כל השנה סוכות

בוקר. שמש חזקה אבל אני לא מזיע. ירוק מסביב, אבל למרות שאנחנו בלב תל אביב, אין עכברים. זה היתרון הכי גדול של הבית הזה ברחוב מרים בת בילגה. אני יושב נינוח, חסר חולצה. הגוף חרוש שנים אך השרירים עדיין מורגשים. על השולחן לחם מרוח בחמאה וקפה שאדיו מהבילים. רואים מהאדים שהריח טוב, כמו שנירה אוהבת לומר. אין חרדות, אין פחדים, אין עננים של קטסטרופה שמתקדרים מעבר להרים. היא יושבת מולי, רגליה שלוחות קדימה. השיער הפרוע שלה מריח אהבה. טוב לה. רואים את זה מיד. גם לי. זו הדרך לפתוח את היום. זו הדרך לפתוח סיפור. אבל זה לא הסיפור שלי, ואני עייפתי כבר מזמן מלהיות מישהו אחר.

אני בן לעם שכמעט נכחד לגמרי כמה פעמים, אזרח לשעבר של מדינה שאבדה כמעט בלי משים. נולדתי לאדוני הארץ בשנות הרהב הגדולות שלהם. 1969, ליתר דיוק. מינקות הובהר לי שאני נצר לדוד המלך, מלח הארץ. אבי יליד ירושלים, בן יחיד לשושלת נשים גדולות שכונו בונות המדינה. לברית המילה שלי הביאו האורחים אינספור אלבומי ניצחון מהמלחמה הגדולה שהייתה שם לפני שנתיים. עד היום, כשאני עוצם את עיניי, אני יכול לראות בנקל את שמותיהם לפי סדר הצבתם על המדף המרכזי בספרייתו של אבי בבית ההוא שם: "מלחמה וניצחון", "שישה ימי תהילה", "מלחמת 100 השעות", "צה"ל בגבורתו", "מקוניטרה לתעלה", "שחרור ירושלים", "הימים הגדולים", "חשופים בצריח" ועוד אינסוף וריאציות על המילים: ניצחון, ירושלים והתעלה.

מי היה מאמין אז בשנות ה־60, ה־70, ה־80 וה־90 של המאה המיותרת ההיא שיום אחד הכל יתפוגג באוויר, ואני אמצא את עצמי עם הילדים שנותרו לי בספק מדינה ספק מקלט, בצפון אמריקה. מתגעגע לשמש החזקה וליתושים שהיו שם. חולם על מקומות שמעולם לא הייתי בהם, אבל אין לילה שהם לא פוקדים את חלומותיי. בית פולין רוז, קבר דוד, אולם הסעודה האחרונה, כנסיית הדורמיציון, שער ציון, משכנות שאננים.

השלג שיורד כאן במשך קרוב לשמונה חודשים מקשה לא רק על הנסיעה בשדרות רוטשילד (במיוחד בקטע שלצד הנהר), אלא גם על הנשימה. אני הרי נולדתי לתוך זיעה גדולה, מרחץ ענק של חום, שרק הים - שגם הוא נעדר מתל אביב של פה - היה מצליח למגר. כמה ביכינו אז את החום הנורא ההוא ולא ידענו את אושרנו. כמה קיטרנו כשהזענו את נשמתנו בשדרות שירדו מהבימה לכיוון דיזנגוף סנטר (פרח לי שמן, לעזאזל, אולי שדרות בן־גוריון?). מי חלם שיבוא יום ונצעד מתיאטרון הבימה למוזיאון ישראל - בסך הכל פחות מקילומטר - ונקפא ממש. קיפאון אמיתי מהסוג שגורם לך לחוש שכפות הרגליים שלך מתנתקות מהגוף, ואתה חייב להיכנס למבואה של המוזיאון ולהפשיר במשך עשר דקות. מינוס עשרים מעלות. אלוהים ישמור.

אם לא הילדים שלי, הייתי עף מפה.

כאילו יש לי לאן.

כן, אני הולך הרבה למוזיאון ישראל. אולי כי הוא מזכיר לי את ירושלים שאהבתי. החופשית, החילונית, שוחרת הדעת. אני שמח שבסוף מיקמו אותו בתל אביב ולא במערב, באזור ירושלים. קשה לי לבוא בקרב יושביה. קשה לי לסלוח להם על האסון שהם הביאו על ראשינו עם היוהרה הצדקנית שלהם. לרוב אני נשאר במבואה של המוזיאון, נשען על הקיר שעשוי חיקוי די מוצלח של אבנים ירושלמיות ומשוחח עם עוד כמה משוגעים כמוני שלא מפסיקים להתגעגע. שם היינו בטח שרים ביחד או בוכים ביחד, כמו בימים שרבין נרצח, אבל פה זו ישראל החדשה. פה כל אחד לבדו. במיוחד כשכל מי שחי פה הוא רק שאריות של מי שהוא היה שם. כאן הרי כולנו מהמוותרים. 

