אחרי החגים

כמה שבועות לפני החג הציבו שתי דמויות יצוקות ברונזה, אחת מניפה מגל והשנייה כפופה תחת ערימת חציר, על עמודי השמאל והימין של שער הכניסה ליישוב. הן מבטאות את רוחו החלוצית של המקום, הסביר הפסל, ומציגות בגאון הסתפקות במועט ומוסר עבודה, ערכים שאמה של ג'ני סלדה מהם מאז ומתמיד.

לכן טבעי שהיא הייתה הראשונה פחות או יותר שיצאה מהשער החדש, לא חוננת את שני הצלמים הצדקנים אפילו בחצי מבט, משאירה מאחוריה את בעלה ואת בתם, בלי להעלות בפניהם את האפשרות להצטרף אליה. מתברר שהיא חנוקה. כבר שנים שאין לה אוויר ועכשיו היא מתכוונת להתחיל לנשום בכל הרצינות, במלוא ריאותיה, לנשום עד שיגעון.

משוגעת, זה גם מה שאמרו עליה ביישוב לאחר מעשה. כלל לא שוקלים שתיתכן אפשרות אחרת. אם לא עוזבת את בתה אלא במוות, אם כי הברוטליות שבמעשה והשפעותיה הניכרות לעין של העזיבה על האב ועל בתו לא עוררו בהם אפילו מעט מהלהט שעוררה העזיבה המופקרת, חסרת האחריות.

וכך, בהמולה עמוסת ריחות מרקיבים של קיץ, הסבו כולם בחדר העם לחגוג את ראש השנה. משפחות טובות, משפחות קורנות ומשפחות שבכל הימים לועסות חצץ, אבל החג הזה בשבילן כולו זקיפת צוואר מתוך צווארונה המעומלן של כתונת לבנה.

בעידודה הנמרץ היא ואביה השקיעו מאמץ מיוחד בראש השנה הראשון שלהם כמשפחה לא כל כך מתפקדת. הם לבשו חולצות לבנות, נעלו סנדלים מעור חדש ובוהק מעל גרבי דקרון לבנים. אומנם הבעה מרגיזה של השתוממות נכאה הייתה נסוכה על פניו של אביה מאז המקרה, אך הם היו מוכנים בכל מובן לתפוס את מקומם בשולחן החג הקהילתי: אב ובתו, משולש פגום, שצלע אחת שלו חסרה.

הוא החזיק מעמד יפה, וכך גם ג'ני, אבל ביום כיפור משהו נכנע ונשבר, ואביה של ג'ני נפל לקדרות חסרת תקדים. היא פחדה שהוא ייגש לנשקייה ויארגן לעצמו משהו קטן אבל יעיל, משהו בסדר גודל של כדור בראש מטווח אפס. מרוב פחד היא לא פתחה את הפה 24 שעות, עד שאמר לבסוף: "אלוהים אדירים! אפשר לטפס על קירות מהשקט הזה". ויצא בסערה מהבית.

תשרי, חשוון, כסלו, טבת חלפו עברו ביעף, אבל אבא שלה לא התאושש. פניו היו אדומים, הוא סבל מכאבי ראש תכופים ומיעט לדבר. בשנה הבאה היא כבר הייתה לבד בחג. העוצמה של צערו הייתה רבה ומוחלטת מדי, ומוחו נפגע ללא תקנה ממה שקרוי שבץ.

בראש השנה הראשון כיתומה היה יום חג שרבי, ואור צהוב מחול מדבריות סהרה הלך והשחיר כל הבוקר. היא רזתה בשנה האחרונה, ועיגולים כהים הקיפו את עיניה. היא מרתיעה, כך הבחינה באדישות, יותר משהיא מעוררת חמלה. אף משפחה לא הציעה לה להצטרף אליה, אבל היא כבר מזמן לא צריכה אף אחד.

***

ואז, יום אחד, כשהיא כבר בת 17, אמה הופיעה פתאום. היא נעמדה באמצע הסלון, מעיפה מבט אחד על דירת החדר שלה, מעקמת את אפה היפה, שולה בשתי אצבעותיה היפות שמלה מהרצפה, מרחרחת אותה ומעקמת שוב את אפה, מרחיקה אותה ממנה כאילו היא רדיואקטיבית וקובעת בלי למצמץ: "פוי, ג'ני! הדירה הזאת דיר חזירים".

"נשמת מספיק?", ג'ני שאלה אותה כהה ומטומטמת, שמה הנהגה בפיה של אמה מעביר בה צמרמורת של עונג.

