1
ליאור ואבי פתחו את החנות הזאת לפני 27 שנים. חנות טמבור קטנה במרכז העיר, מספיק רווחית כדי לספק פרנסה לשניהם במשך 27 שנים, לא מספיק רווחית כדי לזוז צעד קדימה. השנים עברו. פעם היו להם חלומות. פעם החנות הזאת הייתה החלום הקטן שיוביל אותם לחלומות גדולים. החנות נשארה, החלומות נעלמו. לפני שנתיים אבי נפרד מאשתו. עבר לגור בדירה שמעל החנות, שפעם הייתה מחסן שלהם. לא חלפה שנה, וגם ליאור התגרש. עבר לגור באותה דירה בדיוק. חלומות, זה הקטע איתם - לפעמים הם מתכווצים, לפעמים הם מתרחבים, אבל בסופו של דבר החלום שאתה חולם נהיה העתיד העלוב שיש לך. וזה מה שיש להם: חנות משותפת ודירה משותפת מעל החנות. כאילו היו בני 20 ומתחילים את החיים. אבל הם לא. הם בני 50 ומתחילים את מה שנשאר מהחיים בניכוי החלומות המנופצים.
ויום אחד שניהם בחנות, שומעים “שלום!" מלא ביטחון עצמי, וליאור מרים את הראש ורואה את יריבו המר ביותר: את יניב, החבר החדש של אשתו.
“מה קורה?", אמר יניב. “יפה סידרת פה".
ליאור בלע רוק. זה לא שהוא לא חשד, בשנות נישואיו האחרונות, שאשתו תמצא את עצמה בקרוב עם מישהו אחר. הוא רק לא חשב שזה יהיה מישהו שעליו קרא בעיתונים, במדורי הפלילים.
ליאור פנה לשותפו לחנות: “אבי", אמר, “תכיר, זה יניב, ה... חבר, של אשתי. לשעבר".
“אהלן, יניב", אמר אבי, וגירד בראשו. “מכיר אותך מאיפשהו. היית בטלוויזיה אולי, משהו?".
“אני דומה להרבה אנשים אחרים", אמר יניב.
“וואללה", אמר אבי. “יניב מה?".
יניב הביט בו. “יניב סער", אמר לבסוף.
“יניב סער...", אמר אבי. “לא, לא מכיר. היניב סער היחיד שאני מכיר זה ההוא מהפיצוץ של הרימון מתחת למכונית בבן יהודה, ההוא ממשפחות הפש־"
ואז הוא השתתק.
“איזה משפחות?", אמר יניב.
“ה... “, אמר אבי, “ה... נו, ה...".
“הפשע, רצית להגיד?".
“אני רציתי להגיד?", אמר אבי, “מה פתאום?".
“זה בסדר", אמר יניב, “זה סטיגמה. התרגלתי".
“שונא סטיגמות", אמר אבי. “זה נורא. זה כמו שאומרים שכל הנאצים רעים. סטיגמה".
יניב הנהן ופנה אל ליאור: “צריך לדבר איתך, אח שלי".
2
ליאור לקח נשימה ארוכה והכין את עצמו לגרוע מכל.
“תשמע", אמר יניב, “אנחנו נוסעים לחופש בבולגריה, וחשבתי לקחת גם את אריק".
“אריק? הבן שלי אריק? הוא רק בן 13, למה...", התחיל ליאור לגמגם, אבל אז נזכר מול מי הוא עומד, ואמר: “טוב, בולגריה זה דווקא מאוד תרבותי, יש הרבה מה לראות. טבע. גבינות. ו... הנזירות האלה. ששרות. איך קוראים להם?".
“מסתרי הקול הבולגרי", נזכר אבי.
“באמת מסתורי", אמר ליאור. “לרוב הבולגרים אין קול כזה".
“זה לא נסיעה כזאת", אמר יניב. “זה נסיעה לבורגס. הימורים, בילויים, בחורות".
ליאור פער את עיניו ולא היה מסוגל לומר מילה.
“הילד עוד מעט גבר", הסביר יניב. “צריך שידע דברים של גברים".
