"ירושלים של זהב" היה קו פרשת המים בקריירה של נעמי שמר. גם קודם לכן הייתה מוכרת למדי ונמנתה עם הכותבים הפוריים והאהובים של אותן שנים: דן אלמגור, חיים חפר, עמוס אטינגר - אך עתה זכתה למעמד קאנוני של ממש. היא הוזמנה למופעים חגיגיים, קישטה פרמיירות, הסתופפה עם שועי ארץ, גנרלים, אומנים ואנשי כוחות הביטחון.
הנה כך, למשל, כתב לה אלוף מאיר עמית, ראש המוסד, חודשיים אחרי המלחמה, ביולי 1967: "במלחמת ששת הימים חברו יחדיו כינור וחרב. מעטים כמוך פרטו על מיתרי לִבּותינו ברננת לוחמים. בערב הלוחמים בו חלקנו מעט מרשמי חברינו לעבודה אשר אחזו בנשק הנעמת לנו בזמרתך, ועל כך תודות כולנו". מכתבים נרגשים ממין זה קיבלה ממִפקדת חיל האוויר, מפיקוד הנח"ל, מהנהלת קרן היסוד, מחטיבת ירושלים ומרבים נוספים.
מכתבים רבים הגיעו אליה מכל רחבי העולם, ומשראתה כי אינה יכולה להתגבר על השטף העז - גייסה לעזרתה את שרה סתיו. שרה - שאותה הכירה דרך רמי שמר, אחיו של גדעון, וקשרה עמה ידידות - שלטה בכמה שפות והייתה אשת ארגון יעילה. "את חייבת לבוא ולעשות לי סדר בכל התכתובת", אמרה לה. כך הפכה שרה למעין מזכירה אישית.
שלוש פעמים בשבוע הייתה מגיעה מביתה ברמת השרון לדירתה של נעמי ברחוב אמיל זולא 4. בדרך הייתה אוספת את עשרות המכתבים שהצטברו בתא הדואר שהחזיקה נעמי ברחוב מנדלי. היא הייתה ממיינת את המכתבים, שלא פסקו מלהגיע, לעתים בדרכים משונות במיוחד: "סניורה נעמי שמר, ירושלים של זהב, תל אביב" - נרשמה הכתובת על אחד מהם. חלק מהמכתבים הגיעו בכלל לאחת, נעמי שמר, שגרה בחולון, ושנצרכה להעביר את ערימות המכתבים שהגיעו אליה בטעות לנעמי "האמיתית". על המכתבים ענתה שרה בשמה של נעמי, ורק לעתים - כשהיה מכתב מרגש במיוחד - עשתה זאת נעמי בעצמה. כך נמשכה העבודה למעלה משנתיים, עד ששכך מעט זרם המכתבים ואפשר היה לחזור לשגרת חיים.
ברוח האופוריה שאחרי המלחמה כתבה נעמי את "על כנפי הכסף", שהושר לראשונה ב–7 ביולי, בנשף הניצחון של חיל האוויר לאחר הישגו יוצא הדופן במלחמת ששת הימים: "עַל כַּנְפֵי הַכֶּסֶף רְכוּבִים / אַבִּירֵי הָרוּחַ בֶּעָבִים / הָעַזִּים וְהַטּוֹבִים / כִּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף". השיר עמוס שברי פסוקים ותמונות מקראיות: מחציית ים סוף ("נָס הַיָּם וְיִסּוֹב אָחוֹר") ועד חלום יעקב ("הַסֻּלָּם רַגְלָיו בָּאֲדָמָה"), מאיוב ("בְּנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף") ועד שיר השירים ("דִּגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה"). נימתו של השיר מלאה התפעמות מן הטייסים "אבירי הרוח, העזים והטובים"; מן המטוסים, "כנפי הכסף", החוצים את השמים "כחץ שלוח ולוחש"; ומרוח הלחימה. עד כדי כך גדולה עוצמתם שהם משנים את סדרי הטבע ממש: הים נס לאחור, הנהר מתייבש, והטייסים - כיעקב בחלומו - מקצרים את הטווח בין האדמה לשמים. דומה כי נעמי גייסה את מיטב הפסוקים המקראיים כדי להראות את גדולתו של חיל האוויר.