"מה?", אמה שאלה בלי עניין.

ג'ני בלעה את רוקה. "רציתי להיות בטוחה שכבר נשמת מספיק בשש השנים האחרונות, שלא תיחנקי לי פתאום מחוסר חמצן ואז יגידו עלי שאני רוצחת הורים סדרתית".

אף אחד לא יכול לנחש כמה קשיחות הצטרכה לגייס כדי לא לקרוס על הרצפה בבכי, פחות מכולם אמה שבהתה בה לרגע ואז התנערה, כאילו אין לה כבר כוח לכל השטויות האלה של גיל ההתבגרות שנחסכו ממנה למרבה המזל.

"בכיפור הזה את אצלי, לא יעזור בית דין", אמרה בנחישות, אם כי אף אחד לא ניסה להיאבק בהחלטתה.

"איפה זה, אצלך?", ג'ני הצליחה לשאול, אף שבינה לבינה היא ידעה שתלך אחריה גם עד הכור הגרעיני בדימונה.

"גבעתיים", ענתה בקוצר רוח, "רחוב הל"ה. יש לי שם דירה שלי, בדמי מפתח", הוסיפה בגאווה גלויה, "למה, יש לך הסתייגויות?". ולפני שג'ני הספיקה לברר עם עצמה אם יש לה, כי בדרך כלל היא מלאת הסתייגויות כרימון, אמא שלה פקדה, "אודרוב, תשימי עלייך משהו ונזוז".

***

ברחוב הל"ה בגבעתיים יש הפלא ופלא גם בעל. או גבר דמוי בעל: "עדיין בלי חופה וקידושים", הוא הסביר לה, "כל דבר בעתו". הם כבר גרים ביחד יותר משנתיים, אמרה אמה בזעף, ויש סכנה ממשית שאברם יהפוך בקרוב לחלק מהריהוט - הוא יושב על הספה מהרגע שהוא פוקח את העיניים, בערך באמצע היום, עם הקפה והסיגריה הראשונה, ככה 12 שעות. היא מחליפה שלוש מערכות כלים מתחת לאף שלו, מגישה לו שלוש ארוחות מלאות בזמן שהכרס שלו משגשגת. מלון חמישה כוכבים היא פתחה לכבודו, "אז לאיזה סימן בדיוק הוא מחכה כדי לדעת שהגיעה השעה להתחתן?".

זו הייתה שאלה רטורית שנזרקה לחלל האוויר, הגם שהמושג חלל די נדיב ביחס ל־50 המטרים הרבועים שהיו לה כאן, וככל שהדבר נוגע לאוויר, אם הענן המעופש שרבץ עליהם בכבדות הוא הדבר שאמה חיפשה כשנמלטה ממנה ומאביה - אז שיהיה לה בהצלחה, חשבה ג'ני במרירות, וכל טוב.

אבל נראה שנעשה עם אברם אי־צדק. דבר ראשון הוא חיכה לסימן, זה ברור: סליחות צריך לבקש, הוא אמר, לשחרר את הנפש מאשמה, לטהר את האוויר, ואף שלא היה לה מושג על מה הוא מדבר - ג'ני התרשמה שאמה ואברם מגלים עניין קצת מופרז באיכות האוויר שהם נושמים - הוא נשמע החלטי.

שנית, הוא דווקא קם פעמיים מרבצו, דשדש לעבר השירותים, הטיל את מימיו בצליל עליז ונמרץ וזחל בחזרה לספה. "זה הלב", הוא טפח פעמיים על מקומו המשוער בבית החזה, "צריך לשמור עליו, הלב הוא מכונה עדינה".

"אז בת כמה את כבר?", אמה קינחה את ידיה במגבת התחובה בחגורת מכנסיה, אצבעותיה ארוכות ודקות. ג'ני ניסתה לרסן את הכעס שגאוותה הילדותית של אמה בדירה הזו - שבשש השנים האחרונות שימשה כמקום מסתור ממשפחתה האמיתית - עוררה בה, אך לא הצליחה להתאפק.

"בואי נראה", היא אמרה, "לפני כמה שנים את מעריכה שילדת אותי? הייתה אז מלחמה? שלחו חללית לירח? טבעה איזו צוללת, או שנשיא אמריקאי נרצח?".

"ג'ני, בבקשה תפסיקי".

