אהבה באוגוסט

1. אחרי מסע של עשר דקות ברחוב נטפתי זיעה. בסוף מצאתי מקום ריק עם מזגן סביר. התיישבתי, התקררתי, והתחלתי לכתוב. אחרי חמש דקות נכנסו שתי נשים והתיישבו לידי. האחת החלה לספר לחברתה איך בן הזוג שלה עזב אותה, בדיוק לפני שהיו אמורים לקנות ביחד דירה. היא לא האמינה שהוא עשה את זה. עד שאישרו להם משכנתה, וכו' וכו'. אנשים שמתיישבים לשיחה עם חבר על בעיות הזוגיות שלהם, לא באמת מתיישבים לשיחה. הם מתיישבים למונולוג ארוך. ניסיתי להתעלם ממנה ולהמשיך לכתוב. חמש דקות אחר כך התיישבו מצדי השני עוד שתי נשים: אם ובתה. הבת החלה לספר לאמא שלה איך החבר שלה נפרד ממנה כי היא לא צוחקת מהבדיחות שלו, וכי היא לא אוהבת מוזיקה מזרחית, וכי היא לא נותנת לו לנהוג באוטו שלה, “אחרי שהוא עשה שתי תאונות, אמא, שתי תאונות!". ניסיתי להתעלם גם ממנה. אבל אז הגיעה אישה שהכרתי עוד מהתיכון. היא לא זיהתה אותי. היא ישבה לבד במשך דקה, ואז הצטרפה אליה אחותה, והאישה מהתיכון שלי התחילה לספר לי למה היא עוזבת את בעלה, שגם הוא היה איתי באותו בית ספר. היא פירטה בעיות שונות בתפקודו המיני. ויתרתי והלכתי. בחוץ האוויר היה כמו אמבטיה.

“אתה עושה סקס כאילו זאת הפעם האחרונה, תירגע", אמרה לי פעם מישהי במהלך הפעם הראשונה שלנו. זאת הייתה גם הפעם האחרונה. שנים אחרי זה פגשתי אותה והיא שאלה אותי אם ידעתי מראש שלא ניפגש יותר.

“אהבת פעם מישהו שלא אהב אותך בחזרה?", אמרה המתורגמנית הצעירה. “עכשיו אני אגיד לך משהו, את בטח תחשבי שזה טיפשי, אבל בכל זאת: אני אוהבת ככה תשעה מתוך עשרה אנשים שאני רואה ברחוב. לא שאני רוצה להיות חברה שלהם, או לשכב איתם, או אפילו להכיר אותם. אבל מיד אני מרגישה איזה כאב, כאילו שאני והם זה אותו דבר וזה לא בסדר שאנחנו כל כך רחוקים, כל אחד בעולם שלו. אני יודעת שזה טירוף. אבל מאז שהייתי קטנה הרגשתי ככה, מה אני יכולה לעשות? כבר התרגלתי. אין טעם בזה, אני יודעת. אבל ככה זה". הבחור שהייתה אמורה לתרגם את דבריו, סופר איטלקי צעיר שכתב מותחן בלשי שמתרחש באופרה של מילאנו, דיבר לידה. עד היום אין לי מושג אם היא תרגמה אותו, או שדיברה לחברתה שישבה לידה.

שתי הנשים התנשקו ללא הרף. כל פעם שחשבו שאף אחד לא מסתכל, הן הגניבו נשיקה. אבל אחת מהן אמרה כל הזמן: “אני צריכה לחזור, עוד מעט נכנסת שבת".

בטירונות הייתה לי מש"קית ת"ש שקראו לה שירה. והיה גם מ"כ שקראו לו עוזי, שהיה מאוהב בה עד האוזניים. אני לא אומר את זה סתם, “עד האוזניים". כל פעם שהיה מדבר איתה, אוזניו היו מסמיקות. פעמיים בשבוע כל הפלוגה הייתה יוצאת למסע לילי מתיש, שאותו הוביל בגאווה עוזי המ"כ. היחידי שמעולם לא יצא למסעות האלה היה העוזי השני, כותב שורות אלה. היה לי פטור ממאמץ, מעמידה ממושכת, משהות בשמש, מנעילת נעליים צבאיות, ועוד. היה לי אפילו פטור מהשבעה לצה"ל, אחרי שמפקד הבסיס סירב לאשר לי להישבע בכותל בכפכפים. כל פעם שהם יצאו למסע, שירה ואני היינו מעבירים ערב שלם בהכנת סנדוויצ'ים לארוחת לילה, ונהיינו חברים טובים. קצת לפני סוף הטירונות ראיתי את עוזי המ"כ לוקח את שירה הצדה, ואומר לה: “בחרת בעוזי הלא נכון, תחיי עם זה".

אני אוהב אותך (מתוך סרט).