גם הלחן בקצב המארש הדגיש את ההתפעמות ההולמת בחזה, והשיר נכנס כחלק מרפרטואר החובה שמבצעת תזמורת צה"ל בכל מפקד מאז ועד עצם היום הזה. בגרסה הראשונה של השיר כתבה: "נָס הַיָּם וְיַסּוֹב אָחוֹר / וְהַיַּרְדֵּן חָרָבָה", כשבדמיונה הדהד מעמד כניסת יהושע לארץ, כשבעקבותיו נושאים הכוהנים את ארון הברית "בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן" (יהושע, ג', י"ז). אבל נעמי - שגילתה מודעות בילטרלית מפתיעה - באה מוטרדת אל זאבה, חברתה ושכנתה מרחוב זולא, ישבה במטבחה הקטן ואמרה: "אני לא רוצה להרגיז את ממלכת ירדן, מה אכתוב? מה אכתוב? ופתאום בא לה: 'והנהר'".
גם מצבה הכספי השתפר בצורה דרמטית לאחר "ירושלים של זהב", ולראשונה בחייה חשה טעמהּ של רווחה כלכלית. התמלוגים החלו לזרום מעשרות אלפי התקליטים שיצאו בשנה שלאחר המלחמה, כך גם מהתקליט שיצא בארצות הברית ובבריטניה בהוצאת קפיטול. עד כדי כך התרחבו עסקיה הבינלאומיים עד שב–14 בנובמבר 1967 הוציאה אישור של "יבואן כללי" מטעם משרד המסחר והתעשייה, לניהול יעיל של פעולותיה הכלכליות הגלובליות.
בראשית שנת 1968 יצא ספרה הראשון "כל השירים", ובו 42 משיריה, שרק שמונה מהם התפרסמו קודם בבמות אחרות. נחושה לעמוד על זכויותיה הוציאה את הספר בהוצאת "לולב", שלא הייתה אלא שם ספרותי יפה לפעולת המו"ליות העצמאית שנקטה. היא בחרה את השירים בתשומת לב רבה, והכניסה רק את אלה "שנראה לי כי כדאי לשמרם". הקפידה על ניקוד ותווים, ועל העיצוב הגרפי, שהיה נטול ציורים במכוון, כיוון שלדעתה "רוב השירים מביאים תמונות ברורות ומתארים סצינות מדויקות".
אל רבים מן השירים הצמידה הקדשה בכתב ידה: לאיה ולרמי (להבי) הקדישה את "לכבודך", לנעמי פולני במאית התרנגולים את "שיר השוק", לנחמה הנדל את "ליל אמש" ועוד. את ההפצה הפקידה בידי הוצאת "ידיעות אחרונות", ונשמרה מכל משמר לא להכניס כמה משיריה המוקדמים והידועים - אלה שלא החזיקה את זכויותיהם - כמו "זמר נודד", "הי טירילי" ואחרים.
בחודש ינואר 1968 קיבלה במפתיע הודעה מטעם ארגון הנשים של הישיבה יוניברסיטי - בית המדרש הגבוה לרבנות של היהדות האורתודוקסית בארצות הברית - כי החליטו להעניק לה תואר כבוד על "ירושלים של זהב", ועל כן היא מוזמנת לטקס שיתקיים בניו יורק בתחילת חודש מרס. "בהתחלה זה צלצל כבדיחה", סיפרה נעמי.
אך ההצעה הייתה רצינית ביותר, וב–20 במרץ מצאה נעמי את עצמה בארוחת ערב חגיגית במלון "ולדורף" אסטוריה המפואר במנהטן, שבשיאה הוענק לה אות הכבוד על כי "מילות השיר חיזקו את לבו של עַמהּ בשעה של איום קיומי, וגילמו את האהבה הנצחית של כל היהודים אל ישראל שנולדה מחדש". כשגונבה השמועה ליהדות אמריקה כי מחברת "ירושלים של זהב" נמצאת בארצם - אורגן למענה, תוך זמן קצר, סיור בערים החשובות של אמריקה וקנדה. במשך כמה שבועות נעה בין הקהילות היהודיות, נישאת על גלי ההערצה לשירהּ ולמדינת ישראל שניצלה זה עתה מצרה גדולה. בכל מקום נתנה הופעה בת שעה משיריה, תוך שהיא מספרת על תהליך יצירתם וזוטות הקשורות אליהם ומלווה את עצמה בפסנתר.
כשחזרה לארץ הפכה את מתכונת הופעותיה בארצות הברית - שקרתה כמעט במקרה - לסדרת הופעות במועדון צוותא, ובמשך למעלה משנה הופיעה מדי ערב שבת בתל אביב ומחוצה לה. היא הוזמנה שוב ושוב להופעות בחוץ לארץ, וקצב נסיעותיה התגבר (למגינת לבה של לֵלי, שנשארה בכל פעם לבדה וסבלה מגעגועים תמידיים).
