ריימונדה נפגשה לראשונה עם חתנה לעתיד יאסר ערפאת זמן קצר אחרי שנשא בעצרת האו"ם את נאום "האקדח ועלה הזית" שלו, באוקטובר 1974. הוא היה לבוש בחולצת עבודה צבאית ומעליה מקטורן בצבע קרם שהיה רחוק מלהתאים למידותיו, תפור באיכות גרועה, ונעל נעלי טניס צבעוניות. ממעל חבש כאפייה ארוכה, משובצת בשחור ובלבן. סנטרו היה מגולח פחות או יותר, אבל השפם, שנעשה הסמל המסחרי שלו, נשאר על שפתו העליונה העבה. ערפאת הסיר את משקפי השמש הכהים שלו והקריא, בערבית מוזיקלית ומצודדת, את הנאום הגדול של חייו. הוא דיבר על שאיפת הפלסטינים ל"הגדרה עצמית" ועל רצונם "להזרים את כל משאבינו אל הזרם המרכזי של הציביליזציה האנושית. רק אז תשוב ירושלים למלא את תפקידה ההיסטורי כמקדש של שלום לכל הדתות".
"אני עותר בפניכם להניח לעמנו לכונן ריבונות לאומית עצמאית בארצנו. ביום הזה באתי עם עלה זית ועם אקדח של לוחם חירות. אל תניחו לעלה הזית ליפול מידי. אני חוזר ואומר: אל תניחו לעלה הזית ליפול מידי".
באותו יום נהרו תלמידים מבתי הספר בגדה המערבית לחגוג את המאורע. הקמתה של מדינת ישראל החלה בהחלטת עצרת האו"ם ב–1947; עתה ניצלו הפלסטינים את אותה במה עצמה להתנעת המהפכה הפוליטית שלהם. חיילים הגיעו לפזר את ההפגנות. כשבתה של ריימונדה, דיאנה, נופפה בדגל פלסטין, הם הפילו אותה ארצה וגררו אותה בשערותיה.
ריימונדה, שחזרה בינתיים לגדה המערבית, ליוותה כתב של "ניו יורק טיימס" להפגנה, כשהופיע ביעף ג'יפּ צבאי מעבר לפינה. חיילים חמושים בעוזים אילצו אותה לעלות על הג'יפ. הממשל הצבאי לא רצה שעיתונאים זרים יראו את התשואות, הריקודים והשמחה הכללית בקרב הפלסטינים, או את רימוני הגז המדמיע שירו החיילים בתגובה. בבית המעצר הבהיר לה חוקר השב"כ שהיא מחליקה שוב על קרח דק. "קודם את שרה את שבחי המחבל המנוול ההוא באו"ם, ועכשיו את אומרת ל'ניו יורק טיימס' שהפלסטינים תומכים בו. טוב, אנחנו לא ניתן לך לסלף את האמת". אבל קצין בכיר שהיה ממעריציה פקד לשחררה.
לחג המולד של 1974 יצאו ריימונדה ובני משפחתה לביירות. היא נפגשה לראשונה עם ערפאת אחרי שאחד מיועציו השתכנע שהימצאותה של פמיניסטית בשורה הראשונה תוכל לשפר את התדמית הציבורית של פת"ח כחבורת בריונים לא מגולחים, ושלח לה הזמנה למפקדתו התת–קרקעית של הארגון ברובע אל–פאכהאני, שרוב תושביו פליטים פלסטינים.
תריסר אנשים מכוח 17 - משמר הראש האישי של ערפאת - הריצו אותה ברחובות. שעת חצות כבר חלפה לפני שהגיעו כולם לבניין חסר ייחוד, מוקף בחומת בלוקים ובראשה שברי בקבוקי פנטה וקופסאות שימורים חלודות. משרדו הקטן של ערפאת היה גדוש מרצפה עד תקרה בניירות, בספרים ובמתנות מתומכיו, עדיין בעטיפותיהן; על אחד הקירות הושען קלשניקוב.
איש הפת"ח הציג אותה כ"מיליטנטית ופמיניסטית". ערפאת נד בראשו. ריימונדה ידעה על תעוזתו, על מיומנותו בהתחמקות ממתנקשים, על חזונו ועל יכולתו לאחד את העם הפלסטיני שסוע המחלוקות. מה שהפתיע אותה היה הכריזמה המהפנטת שקרנה מחיוכו הרפה ומעיניו הבולטות. חיוניותו הגופנית של האיש התפרצה מתוך המקטורן הצבאי הבלוי שלו. חמימותו, התנועות התזזיתיות של כפות ידיו, מילותיו המהדהדות כדרדור תופים, כל אלה הצטרפו לדימוי הפעיל חסר האנוכיות: הוא קלט
מנאצר את היכולת המרשימה לדלג משפת הרחוב התוססת אל הערבית הקלסית הקצובה — אחד מפסוקי הקוראן החביבים על ערפאת היה "הרוח לא תוכל לטלטל את ההר".
דומה שהוא התרשם ממנה לא פחות מזה. "דעי לך, אני יודע הכל עלייך", אמר תוך שהוא מוזג דבש לכוס התה השחור שלו. "את מיליטנטית נועזת. אהלן וסהלן".