"ירד אז גשם? פרחו חצבים?", היא הייתה בטרנס, לא מסוגלת לעצור בעצמה. "אולי הופיע נחליאלי בגינות, אולי סנוניות בשמיים? ריח פרדסים מילא את האוויר? תני רמז".

הדברים האלו נותרו בלי מענה. ג'ני התחילה לחשוש שאמה תזרוק אותה מהבית והיא תסתובב ברחובות עד צאת החג, אז תוכל סוף־סוף לעלות על אוטובוס ליישוב.

"אין ספק שיש עלייך פה", ציינה אמה בסיפוק. "את לא תהיי פראיירית של אף אחד".

ג'ני לא ידעה את נפשה מרוב שמחה.

"אני יודעת מתי נולדת", היא בישרה לה, "מה את חושבת, שאני לא יודעת?".

אחרי שגמרו לאכול ואחרי שעזרה לה לפנות את הכלים, הניד אברם לעומת אמה בסנטרו בתנועה כמעט לא מורגשת שאמרה, כמדומה, לכי תעשי את הדבר הזה שהגיע זמנו, אבל על רקע מדיניות החיסכון באנרגיה שגזר על עצמו, נראתה התנועה הזו לג'ני כמו טלטלה פראית.

אמה הזדקפה מיד על רגליה. "בואי נצא לטיול", אמרה לה, "את ואני. נלך מאמצע הכביש, איפה שתמיד נוסעות המכוניות", ולרגע היא חייכה, כנראה משום שהתרגשה מהמחשבה על הפרת הסדר הקטנה הזו של יום כיפור. אף שאפשר היה להבחין בפיה בשן חסרה, ג'ני חשבה שזה החיוך הכי יפה שראתה מימיה: חיוך שלא יסולא בפז, כמו של כוכבת קולנוע.

***

בחוץ נותרו שאריות אחרונות של אור שצבעו את השמיים בכחול עמוק. הערב היה נעים והוא התפתח יפה. הן הלכו בדיוק באמצע הכביש, על פס ההפרדה, בזרועות שלובות וצחקקו. "נלך לכיוון נחלת יצחק?", אמרה אמה, "אולי לכיוון השני, לבני ברק, זה יהיה טיול יפה".

ג'ני תהתה באיזה תיכון תלמד כשתעבור לגור כאן, ואיך יסתדרו שלושתם בדירת שני חדרים, אבל אלו לא היו מחשבות ממש. הן נדדו כמו העננים בשמיים מעליהן: נפוחים ואילמים, שטים בחוסר דאגה לשום מקום.

ואז התחיל לרדת גשם. בהתחלה טיפות כבדות שנשמעו כמו פירות מתפקעים כשהתנגשו באספלט, ואחר כך מטר נמרץ. אמה הסתכלה סביבה בבלבול, מתקשה להחליט.

"אנחנו לא יכולות לחזור כל כך מהר", היא דיברה לעצמה ונשמעה מעוצבנת. "בואי, נסתתר כאן". והיא לקחה את ג'ני בידה, מובילה אותה לכניסה המרוצפת של הבניין הקרוב.

הן עמדו והסתכלו בגשם המתחזק בשתיקה. ג'ני קיוותה שאמה תשלב שוב את זרועה בזרועה שלה, אבל אמה נראתה טרודה במחשבות.

"ממה בדיוק הוא נפטר?", שאלה לבסוף.

ג'ני פלטה נשימה שדמתה קצת לצליל של כאב. "ממך", אמרה בשיניים חשוקות.

"את מתכוונת ש...".

"כן", ג'ני קטעה אותה, "נשבר לו הלב לחתיכות, וכל הדם חסם לו את המוח".

אמה שתקה רגע, מחפשת כנראה אחרי המענה הנכון. "זה לא טוב לשמור טינה", אמרה, "רק אנשים רעים לא יודעים לסלוח".

"את הרסת לי הכל", ג'ני התחילה ליילל.

"אז את לא מתכוונת לסלוח לי, ילדה עקשנית", אמרה בקול מלא תוכחה.

***

הדבר היחיד שחימם את הצינה ששררה בלבה היה שאברם העמיד את סליחתה כמכשול שאמה חייבת לעבור בדרך לחתונה. לפני שחזרה ליישוב אברם אמר לה, "תבואי שוב אחרי החגים". אבל אמא שלה רק עיקמה את פרצופה וקרצפה את הלק הכתום מעל ציפורניה.

"להתראות", ג'ני אמרה לפני שסגרה מאחוריה את הדלת.

"תבואי בחנוכה", קראה אמה, "נחגוג לך יום הולדת".