אפשר לומר, ללא חשש להפרזה, כי התקופה שאחרי מלחמת ששת הימים הייתה דרמטית ביותר בחייה המקצועיים של נעמי: היא זכתה לפופולריות חסרת תקדים, יצאה במופע יחיד, הוציאה תקליט ראשון שבו שרה משיריה, מכירות תקליטיה הרקיעו שחקים, וספר שיריה הראשון נמכר בהצלחה גדולה.
נעמי הרשתה לעצמה - לראשונה בחייה - להתרווח מעט, להרפות ממרוץ ההתפרנסות המתיש וליהנות ממעמדה החדש. לכַתֶבֶת "את" הנפעמת, שליוותה אותה בקיץ שאחרי המלחמה, הסבירה שהיא "אוהבת ללכת לישון מוקדם - עם הזריחה", וכי המציאה מושג חדש: "הבטלה האינטנסיבית", שכדי לשקוע בה צריך קודם לעבוד בקצב מטורף, ואז להתבטל. "כיצד מתבטלים?", הוסיפה, "קמים בבוקר ולא עושים דבר, אוכלים צוהריים ולא עושים דבר, וכך זה מצליח לאורך הערב והלילה". היא גילתה את נפלאות החיים הטובים ואכלה בתיאבון בריא. "מכל שבעת החטאים - העצלות והזלילה הן המקובלות עלי ביותר. ובאמת השמנתי כמו חזרזיר", כתבה לאמהּ בדצמבר 1967.
הבית שעיצבה נעמי לה ולבתהּ היה חם ונעים ומבולגן. היא הביאה הביתה את חניתה, מבשלת מרוקאית, שהכינה מאכלים מבית אמא, וטעמו של אחד מהם - הקוסקוס - נצרב היטב בזיכרונה של לֵלי.
"היום החל החופש הגדול, ועמו הכיופים הגדולים", דיווחה נעמי לאמהּ בתחילת קיץ 1968, "לֵלי משכשכת בבריכה עם חברים וחברות, ואני סתם משתעשעת. הספר נמכר יפה, וחוץ מזה יש לי רק עבודות קטנות ונחמדות: הופעות איפה שאני אוהבת, כתיבה למי שאני מעדיפה וכיו"ב. חניתה מצחצחת את הבית ומבשלת מטעמים - וזהו. מה עוד חסר לבנאדם שיהיה שמח?".
לא קל היה להיות בתהּ של נעמי שמר. אמא שלא יכולה להישאר בבית בזמן מלחמה ונוסעת להופיע בפני חיילים; אמא שנוסעת המון לחו"ל ומשאירה מאחור ילדה מתגעגעת עד דמעות; אמא שמופיעה בערבים, כותבת בלילות, מאחרת לקום בבקרים. "תשומת הלב העיקרית שלה לא הייתה בי. העבודה שלה הייתה אצלה תמיד במקום ראשון," אמרה לֵלי במבט מפוכח לאחור.
מגיל צעיר הייתה לֵלי קמה עצמאית בבוקר, מכינה לעצמה כריכים והולכת לבית הספר. בית החינוך על שם א"ד גורדון שכן ברחוב לסל פינת אדוארד ברנשטיין, מרחק שתי דקות הליכה מאמיל זולא 4. הוא השתייך לפני קום המדינה לזרם העובדים והחזיק בתפיסה כי יש לאפשר לאמהות לצאת ולעבוד ממש כבעליהן. לכן היה נהוג בבית הספר יום לימודים ארוך, שאִפשר לילדים לשהות בו עד אחר הצוהריים, והוא כלל ארוחת צוהריים ופעילויות חברתיות לתלמידים אחרי הלימודים. "בית הספר הציל אותי", אמרה לֵלי.
נעמי לא התערבה יתר על המידה בחיי היומיום של בתה - מרוכזת הייתה עד למעלה מראשה בחייה שלה - וגם נזהרה מ"לחנך" אותה. אחת הפעמים הבודדות שנקטה אקט מחנך הייתה כשמצאה את לֵלי וחבריה "משגעים" אנשים בטלפון - עיסוק מקובל בקרב ילדי שנות ה־60, שגילו את נפלאות האנונימיות שהעניק המכשיר. כשהדברים הגיעו למה שזיהתה כאי אמירת אמת - קראה לבתהּ לשיחה. "אותנו לימדו ההורים שלנו בקבוצה בכלל אסור לשקר אף פעם, אף פעם", אמרה לה. אז "אף פעם" זה ממש מוגזם, אבל סתם כך? כדי להרגיז אנשים? בשום פנים ואופן לא!
