולם אחר לגמרי ממה שהכרתי".

תשאלו את הרבי

אחת הדמויות שמשכה את תשומת לבו של שיינפלד במהלך התחקיר, היה רבי שמואל פלאח, או פלאג'י, יליד 1550, שנודע כ"רב–הפיראט". הוא ואחיו הצעיר יוסף היו בנים לשושלת רבנית מכובדת, שגלתה רק 60 שנה קודם לכן מספרד, לעיר פז שבמרוקו. אביו, המלמד היהודי במלאח הועיד אותו להיות רב, והוא אכן גדל להיות רב חבלה ותחבולה. 
 

קורותיו הלא ייאמנו של ר' פלאח, ששימשו בסיס לרומן של שיינפלד, משלבים רבנות, דיפלומטיה, פיראטיות וריגול למען שליטי מרוקו, הולנד, אנגליה וספרד - לעתים למען שני צדדים יריבים בו–זמנית. "כשקראתי עליו בהתחלה ממש נרתעתי ממנו - תככן, בוגדני, כורת בריתות ומפר אותן, הביוגרפיה שלו רצופה סתירות ומעשים איומים. רק העובדה שהיה רב ויהודי מאמין קירבה אותי אליו", מספר שיינפלד, "משהו הכריח אותי לעסוק בו, אולי הניגוד בין אמונתו למשלח ידו כפיראט, החתרנות הכרוכה בזה. אבל רק כשהתחלתי לכתוב את הספר, ראיתי עד כמה הניגודים אצל פלאח משקפים גם חלקים מתוך נפשי שלי". 
 

על פי התעודות ומחקרו של אותו קרייזלר, שכנע פלאח את סולטן מרוקו, מולאי זידאן, למנותו כשגריר המסחרי שלו לליסבון, עם הבטחה שיביא לו שלל אוצרות להעשרת קופתו המתדלדלת. משם, יצר קשר עם פיליפ מלך ספרד והציע לו מידע סודי על נמלי מרוקו - צומת חיוני במסחר הימי של האימפריה הספרדית, וכל זה תמורת הזכות להתיישב מחדש בספרד עם משפחתו, ולו גם כנוצרי מומר - חלום שהיה לרבים מגולי ספרד באותה תקופה (מזכיר משהו?).

ב–1607 הוא התיישב בספרד, אך כעבור זמן קצר נמלט מרדיפות האינקוויזיציה ובאביב 1608 הפליג עם משפחתו לאמסטרדם, שם הובטח למומרים זה לא מכבר חופש דתי - הבטחה שקוימה רק בחלקה. 
 

באמסטרדם הקים פלאח את הקהילה היהודית הראשונה, ואף נבחר לנשיא בית הכנסת הראשון בעיר, "נווה שלום" (התואר נחרט לימים על מצבתו). הוא שימש גם כשגריר מרוקו בהולנד, והציע את שירותיו ליורש העצר ההולנדי, מוריס מנסאו, כמתווך בין הולנד ומרוקו ליצירת ברית נגד ספרד. "ספרד היא האויב המשותף", מסביר שיינפלד, "הן מטעמים של דת - מוסלמים, יהודים וקלוויניסטים כנגד הקתולים, והן בגלל התחרות על השליטה בימים ובקולוניות". ומבחינת פלאח ואחיו המומרים, הייתה זו תמיד גם הנקמה בכתר הספרדי, שהגלה ורדף אותם.

מספרים שכשהיה מגיע לבית כנסת, היו מבקשים ממנו בנימוס: ״כבוד הרב, אין זה ראוי להכניס חרב לבית התפילה״, והוא היה עונה: ״לא תרד חרבי ממותני עד שלא אנקום במלך ומלכת ספרד על כל מה שעשו לאחי היהודים״.
 