ב–1974 כבר היו רות וריימונדה צמד חמד ידוע, והתרוצצו בכל רחבי ישראל והגדה המערבית, לרוב בסיטרואן SM החדשה והמהודרת של ריימונדה. הן היו זוג מוזר: לרות לא היה אכפת כלל איך היא נראית, ואילו לריימונדה זה היה תמיד חשוב מאוד, אם משום גאוותה הטבעית של בת התרבות הצרפתית ואם משום שהיה מנוי וגמור עמה להתריס בפני הכיבוש כאישה יפה. פעם מצאה את עצמה מהרהרת: "לעולם לא אלבש עוד צהוב–חרדל", כשהתקרבה אל קבוצת חיילים. "בפעם הבאה אלבש בלייזר בצבע קוניאק. הרבה יותר טוב". בכל אשר פנתה היא משכה מבטי סקרנות וערגה של גברים.
האירוע הפומבי ביותר שבו השתתפו יחד, אל מול המוני מצלמות מתקתקות, היה טקס נטיעת עצים ביער השלום ליד נווה שלום, כפר ערבי–יהודי שייסד הנזיר הדומיניקני ברונו הוּסָאר, שנולד יהודי.
זה לא היה אירוע רגיל ופשוט שהזדמנות לתצלום מוצלח בצדו: מבחינתה של ריימונדה, המקום עצמו היה מסוכן. בקרבת נווה שלום משתרע יער קנדה, המכסה בשכבה דקה של מחטי אורן את חורבותיהם של שלושה כפרים שהתרוקנו מיושביהם בפקודת ממשלת ישראל ב–1976. אבו נידאל ודומיו נהגו להפנות את נשקם נגד פלסטינים שנכנסו ל"דו–שיח" עם ישראלים. ריימונדה הייתה חייבת להיזהר.
ברונו, ידידו של האב מישל, היה אדם יוצא דופן. לאחר שהתנצר ונעשה קתולי בשנות ה־30, מטעמים פילוסופיים - בעת שהיה סטודנט להנדסה בצרפת הוא התעמק במהות הרוע האנושי - הוא נמלט מצרפת אחרי שהתחילו הנאצים לצוד יהודים. הוא ייסד את נווה שלום ב–1950 כמקום שבו יוכלו מאמיני שלוש הדתות המונותאיסטיות לחיות יחדיו ולהוכיח שהדבר אפשרי. המסר הזה הכה הדים בלבבותיהן של ריימונדה ורות דיין כאחת.
במהלך הטקס, כאשר אחזו שתי החברות באתים והתכוננו לחפור גומות לעצים, הבחינה ריימונדה בדגל ישראל המתנופף ברוח בכחול ולבן. אם תופיע בעיתוני ישראל תמונתה עם מגן דוד ברקע, צפויות לה צרות צרורות.
היא חשה למושב האחורי של הסיטרואן והוציאה דגל פלסטיני ארוך, ירוק ואדום, שהיא ובנותיה תפרו מרצועות בד. היא כרכה סביב כתפיה את הדגל הבלתי–חוקי, שהנפתו עלולה לגרור שנת מאסר.
"ריימונדה, תורידי את זה!", אמרה רות וחבטה באת שלה באדמה.
"למה?".
"כי עצים הם לא פוליטיקה, בשם אלוהים". כל מה שרות רצתה היה לטעת את השתילים, לחייך למצלמות ולעזוב את המקום.
ריימונדה הידקה את הדגל סביב כתפיה. בטח, חשבה. לך קל להתעלות על הפוליטיקה. אף אחד לא יוציא אותך להורג כמשת"פית. היא ביקשה לצעוק, אבל עצרה את עצמה ותחת זאת זמזמה שיר של ג'ניס ג'ופלין ששמעה ב"קול השלום" של אייבי: "משהו הופיע, תפס אותי, מותק, והרגשתי כאילו אלה שלשלאות אסירים".
"הכל כאן זה פוליטיקה, רות", אמרה לה לבסוף, וסירבה לחזור בה. "עצים, עננים, גרבונים, כל הדברים". הן נעצו מבטים זו בזו, וריימונדה שאלה את עצמה אם חברותן עומדת להסתיים — בגלל סמל. היא ראתה חיוך מבצבץ בפניה של רות. "בסדר, ריימונדה, את יכולה להניף את הגרבונים שלך על מוט הדגל".
"יש לי רעיון טוב יותר, רות. את תטעי עץ תחת הדגל שלך, ואני אטע עץ תחת הדגל שלי". הייתה זו גרסה מאולתרת של פתרון שתי המדינות, אף על פי שחלומה האמיתי של ריימונדה היה לחיות יחדיו במדינה אחת, כשווה בין שווים.
רות הייתה מוכנה לקבל את ההצעה, אבל עכשיו נכנסו לקלחת שאר הישראלים בקריאות של עלבון וזעם. אחדים אפילו יידו אצטרובלים לעבר ריימונדה. האיבה הגיעה לרמה כזו שהמארגנים, אנשי רצון טוב שייחלו לשלום ולא למעשה לינץ', ביטלו את האירוע.