לֵלי גדלה במציאות של עצמאות מופלגת, שלעתים הייתה מלווה אצלה גם בתחושות לא פשוטות של חסך. למרות זאת יש לומר כי משחשה נעמי שבתהּ זקוקה לה - הייתה מתייצבת מיד. ציטוט קבוע ממִשְלֵי היה בפיה למצבים כאלה: "דאגה בלב איש - ישיחנה!" הייתה זו הזמנה לשיחה. לא שיחה בטלה שעניינה זוטות היומיום או רפליקות ריקות נוסח "מה נשמע? - הכל בסדר", אלא שיחה עמוקה, גלויה, מבררת דברים עד יסודם. "היא ביקשה ללמד אותי לדבר על כל מה שמטריד אותי, וידעה לכבד את החלק שלה בעסקה ולהקשיב", סיפרה לֵלי. היא ידעה לשאול, תבעה תשובות, ולא אהבה להשאיר דברים לא סגורים.
הזדמנות מתאימה במיוחד לשיחות ממין זה הייתה בארוחות המשותפות של שתיהן. בסיטואציות הללו מצאה נעמי בילדתה הצעירה כתובת מתאימה - באין דמות בוגרת אחרת בשטח - לשתפהּ גם במצוקותיה שלה: מי פגע בה, מה הטריד אותה, מי עשה לה עוול, על מי היא כועסת. מגיל צעיר גדלה לֵלי להיות בוגרת, עצמאית, ולא פעם חל היפוך תפקידים בין שתיהן: אמא ילדותית ובת בוגרת, אישה אימפולסיבית וילדה שקולה.
מבין 12 השירים שהכניסה נעמי לתקליט הבכורה שלה כזמרת בלט אחד בשונותו מהרוח העולצת ששרתה על התקליט. בצד הלהיטים הגדולים שלה מכל התקופות ("מחר", "החייל שלי חזר", "אחרי השקיעה בשדה" ואחרים), ובצלו של הידוע שבהם ("ירושלים של זהב") - היה ל"עקדת יצחק" מקום מיוחד. הוא היה, על פי עדותה, השיר האהוב עליה מכל שירי האלבום. למרות זאת בחרה שלא להכניסו לספר שיריה שיצא באותה העת. "הוא שייך לקבוצה אחרת של שירים", הסבירה נעמי, "יש לו צורה חופשית יותר, ללא התבניות הריתמיות הקצרות המאפיינות את רוב הפזמונים. שיר זה הוא מסוג השירים השייכים ללודרים (הכוונה ל"לידרים" - מ"ז), ולא רצוי להוציאו ללא ליווי של פסנתר".
ראשיתו של השיר מקורה, כמסופר, בימי החרדה של ערב מלחמת ששת הימים. סיפור עקדת יצחק המקראי הדהד בראשה של נעמי כששמעה את זאבלה עמית מתאר בפניה את כוחות צה"ל (ובתוכם גם רבים מחבריו וקרוביו) הפרושים לאורך הגבול, נכונים לצאת לקרב. היו אלה איתותים עמומים שלא לבשו עדיין צורה בכתב. ב–1 בדצמבר 1967 הופל מעל תעלת סואץ מטוס הווטור של יצחק (אקי) ארצי, טייס בן דגניה א', שנעמי הכירה היטב אותו ואת משפחתו. גופותיהם של אקי ארצי ואלחנן רז, הנווט שהיה עמו, לא נמצאו, והם הוגדרו כחללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע. סיפורו של יצחק הטייס נמזג אל זה של יצחק המקראי, והפך לשיר קינה קורע לב: "קַח / אֶת בִּנְךָ / אֶת יְחִידְךָ / אֲשֶׁר אָהַבְתָּ / קַח אֶת יִצְחָק. [...] וּמִכָּל הֶהָרִים שֶׁבָּאָרֶץ הַזֹּאת / תַּעֲלֶה צְעָקָה גְּדוֹלָה / הִנֵּה הָאֵשׁ וְהִנֵּה הָעֵצִים / וְהִנֵּהוּ הַשֶּׂה לְעוֹלָה / רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הַמָּלֵא רַחֲמִים / אֶל הַנַּעַר יָדְךָ אַל תִּשְׁלַח".
"השיר החדש שלי 'עקדת יצחק' מעורר אותה (את לֵלי - מ"ז) לבכי באופן קבוע", כתבה נעמי לאמהּ בדצמבר 1967. ובאמת, השיר נגע בעצב ישראלי חשוף: אחרי האופוריה של מלחמת ה"זבנג וגמרנו" התברר לפתע כי המלחמה נמשכת. מותו של אקי ארצי היה אחד הטפטופים הראשונים של מלחמת ההתשה, שתגבה בשנתיים וחצי הבאות מחיר דמים כבד, ונעמי נתנה מבע להכרה הכואבת הזו.