***

בשנים הראשונות פיזרו ציפרלקס במי השתייה. כולם היו כל כך מדוכאים מהחורבן, עד שהממשלה החליטה להוסיף לכל מי השתייה את התרופה המרוממת.
"וזה עזר, אבא?"
"מי יודע? היו הרבה התאבדויות באותן שנים, והרבה גירושים והרבה משפחות שהתפרקו, אבל אולי אם לא היו שמים את זה במים היו הרבה יותר. מי יכול לדעת?"
"אבל אתה... אתה הרגשת שינוי? הרגשת שמשהו פחות מדוכא אצלך?"
אבא חייך במרירות. זה החיוך ששמור אצלו בדרך כלל כשהוא מדבר על אמא.
"אי אפשר להיות פחות מדוכא ממה שהייתי אז, אני חושב. רציתי למות. חשבתי לעזוב. התחרטתי באמת ובתמים, בניגוד למה שהאמא שלך אומרת, שלא נשארתי למות שם. הכל היה נראה לי טפל ולא חשוב. כמו פסאדה אחת גדולה. בחיים אני לא אשכח כשבאנו כולנו לחנוכת הכותל המערבי בצפת. התחשק לי לעלות לבמה ולצרוח שזה קשקוש ומה אנחנו עושים פה במקום לחזור לשם ולהציל את הכותל האמיתי. אבל כרגיל לא יכולתי ושתקתי, וברגע שיכולתי ברחתי משם בחזרה לבית שקיבלנו פה".

הוא השתתק, עיניו מבריקות. רציתי ללטף את מצחו ולהסיט את שערותיו הלבנות שנדבקו לזיעה, אבל לא עשיתי את זה. אבא היה רואה בזה אקט של רחמים, וכמו כל ישראלי אמיתי לשעבר הוא תיעב את זה. "אני לא צריך רחמים. אני לא יהודי גלותי שזקוק להגנת הפריץ", הוא נהג לומר שוב ושוב. "גם אם לקחו לי את המדינה אני בפנים ישראלי. זקוף. גאה. חי".

***

אז עכשיו אני במוזיאון, מנסה להפשיר. השלטים שמפוזרים בכל פינה במבואה מכריזים שבקרוב תיפתח תערוכה חדשה, "היושבים בדירת עראי - על סוכות בישראל הישנה" שמה. עצוב, נולד כבר דור שני לישראלים פה שלא חגגו מעולם את החג הזה. כשאני הייתי ילד הוא היה החג האהוב עלי. איך היינו נשארים לישון בסוכה, צוחקים כל הלילה ולא מפסיקים לאכול. הקור הנורא והמגפות הרבות שהיו פה בעשורים הראשונים כתוצאה מהשוני באקלים הביאו את הרבנות הראשית להודיע על ביטולו הזמני של החג. ביטול שמעולם לא בוטל. בניגוד לשאר הנושאים שבהם אבא נאבק על היצמדות למנהגים שהיו שם, בישראל ההיא, פה הוא דווקא הסכים עם ההחלטה. "פה באמת אין צורך בחג הזה. כאן כל השנה סוכות", הוא נהג לטעון בלהט. "לאף בית אין פה באמת שורשים".

בוקר. אני שוב חולם על שמש אחרת, על ירוק בלי יתושי ענק ועל בתים בלי עכברים. אף פעם לא חשבתי על זה שאין פה בכלל חתולים. מעניין למה בעצם? זה הקור שהשאיר אותם בישראל הישנה? אולי פעם אברר את זה. הזיכרונות גורמים לי להזיע למרות שמעבר להרי באר שבע כבר מתקדרים ענני סערה. אתמול אמרו בחדשות שהשלג הפעם צפוי להיות כבד במיוחד.

ביקשתי לפתוח את הסיפור אחרת, באופן שיצבע חיוך על פני קוראו. ניסיתי לעשות זאת גם כמענה לאבא שאמר לי פעם, עוד כשגרנו שם, שספרות לא צריכה לשקף את המציאות אלא לברוא אותה, כי "אחרת מה היא מעניינת? יש לי חלון בבית, למה אני צריך גם ספר?" גם אם זה נכון, זה לא רלוונטי לפה. פה הרי הוא בעצמו אומר שאין באמת בתים, וגם אם היו, אין שום דבר אמיתי לראות מבעד לחלונותיהם. הכל פה בד שמאופר בקישוטים מזויפים של מה שהיה שם. הכל פה סוכות אחד גדול, כמו שאבא אומר, אז לפחות שתהיה ספרות.