ב–1611 יצאו האחים היהודים פלאח עם צי הולנדי, תחת דגל מרוקו (ההולנדים לא רצו להסתכסך בגלוי עם ספרד), וספנים מרוקאים, לבזוז ספינות מסחר ומלחמה ספרדיות שהובילו זהב וכסף מהקולוניות החדשות בדרום אמריקה. על חרטום הספינה, כך סופר, הציב פלאח את דמותו של יוכני, עוף החול היהודי, ולהפלגה צורף תמיד טבח יהודי לצורכי כשרות. מספרים שבספינת הדגל שלו היה בית כנסת זעיר, ושלמרות עיסוקו האלים, הקפיד פלאח על קלה כחמורה. 

פלאח ידע הרבה עליות ומורדות בעמלו המפוקפק.

מסעותיו הניבו שלל גדול של זהב ותכשיטים לסוחרי אמסטרדם ולנסיך (שמימנו אותו), אבל גם מעצרים, עוגמות נפש ועוני מרוד. בלחץ השגריר הספרדי באנגליה הוא נעצר כשעגן בפלימות, ונכלא. רק לאחר שנה של מאבק משפטי (כשהוא מנופף ברישיון הפיראטיות החוקי שקיבל ממלך מרוקו), כולל מעצר בית בביתו של ראש עיריית לונדון, פלאח שוחרר וחזר (ב–1615) לאמסטרדם כגיבור.
 

זו הייתה שנת חייו האחרונה, אבל פעם סוכן כפול - תמיד סוכן כפול: באותה שנה הוא פנה למלך ספרד והציע לו מודיעין חיוני, תמורת תשלום. המלך, למרבה הפלא, הסכים. מה הניע את פלאח לשתף שוב פעולה עם הכתר הספרדי? יש הסבורים שהוא פעל בעצם למען סולטן מרוקו, ידידו הוותיק, ש–4,000 ספרים יקרי ערך שירש מאביו נשדדו בידי הספרדים, ומאז לא ידע מנוח בניסיון לאתר אותם. 
 

ב–6 במרץ 1616 נפטר שמואל פלאח, ונקבר בבית הקברות היהודי–פורטוגזי בעיירה אודנקרק, על נהר האמסטל שליד אמסטרדם (קברו נמצא שם עד היום). בלווייתו, כך סופר, שישה סוסים עטופים בשחור משכו אחריהם את מרכבת הארון, ומאחוריו צעדו נסיך הולנד וכל 1,200 יהודי העיר, לבושים בשחור. 

הדיל של קולומבוס

דמותו של הרב הפיראט הציתה את דמיונם של צעירים רבים, פליטי ספרד ופורטוגל באמסטרדם. חלקם, כמו האחים הפיראטים כהן–הנריקז, המשיכו את דרכו - הם הפכו לפיראטים, קראו לספינותיהם בשמות כמו "הנביא שמואל" ו"מלכתא אסתר" ובקורות חייהם עלילות סוערות (שנכנסו לספרו של שיינפלד). מעורבים בהן, בין השאר, אוצרות הזהב והכסף של האינקה, שנבזזו על ידי הספרדים (חלקם נשדדו מהם חזרה בידי אותו כהן–הנריקז ב–1627). למרקחת הזו הוסיף שיינפלד גם את אוצר הזהב של כריסטופר קולומבוס, הטמון לפי השמועה אי–שם בג'מייקה, שאיש לא הצליח למוצאו עד היום - מלבד גיבורי הספר של שיינפלד, כמובן. 
 

על פי החוזה שלו עם מלכת ספרד איזבלה, קיבל קולומבוס, מגלה ג'מייקה, בעלות על האי ועל מרבצי הזהב שבו (שהיו או לא היו), והתיר ליהודים שנרדפו בספרד ובפורטוגל להתיישב בו כמומרים (יש הסבורים שהיה בכלל יהודי מומר). רק כשהחל השלטון הבריטי באי, ב–1740, זכו היהודים לאמנסיפציה.
 

ג'מייקה, כאמור, הייתה צומת מרכזי במסען של הספינות הספרדיות ששדדו את אוצרות הקולוניות בדרום אמריקה (פרו, אינקה, ברזיל). וכיוון שהכלל "השודד משודד פטור" תפס אז, ג'מייקה הפכה תוך זמן קצר לגן עדן לשתי האוכלוסיות: הפיראטים והסוחרים המומרים. בעזרת קשריהם עם אחיהם באירופה, פרשו היהודים (שכונו אז "הפורטוגזים") רשת משוכללת של אינפורמציה וסחר, והפכו לקהילת מסחר (ושוד) משגשגת, שעליה נשענו כובשי האי לדורותיהם.