נוסף לכך, היה זה אחד השירים הראשונים שחשף את יכולתה של נעמי ללוש את המקורות המקראיים ולברוא מהם את אמירתה האישית. עד כה כתבה רק שני שירים על נושא תנ"כי מובהק ("עשרת הצדיקים", "זמר לגדעון"), ובשירים אחרים - כמו "על כנפי הכסף", כמסופר, ובעוד שירים רבים - שיבצה שברי פסוקים ומילים מקראיות לרוב. ב"עקדת יצחק" נקטה דרך אחרת: היא ציטטה במדויק את הטקסט המקראי, אך בשלב מסוים שברה אותו בחדות - ובכך יצרה אפקט רגשי חזק: "גַּם אִם שֶׁבַע נִחְיֶה וְנַזְקִין / לֹא נִשְׁכַּח כִּי הוּנַף הַסַּכִּין / לֹא נִשְׁכַּח אֶת בִּנְךָ / אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְנוּ / לֹא נִשְׁכַּח אֶת יִצְחָק". כך, בהינף אחד, העמידה ניגוד חריף, כמעט בלתי נסבל, בין הסיפור המקראי המוכר - שסופו הינצלות, לסיפור עקדת יצחק בן זמננו - שסופו מוות.
בתחילת שנת 1968 הזמין מפקד הנח"ל צבי שמאלי את נעמי לביקור בהיאחזויות הנח"ל שעלו על הקרקע בצפון סיני, בציפייה סמויה שהיא תתפתה - ויצמח מחוויותיה שיר. הוא התקשר לשאול גבעולי, המושל הצבאי של אל–עריש, וביקש ממנו לארגן את הסיור. גבעולי הורה לרל"שית שלו לארגן לנעמי סיור בנח"ל–ים, שהוקמה באוקטובר 1967 מול ימת ברדאוויל, על כביש אל–עריש–קנטרה, וללוותה לאחר מכן לטקס העלייה לקרקע של היאחזות נח"ל סיני.
"התרגשתי!", כתבה לימים אפרת בר–גיורא, הרל"שית, "נעמי שמר הגיעה. מפקד ההיאחזות הוביל אותה מסירת דיג אחת לאחרת. הם ביקרו את מתַקנות הרשתות, הפליגו בימת ברדאוויל, ולבסוף, כשעייפה, פסענו לחדרי להתרעננות קלה. נעמי ראתה את שני הספרים שקיבלתי מסבתי טניה בחבילה לנח"ל–ים, 'שירי רחל' ו'כוכבים בחוץ' של אלתרמן".
לאחר מכן נסעו יחדיו לנח"ל–סיני, שהוקמה כשמונה קילומטרים מדרום לאל–עריש, בקרבת שדה התעופה. את פניהן קיבל הרס"פ נחום זרזיף, בן כנרת, תלמיד כיתה א' בשיעורי הריתמיקה של נעמי בקיבוץ, שזכה ממנה מיד לתחקור אם הוא עדיין מנגן בחלילית. הוא הובילהּ לסיור בשטחי החקלאות של ההיאחזות, והיא - כראוי לבִתהּ של מנהלת גן הירק בכנרת - ראיינה אותו ארוכות על שיטת הטפטפות, שעשתה אז את צעדיה הראשונים בחקלאות. אחר כך שמעו את נאומי מפקד הנח"ל ואנשי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בטקס העלייה לקרקע, האזינו ללהקת הנח"ל, וחזרו לעת ערב לסעודת דגים סביב המדורה עם כל חיילי נח"ל–ים.
החוויה הנח"לאית עשתה על נעמי רושם עז, והזכירה לה הן את ימי נדודיה בין ההיאחזויות בשירותה הצבאי והן את הניחוח החלוצי הנלהב והנשכח של מייסדי כנרת. כבר למוחרת בבוקר בישרה לאפרת כי כתבה בית ופזמון של שיר חדש, וכשחזרה הביתה השלימה את השיר. "בְּהֵאָחְזוּת הַנַּחַ"ל בְּסִינַי / אֲנִי לֹא הֶאֱמַנְתִּי לְעֵינַי / כְּשֶׁרָאִיתִי מַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים / סִפְרֵי שִׁירָה קְטַנִּים עַל מַדָּפִים / שִׁירֵי רָחֵל וְ'כּוֹכָבִים בַּחוּץ' / כְּמוֹ לִפְנֵי שְׁנוֹת אֶלֶף בַּקִּבּוּץ. [...] שָׁם כָּל הַשָּׂרוֹת וְהַדַּלְיוֹת וְהָרִנּוֹת / פָּסְעוּ לְאַט בְּתוֹךְ שְׂדֵרַת קָזוּאָרִינוֹת / עִם כָּל הָאוֹר וְכָל הַפְּנַאי / אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּעֵינַי".
