המידע הנחוץ נמצא בעמוד הראשון של הספר, לא בטקסט הגב. המילים שבגב הספר מעניקות נתונים כלליים, כפי שעורך הספר מצא לנכון לעצב אותם, בתוספת פרשנות מנקודת מבטו. במקרים רבים משפטים אלה טומנים בחובם סופרלטיבים יחצניים. אך מה שקורה בין יצירה ספרותית לקורא הוא מקרה פרטי, חד–פעמי.
איש אינו יכול לנחש את הדינמיקה הייחודית הזאת, הנבראת עם תחילת הקריאה. הקורא מחפש בעמוד הראשון את האוצר הפרטי שלו, הצירוף שימשוך אותו הלאה, אל תוך הספר. אחר כך תבוא הקריאה הממשית, והספר ייווצר מחדש בחיק הקורא. להלן פתיחוֹת מתוך שפע יצירות מקומיות חדשות. הן מוצגות בבתוליהן, לפני גיבוש עמדת הסוקרת.
"אמן השלילה", אורן קקון (רומן): "השואף אל הכתיבה גלגל את הכיסא לאחור והדליק מרלבורו אדום. הדמות המבוססת על חייו עשתה את הבלתי–ייאמן ונהפכה לבשר ודם. יש להם עבר דומה ושניהם נמצאים עכשיו בפירנצה. הוא כותב המשך לחייו. ברור לו שעד שלא יהיה סוף לחיים האלה לא תסתיים הכתיבה, וכשתסתיים הכתיבה ממילא יפסיק הלב לפעום. הוא לא כותב מתוך בהלה או מתוך מרץ יוצא דופן, הוא לא כותב כדי להגיע לסוף וגם לא כדי להימנע ממנו. אין פה אפילו דיאלקטיקה מחורבנת".
(בבל, 244 עמ')
"רווקים ואלמנות", ירמי פינקוס (נובלות): "בשלהי העשור הראשון למאה שלנו התגורר בצפון העיר, בשדרות שיפרין חמש, בדירה של שבעים ואחד מטרים מרובעים (ולפי חישוב אחר - שמונים), אדם בראשית שנות השלושים לחייו, גרפיקאי, שהועסק בבית דפוס קטן ברחוב בן–יהודה הסמוך. שמו הפרטי, שם שגור ורגיל, היה ידוע רק להוריו, לאלוהיו ולבעל הבית שלו; נכנה אותו אפוא גם אנו, כפי שנהגו מרבית מכריו, בשם משפחתו - מלכּי". (כתר, 239 עמ')
"להחיות דברים דוממים", חגית גרוסמן (סיפורים): "סיפור זה הוא תפילה אשר דַממה בלבה של אישה, שהזתה דבר אהבה. מאז שחזרה לתל אביב היא שבה ומספרת לעצמה קורות אותה אהבה שממנה חמקה. באופן מוזר היא שומרת אמונים לירושלים, אך לשם אינה נוסעת. היא חולמת חלום החלטי כאבנים הירושלמיות, צמא כאבנים, נופל כמותן ומתדרדר".
ריב (פרדס, סדרת מלח מים, 100 עמ')
"עכשיו יותר ברגש", רן בן–נון (רומן): "קראתי לה גאיה פאנק.
"גאיה - אמא אדמה מיתולוגית, שם שמרמז על כוחות נסתרים ועל עוצמה פנימית, שמצד אחד יש בו משהו די פשוט וישראלי, ומצד שני הוא משאיר כמה סימני שאלה, כמה חידות לא פתורות.
"פאנק - זה כבר עניין קצת יותר פרטי. רציתי שהשם ייגע במשהו בתרבות שהכי אהבתי בימי חיי, כל הרעש שהתחיל בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים, הזמן שבו נולדתי, והתגלגל לאורך עשרות שנים במורד ההיסטוריה, דרך הפאנק–פופ המטופש והחביב והמהנה כל כך של ראשית המאה וממש עד לימינו אנו". (ידיעות ספרים, 205 עמ')
"בוסר", אסף רוט (נובלות): "בלילה אני מקיץ לשמע יללות. זהו עוד לילה מתוך לילות הקיץ הכבדים של העיר הזאת, שהאוויר בה עמוס טל שלא מתגבש ורוחות שלא מגיעות להינשב. חתולה אחת קוראת קריאות שבר של תחנונים ורעב תהומיים". (הקיבוץ המאוחד, 189 עמ')
"הילד הזה", יהודה אטלס (זיכרונות ילדות ונעורים): "הבית שלנו במושב עין עירון היה השני ברחוב שמתחיל ליד המחלבה והולך צפונה עד הבית של רוזין. בית בטון עם גג רעפים, בית על אדמה, לא מטויח, שכלל בשנות ילדותי הראשונות מטבח זעיר שהייתה בו גם גומחת מקלחת, חדר שינה ומסדרון (אצלנו קראו לו ‘פרוזדור')".
(עם עובד, 330 עמ')
"נפש יהודית", חנוך דאום ואריאל הרטמן (עיון): "האם רבי נחמן מברסלב סבל ממאניה דפרסיה? האם לאה גולדברג סבלה מדיכאון? האם האישיות הפרנואידית של השחמטאי בובי פישר היא שהפכה אותו לרב–אמן? האם פרנץ קפקא קיים רק קשרים זוגיים שידע שלא יוכלו להתפתח לכדי הקמת משפחה נורמטיבית? (...) האם אריק איינשטיין חי חיים צנועים ושקטים ופשוט אהב להיות בבית, או שמשהו אחר, עצוב ומשתק, מנע ממנו לצאת את ביתו, להופיע בציבור וליהנות מחברת אנשים?".
(איורים: חנוך פיבן, ידיעות ספרים, 277 עמ')
"קישון: שמו הולך לפניו, 6 ימים של דו–שיח ביוגרפי", ירון לונדון (עיון, מהדורה מחודשת במלאת 25 שנים לצאת הספר לאור): "אנחנו גרים בשכנות. ידידותנו, ראשיתה בקשרים שנטוו בין נשותינו. (...)
"בטרם התקרבנו זה לזה, הזדמן לי לראיין את קישון פעמיים. בפעם הראשונה, באחת מתוכניות האירוח שהגשתי בטלוויזיה, התקיימה בינינו אחת השיחות הקולחות והחריפות ביותר שניהלתי אי–פעם. החלק הקשה ביותר בשיחה היה זה שבו עסקנו בפופולריות המדהימה של קישון בארצות הדוברות גרמנית. באותה תקופה התנגדתי בחריפות לקשרים עם גרמניה, ורגשותיי השפיעו מתח על שיחתנו".
(כתר, 270 עמ')
"סֶנדֶר", חנה בת שחר (רומן): "כל הלילה השתוללה הרוח, ובבוקר היתה המרפסת מוצפת בעלעלי עץ השיטה ובתרמיליו החומים המכוערים. קרקורי עורבים רחוקים העידו שהגיע הסתיו.
"חוה יצאה אל המרפסת ועמדה להתבונן בנוף הנשקף מבין מפרצי הבתים. מתוך ערפלי הבוקר התרומם קימור ההר, צהוב וחרוך לאחר ימי הקיץ הארוכים. זר פנסי מכוניות נוסעות במורד עמק המצלבה הקיף אותו, כמבטיח לו תקווה והתחדשות".
(הקיבוץ המאוחד, 258 עמ')