ב–2011, זמן קצר לפני שהפך לאב לתאומים בהליך פונדקאות בהודו (ר' בהמשך), הגיע לשם גם שיינפלד, לא בדיוק מגלה ארצות, "אבל אני כן מקפיד לנסוע לכל מקום שאני כותב עליו. יצרתי קשר עם הקהילה היהודית בג'מייקה - קהילה לא גדולה אבל מאוד פעילה, שבראשה עומד יהודי בשם איינסלי הנריקז - נצר ישיר לאותו הנריקז המפורסם ששדד את האוצר הספרדי", הוא מספר בהתלהבות. 
 

הנריקז לקח את שיינפלד ל"סיור מורשת", שבמהלכו הגיע גם לאוסף המצבות שהצילו ראשי הקהילה מבתי עלמין שונים ברחבי ג'מייקה, והציבו אותן בחצר בית הכנסת בעיר קינגסטון. "רואים שם שורות של מצבות עתיקות של פיראטים יהודים, עם אותיות עבריות וסימני גולגולות. לראות את זה בפועל, זה היה ממש מרגש", הוא מספר.

"בית הכנסת בקינגסטון בנוי כהעתק של בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם, ורצפתו מכוסה בחול - יש האומרים לזכר אבותיהם, שהתפללו בסתר במרתפים שרצפתם הייתה מכוסה בחול. ביקרתי גם בספרייה הלאומית של האי ובמוזיאון הימי שלהם, שבו יש המון שרידים מימי הפיראטים והימאים של אותה תקופה. מאוד שמחתי שעשיתי את המסע הזה אז, כי באביב 2012 הפכתי לאמא ואבא במשרה מלאה (לתאומים, בהליך פונדקאות רצוף עליות ומורדות - ט"ב), וכבר לא יכולתי לזוז לשום מקום".

 

"תקופה ארוכה הדמות שלה הטרידה אותי, אבל התעלמתי ממנה, מתוך איזו התנגדות פנימית שלא הבנתי בעצמי. התחלתי את הכתיבה כשנולדו התאומים, טובע בהורות ובחיתולים, ובדיעבד הבנתי שפחדתי מהצד הנשי הזה, שבא לידי ביטוי כל כך חזק כשנולדו הילדים. רציתי עדיין להיות הגבר השולט, הכובש - לא האמא שמגדלת ילדים ומחליפה חיתולים בבית. אבל זה מה שהייתי בעצם, עד היום. אני ‘אמא כותבת', שמתמרנת בין הסעות וגן וחוגים ומחלות ילדים, לבין הכתיבה והפרנסה. אני מודה שלא תיארתי לעצמי עד כמה זה קשה, במיוחד כאבא מבוגר, אבל זה גם הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. לא הייתי מוותר על זה בעד שום הון שבעולם". 
 

בשנה שעברה, אחרי 30 ומשהו שנה של חיים תל אביביים כהלכתם, עזב שיינפלד את תל אביב ועבר עם התאומים מיכאל ודניאל, כיום בני 5 וחצי, לקיבוץ תובל שבצפון, "וזה היה הצעד הכי טוב שעשיתי אי־פעם, אני רק מתחרט שלא עשיתי את זה קודם". מאז נולדו התאומים הוא כותב את הבלוג "אבא קומתיים", שבו הוא מספר על גידולם כאב יחידני.
 