שנים אחר כך שלחה נעמי לאפרת את הדף המקורי בכתב ידה, שבו שרבטה בלֵילהּ בהיאחזות את מילותיו של השיר, בצירוף הקדשה: "לאפרת ולכל חבריה וחברותיה מנעמי".
את השיר "בהיאחזות הנח"ל בסיני" הפקידה נעמי בידיה של להקת הנח"ל, בתוכניתה ה–22 "שא שלום". התוכנית (שבמרכזה היה "שיר לשלום" מעורר המחלוקת) עמדה בסימן מלחמת ההתשה, והשתתפו בה כמה מכוכביה הבולטים של הלהקה בכל הדורות, ובראשם מירי אלוני, ומי שיקימו לאחר שחרורם את להקת כוורת (גידי גוב, דני סנדרסון, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר, מאיר פניגשטיין) ואת שוקולד מנטה מסטיק (ירדנה ארזי, רותי הולצמן, לאה לופטין). היה בשיר שילוב בין נוסטלגיה מתרפקת על "ארץ ישראל האבודה והיפהפייה והנשכחת" לבין אקטואליה ישראלית חריפה, בין צבא לאזרחות, בין עורף לחזית. על כן עורר השיר היענות חמה בלבבות שומעיו וזכה לפופולריות עצומה. גם לנעמי היה יחס מיוחד אליו. "אהבתי את התוצאה בגלל הטון של רפורטז'ה שהיה לשיר, נאמנות לפרטים וטיפול בחומרים פרוזאיים בתוך שיר", אמרה בראיון לרבקה מיכאלי בשנת 1991, "שיר מתעד מציאות שהייתה, וקיימת, כי העבר קיים בתוכנו".
חולשה מיוחדת הייתה לנעמי אל חיל האוויר. היא כתבה, כמסופר, את "על כנפי הכסף" לנשף הניצחון של החַיִּל מיד אחר המלחמה, ומאז הוזמנה להופיע בפניהם שוב ושוב. בחנוכה תשכ"ח, ינואר 1968, הופיעה בהתנדבות לפני ילדי חיל האוויר בהיכל התרבות, ובחודש מרץ 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה, הוזמנה להופיע בפני מדריכי בית הספר לטיס ובנות זוגם, בסוף שבוע של כיף שערכו להם בעין גדי. הטייס שהיה אמור להטיסהּ משדה דוב ביום שישי בצוהריים נהרג באותו בוקר, אך רן פקר, מפקד בית הספר לטיסה, החליט לא לסטות מן התוכנית. הוא הגיע לשדה דוב במטוס הקל במקום משה המרמש, הטייס שנהרג, סיפר לנעמי על מה שאירע ושאל אותה אם עדיין תרצה לבוא. "אני לא רוצה לאכזב את הטייסים והלוחמים", אמרה, ומיד הוסיפה: "אבל בעלי יישאר בבית כי זה לא הזמן לחגיגות פרטיות". באותו ערב הובילה את השירה בעין גדי, וכששרה את "אנחנו שנינו מאותו הכפר" בכו עמה כל הנוכחים.
בחנוכה של אותה שנה, דצמבר 1969, ירדה נעמי אל מוצבי התעלה, ככל הנראה בהזמנת אחד העיתונים, כדי להיפגש עם החיילים ולחזק את רוחם. המוצבים והמעוזים הופגזו ללא הרף, צלפים מצרים ירו אל חצרות המוצבים בשעות קבועות, ושגרה מבעיתה של סכנת חיים מתמדת הייתה מנת יומם של הלוחמים. "הייתי בין החיילים שאמא שלך ביקרה בחורף 1969 בתעלה", סיפר אחד הלוחמים הללו לאריאל הורוביץ 45 שנים לאחר מכן, "ומה שאני זוכר זה שלא עניין אותה שום דבר צבאי. השאלות שלה היו שאלות של קיבוצניקית: תראו לי איפה אתם ישנים, מה אתם אוכלים, איך מעבירים את הזמן". כיוון שהיו אלה ימי חנוכה, סיפרו לה כיצד הם מדליקים נרות בחנוכייה שאלתרו מתרמילי פגזים ריקים, ושרים "מעוז צור" חזק כדי שהמצרים ישמעו בצד השני של התעלה.