לפני כמה שנים הייתה תקופה קצרה שבה יכולת להיכנס לאחת מתוך עשר חנויות סמים חוקיות ברחוב אלנבי בתל אביב ולצאת עם סוג של משהו שקראו לו “קטורת", אבל בעצם היה שדרוג כימי של מריחואנה. בחורה שהכרתי לקחה את הדבר הזה בנוכחותי, שהיה חזק פי עשרה מכל מריחואנה שאי־פעם צמחה באופן טבעי, ואחרי חמש דקות זה הכה בה, והיא נשכבה על השטיח, והתחילה לדבר. היא אמרה שהיא רואה את אמא ואבא שלה כשהיו צעירים, ממש ממש צעירים, כשהיא רק נולדה. היא תיארה איך הם נראים בדיוק. לפתע החלה לבכות. שאלתי אותה למה היא בוכה והיא לא ענתה. שאלתי אותה שוב והיא לא ענתה. אחרי הפעם השלישית ויתרתי. חמש דקות אחר כך פתאום ענתה לי: “אני בוכה כי פתאום הבנתי כמה הם אהבו אחד את השני לפני שנולדתי".

בפעם הראשונה שיצאתי עם נ. הלכנו לסרט. אני בחרתי. זאת הייתה קומדיה רומנטית הונגרית, בקולנוע "לב", שאינני זוכר איך קראו לה אך אני זוכר את שמה של השחקנית הראשית: קיס מארי. זה נשמע לי שם קסום: קיס מארי. בחירה גרועה מאוד, כי נ. לא ראתה מימיה סרט שלא היה באנגלית או עברית, ונעה באי־נוחות על מושבה כל הזמן. את הסרט הבא נתתי לה לבחור: “שיער", סרט כל כך שחוק שעשיתי מאמץ–על לא להירדם. ביציאה היא אמרה לי: “אתה יודע, אתה ממש לא מורגש בסרטים". רק אחרי יומיים הבנתי למה התכוונה.

שנים הייתי רואה את הזקן והזקנה עושים את הטיול היומי שלהם, הארוך, האטי, לאורך שדרות יד לבנים בתל אביב, יורדים מקופת החולים עד להיכל הספורט, מסתובבים וחוזרים חזרה, יד ביד, כשהמטפל הפיליפיני שלהם צועד מאחוריהם ומדבר בטלפון. ושנים שאלתי את עצמי אם כך נראית אהבת אמת, ואם אי־פעם אזכה לזה. יום אחד אמרה לי שכנה: שניהם סנילים. זה המטפל שלהם קושר להם את הידיים כדי שלא ילכו לאיבוד.

“אני אלך להפוך צד בתקליט", היא אמרה, “ואז אני אחזור ואתה יכול לנשק אותי". הדברים שנשארים, אחרי שכל השאר נעלם.

טלפון שמסתכלים עליו לא מצלצל - כך אמר פרנק מקפייק, שהיה מפעילו של הסוכן החשאי ויני טרנובה בסדרה שאף אחד לא זוכר כבר אבל הייתה נפלאה לרגעים, וזה המשפט שהיה עובר לי בראש כל לילה במשך שנים, כאשר הייתי גורר את הטלפון–חוגה הכבד, עם החוט הארוך והמסתלסל, וסוחב אותו עד לחדר השינה שלי. כי אמרתי לעצמי: אם היא תצלצל באמצע הלילה ותגיד לי את כל מה שרציתי שתגיד, והיא לא אמרה מעולם, אם כל זה יקרה, אז למה שאצטרך לקום מהמיטה בחושך, ולהגיע עד הטלפון בסלון? שיהיה לידי. זאת הייתה בדיחה קבועה שמטרתה הייתה להרגיע את האימה, שנולדה ברגע שהבנתי שמה שאבד לא יחזור. בסוף הפסקתי עם זה. הבדיחה כבר לא הייתה מצחיקה. והמציאו טלפון סלולרי.

“יום אחד היה טיול שנתי, והיה קר. הוא בא, ושם עלי את המעיל שלו. זה היה סימן שהוא אוהב אותי, ואם אני לא מחזירה לו את המעיל - אז אנחנו זוג. הסכמתי, והלכתי עם המעיל שלו כל הטיול, ומאז נהיינו זוג. חוץ מזה לא עשינו שום דבר כל השנה. בקושי דיברנו. אבל כולם ידעו שאנחנו זוג. ככה זה נהוג ביפן".

פעם חלמתי שאני בכנס גדול של גברים שאיבדו את היכולת לאהוב. ועלה אחד לנאום, ואמר: “יש לנו כוח, ואנחנו לא צריכים להתבייש בזה, ויום אחד כולם יהיו במצב שלנו, אז שלא יספרו לנו סיפורים!". כולם מחאו לו כפיים. אחריו עלה בחור אילם שלא הצליח להוציא מילה, אבל אנשים חשבו שזה מרוב צער, אז מחאו לו כפיים בכל זאת. ואחריו עלה אחד שהיה טייס והשתתף בהפצצת הכור העיראקי ב–1981, וסיפר בפרטי פרטים על המבצע. אנשים בקהל התחילו להתרגז כי לא בשביל זה התכנסנו, אבל אנשים אחרים אמרו להם: “עזבו, תנו לו, מה זה משנה. ממילא איבדנו את היכולת לאהוב". וכך הוא המשיך והמשיך, ועד מהרה אף אחד מאיתנו לא זכר שרצינו לדבר על משהו חשוב.