אחרי שהבין את הקונפליקט הגברי–נשי שבתוכו, הוא מספר, לא הייתה לו בעיה לכתוב את דמותה של מאליקה - אשתו של פלאח, אדומת שיער, אם לוחמנית שהופכת לפיראטית בעל כורחה, ובסופו של דבר הדמות המובילה את עלילת ספרו. הספר, שאמור היה להיקרא "הפיראט היהודי", הפך ל"אשת הפיראט היהודי". "אין לי ספק שהיא הדמות החזקה בסיפור, ואני מתחבר לזה בהרבה מובנים. בעיני האישה היא תמיד המחוֹללת - לא רק בלידה, אלא גם בהובלת מהלכים מאחורי הקלעים. האנרגיה של הגבר מופנית החוצה, לכיבושים, תרתי משמע. הוא בעצם נגרר אחרי הזין שלו, במובן המטאפורי והלא מטאפורי. הנשים הן המכילות, העוטפות, שמסוגלות להתכוונן גם פנימה וגם החוצה". 

שליחות המחבר

גם לבטיו וייסוריו של פלאח - בין יצריו לבין יראת שמיים, בין האמונה והמצוות לבין מעשי השוד וההרג שלו, שימשו לשיינפלד כר ביטוי נרחב לנושא שמעסיק אותו בכל סיפוריו - היהדות והאמונה היהודית. "הנושא הזה מעסיק אותי לאורך כל שנות היצירה שלי. גדלתי בסביבה חילונית, אבל במשפחה מסורתית, והתעניינתי במקורות יהודיים מגיל מאוד צעיר. תמיד היו סיפורים על כך שחזרתי בתשובה, אבל אין סיכוי שאתקרב לכל מה שריח של הדתה נודף ממנו. אני פשוט אוהב לגשר על פני ‘החורים השחורים' האלה בהיסטוריה שלנו, ולגלות כל מיני פרשיות יהודיות עלומות". 
 

שיינפלד, הומוסקסואל מוצהר ומראשוני הפעילים למען זכויות הלהט"ב בארץ, מכניס לספר בדלת האחורית גם את הנושא ההומו–אירוטי ("אני עושה כאן מעשה חתרני, ומייצר לאחור יהדות כפי שאני רוצה לראות אותה"), וכן את סלידתו מהיהדות האורתודוקסית הנוקשה (שהתפתחה באמסטרדם), זו שהחרימה אז את אוריאל ד'אקוסטה, וכיום מחרימה אותו ואת חבריו.

"אבל ההסתייגות שלי מהאורתודוקסיה גדולה בהרבה מהנושא ההומוסקסואלי לבדו", הוא מבהיר, "כמי שמאמין באמת ובתמים בחזון אחרית הימים, שאומר שיהודים ישובו לכאן מכל הגלויות והתפוצות, מצער ומרגיז אותי שהרבנות האורתודוקסית מונעת מהיהודים האלה להגיע ארצה".
 

"על צאצאי גלות ספרד, צאצאי האנוסים והמומרים שהוכרחו להתנצר. כשמדברים על שבר בהיסטוריה היהודית, חושבים תמיד על השואה, אבל גלות ספרד הייתה טראומטית לא פחות. בדרום אמריקה ובקריביים ישנם צאצאי מומרים לנצרות וילידים שהם צאצאי הגולים, עם אסמכתאות היסטוריות, ובהודו–פקיסטן יש הרבה צאצאים של יהודים שאוסלמו בכפייה. אלה בני בניהם של אנשים שנאלצו להמיר את דתם בכוח, והיום הם מבקשים להיות חלק מהעם היהודי, ולא נותנים להם. מדובר במיליוני בני אדם, שאם היו מכירים בהם ונותנים להם לעלות, כל מדינת ישראל הייתה נראית אחרת. 
 

"זה המאבק האמיתי שלי, לפתוח את שערי הארץ בפני כל מי שרואה עצמו כיהודי או מבקש לשוב לאמונת אבותיו. לכן אני גם נמשך כל כך לכתוב על גלות ספרד ותוצאותיה - כי הן מהדהדות בעם היהודי עד עצם היום הזה. אני רואה בזה שליחות, ואם תכתבי על זה, תעשי גם את שליחות".

אכן כתבתי, וכעת לא נותר לנו אלא לדמיין את שיבת ציון של היהודים האינדיאנים והמולאטים, הפשטונים והאפגנים. ובשיבת ציון, יש לקוות, ניגאל.