עם החוויות הללו חזרה לתל אביב וכתבה את "שבחי מעוז". "מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי / לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ / הַרְחֵק הַרְחֵק לְיַד בֵּיתִי / הַפַּרְדֵסִים נָתְנוּ רֵיחַ / אָבוֹא בַּמִנְּהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת / וּבְנִקְרוֹת צוּרִים וּבִמְחִלוֹת עָפָר / אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי / צוֹפֶה בִּי מְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי". כדרכה, שאבה מלוא חופניים מן המקורות: את "המערות" ו"מחילות העפר" הביאה מישעיהו (ב', י"ט), את "המנהרות" משופטים (ו', ב'), את "מבקש נפשי" משמואל ב' (ט"ז, י"א), ואת "עוקצי" ו"דובשי" מפירוש רש"י על במדבר (כ', י"ב). היא הסמיכה את ה"מעוז" הצה"לי לפיוט "מעוז צור" מחנוכה, החליפה את נמען התחינה המסורתי - האל - באדם, בחייל הלוחם, ויצרה הילת קודש מעל מציאות החולין הצבאית האפורה והמייאשת.
את השיר ביצעה להקת פיקוד הדרום בתוכניתה "נשרים בערבה". נעמי הוזמנה להצגת הבכורה של הלהקה באולם קולנוע "קרן" בבאר שבע, והגיעה במכוניתו של אריק שרון, אלוף פיקוד הדרום. שרון עלה לבמה בתום ההופעה, והזמין אליה את "נעמי הנביאה" ו"הכוהנת הגדולה". נעמי עלתה לבמה, בשמלה בדואית רקומה, וניכר היה בה שהיא נהנית מן המעמד.
דומה כי גם הפעם הצליחה נעמי לבטא במדויק את שקינן בלבבות רבים: חרדה לחייהם של החיילים במעוזים, הערצה לכוחו, תבונתו הצבאית ועוצם ידו של צה"ל, צליל געגועיהם של הרחוקים מביתם, וכמיהה להרגעת הפחדים המאכלים את הקְרָבַיִים. השיר עורר הזדהות עצומה בקרב הלוחמים בחזית ובקרב המחכים בעורף כאחד. "תמיד אני שומע [את השיר] עם דמעות בעיניים. כאילו נכתב עלי. לא ייתכן שלא נכתב עלי", אמר גיורא שנר, קשר–לוחם באחד המעוזים, שציטוט מהשיר פותח את ספרו על חוויותיו מן התקופה ההיא. "שורה כמו: 'הרחק הרחק ליד ביתי, הפרדסים נתנו ריח' זה בדיוק הפרדסים ליד הבית שלי בקיבוץ. 'אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות' זה סיפור ההתחפרות בתעלה, כשממולנו 'דרוך וחרישי, צופה בי מבקש נפשי'".
לימים יהיו שיבקרו את הטון המיליטנטי של השיר, המעלה את הצבא לדרגת קדושה והמגייס את שמו של אלוהים ("מעוז צור") לטובת בונקר צה"לי פרוזאי לחלוטין. "המדינה הפכה מהוויית חולין ל'מעוז צור ישועתי'", כתב מבקר הספרות דן מירון. "מבחינתי אני מתעדת מה שמשתקף במראָה הפרטית שלי, וזה מה שקרה שם, ואינני אחראית למשמעויות הפוליטיות והצבאיות של זה", ענתה נעמי למבקריה.
באמצע שנת 1969 העלתה להקת פיקוד המרכז את תוכניתה ה–17 "רד אלינו לבקעה". רחבעם זאבי (גנדי), אלוף פיקוד המרכז, עמד מאחורי חידוש הלהקה, השקיע בה משאבים רבים והיה מעורב מאוד בתכניה ובעיצוב דרכה. התוכנית כללה מערכונים בעקבות סרטי קולנוע וכן שירים ששיקפו את הווי החיילים בפיקוד המרכז: ממרדפים בבקעת הירדן ועד סגידה לדמותו הנערצת של הצנחן. להשלמת התמונה חיפשו דני ליטאי הבמאי ויאיר רוזנבלום המנהל המוזיקלי שיר שיבטא את מחיר הדמים, היומיומי כמעט, שגבתה מלחמת ההתשה. הם גילו ב"כל השירים" - ספר השירים הראשון של נעמי, שיצא שנה קודם לכן - את "אנחנו מאותו הכפר".
ההשראה לכתיבת השיר הייתה חברות הנפש של יוסלה רגב וזאבלה עמית, אנשי המוסד, שאליהם התוודעה נעמי בימי פריז, שם הפכו לידידיה הקרובים. השניים גדלו יחד בנהלל, שירתו יחד בצבא בגדוד 89 - יחידת הקומנדו שעליה פיקד משה דיין - השתחררו מהצבא בדרגת סרן, וחזרו למשק בנהלל. שניהם הקימו משפחה ועבדו במשקיהם, ובשנת 1953 שמעו על הקמת יחידה חדשה, ה–101.
"זאבלה ויוסלה היו חברי נפש של אריק ותמכו בו משני צדדיו. הם היו עבורו כמו יהושע וכלב בן יפונה, שחיזקו את ידי משה", תיארה נעמי את הקשר שנוצר ביניהם. שרון עצמו אמר: "הייתה בינינו חברות ארוכה וקרובה מאוד. זאבלה הוא אולי החבר הכי קרוב שהיה לי בשנים ההן". בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים הצטרף זאבלה לשרון בחזית הדרום, ולשם, כמסופר, הזעיק את נעמי והִפגישהּ עם שרון.
מתוך היכרותה את חברות הנפש של השניים כתבה נעמי את השיר: "אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ מֵאוֹתוֹ הַכְּפָר / אוֹתָהּ קוֹמָה, אוֹתָהּ בְּלוֹרִית שֵׂעָר / אוֹתוֹ חִתּוּךְ דִּבּוּר - מַה יֵשׁ לוֹמַר / הֵן אֲנַחְנוּ מֵאוֹתוֹ הַכְּפָר. [...] אֲנִי זוֹכֵר בַּקְרָב שֶׁלֹּא נִגְמַר / פִּתְאֹם רָאִיתִי אֵיךְ אַתָּה נִשְׁבָּר / וּכְשֶׁעָלָה הַשַּׁחַר מִן הָהָר / אָז אוֹתְךָ הֵבֵאתִי אֶל הַכְּפָר". לשניים לא היה אכפת כלל שאחת הדמויות נהרגת בסוף השיר. "הם היו אנשים מאוד פיקחים ואינטליגנטיים, שהבינו מה זה אומנות וחופש הפיוט, ולא הייתי צריכה להסביר להם", סיפרה נעמי לאמיר קמינר ביום הזיכרון תשנ"ח (1998), שנת היובל של המדינה. "זאבלה [...] אמר לי שבכל פעם שמנגנים את 'אנחנו שנינו מאותו הכפר' הוא נורא גאה, ומרגיש כמו מחותן ראשי".
השיר נכתב, כאמור, כבר בשנת 1966 בהזמנתו של יוסי בנאי, שביקש מנעמי חומר לתוכניתו החדשה. "זכות הביצוע הראשוני ליוסי בנאי", כתבה בתחתית העמוד בספר שיריה. אך אף שאהב את השיר לא מצא יוסי בנאי מקום לשלבו על הבמה בתוכניתו. ליטאי ורוזנבלום ביקשו - וקיבלו - את רשותה של נעמי, לקחוהו ללהקת פיקוד המרכז והתלבטו כיצד למקם את השיר בתוך התוכנית. "[הם] לא ידעו בהתחלה איך לעשות את ההעמדה לשיר ולא קלטו את עוצמתו", סיפר דני וסלי, הסולן שביצע את השיר. "ואז, באחד הלילות, גמרנו לשיר אותו יחד, ויאיר [רוזנבלום] אמר לי: 'תעלה ותשיר את זה לבד!!!'. עליתי ושרתי, והם הסתכלו אחד על השני ואמרו: 'זה זה!'".
חשיפת השיר לציבור נערכה בחלקו השני של פסטיבל הזמר והפזמון, שנערך בבנייני האומה בירושלים, במוצאי יום העצמאות תשכ"ט. הפסטיבל כולו היה אפוף באווירת הימים ההם: הניצחון של ששת הימים עדיין היה באוויר, מלחמת ההתשה הייתה בעיצומה - ובמקום הראשון באותה שנה זכה יהורם גאון עם "בלדה לחובש" הדרמטי. כשעלתה להקת פיקוד המרכז אחרי ההפסקה, והסולן דני וסלי שר את "אנחנו מאותו הכפר" - השתרר שקט מחשמל באולם, ואחר כך היה פרץ בלתי נשלט של מחיאות כפיים. תוך שבועיים הגיע השיר לראש מצעד הפזמונים ושהה שם זמן רב, ולהקת פיקוד המרכז עוטרה ב"כינור דוד" כלהקת השנה.
הפרק "לאחר מלחמת ששת הימים", מתוך "על הדבש ועל העוקץ - נעמי שמר, סיפור חיים" מאת הסופר, פעיל התרבות וההיסטוריון מוטי זעירא. עריכה: שמעון ריקלין. הוצאת כתר ספרים