“לא...", אמר ליאור במאמץ רב. “לא לא. הוא עוד צעיר".
“למה?", אמר יניב, “אתה רוצה שהוא יישאר בלי השכלה?".
“אולי, בגיל מאוחר יותר".
“בגיל מאוחר יותר", אמר יניב, “זה כבר לא יהיה בהשגחה שלי".
“לא יודע, זה קצת...".
“אני שואל אותך מתוך כבוד", אמר יניב, בנימה מאיימת משהו.
“אז מתוך כבוד, לא".
“טוב", אמר יניב, “רצונו של אדם כבודו, כמו שאמרתי פעם לאחד שלצערי כבר לא איתנו".
“למה?", אמר ליאור, “מה קרה לו?".
ויניב כמעט סיפר לו, אלא שבדיוק נכנסה לחנות טלי.
3
כאמור: גם אבי היה נשוי. כאמור: גם אשתו עזבה אותו. אבל לא בשביל נציג הדור הצעיר של משפחות הפשע, אלא בשביל טלי. שהייתה קטנה וחמודה, ולאבי לקח המון זמן להאמין שלאשתו יש רומן איתה, אפילו כאשר כבר עברו לגור ביחד.
“היי אבי", אמרה טלי וצעדה פנימה בחיוך. היא תמיד חייכה. זה היה מוזר. בדרך כלל אנשים שתמיד מחייכים משדרים חוסר אמינות מסוים. לא טלי - נראה היה שהיא מחייכת כי העולם הפתיע אותה לטובה, בדיוק לפני רגע.
“היי...", אמר אבי, וניסה להפסיק לדמיין אותה עם אשתו. אבל זה היה אוטומטי. כל פעם שראה אותה. ובמפתיע - או שלא - לא כל פעם שראה את אשתו.
“באתי לקחת את הגומי קיר", אמרה טלי.
“את המה?", אמר אבי.
“עשר קילו גומי קיר. אני צריכה לאטום לאשתך".
יניב שמע את זה, והתעורר. “מה את צריכה?".
“לאטום לאשתי", אמר אבי. “היא ה... ה...".
“החברה", עזרה לו טלי.
“חברה", אמר אבי.
“ה־חברה," אמרה טלי, “ה־".
“החברה, החברה", אמר אבי בעיניים מושפלות. “של אשתי לשעבר".
“איזה קטע", אמר יניב, “אני החבר של אשתו לשעבר", והצביע על ליאור.
“כן", אמר ליאור, “קטעים פה".
טלי הביטה בשני הגברים האומללים, ובשלישי שהביט בה בחרמנות גלויה, ואמרה: “מה, הפרעתי למשהו?".
“הוא רוצה לקחת את הילד של ליאור לבולגריה", אמר אבי.
“וואללה", אמרה טלי. “טבע?".
“לא", אמר אבי.
“גבינות?".
“גם לא".
“אז?", אמרה טלי. “מסתרי הקול הבולגרי?".
“לא", אמר אבי, “למרות שזה באמת מסתורי - לרוב הבולגרים אין קול כזה".
“נו, גם כן אתם", אמר יניב. “קצת הימורים, קצת בחורות - שיראה עולם, הילד".
“אה...", אמרה טלי, “זה קצת מוקדם, לא?".
“גם אני חושב", מלמל ליאור, “אבל אם אשתי מסכימה...".
הוא הוריד את עיניו, מושפל. טלי ריחמה עליו. היא הביטה ביניב, וצעדה צעד אחד לקראתו:
“אתה יודע מה", אמרה טלי, “אני רואה שאתה אוהב הימורים ובחורות".
“אוהב..." אמר יניב ומשך בכתפיו, “פרנסה".
“אז יש לי הצעה בשבילך. בוא עכשיו, אני ואתה, תחרות הורדת ידיים", אמרה טלי. “אם אני מנצחת, הילד נשאר בארץ".
יניב פתח זוג עיניים מופתעות. ואז צחק. ואז אמר: “אוקיי... ואם אני מנצח?".
“תגיד מה אתה רוצה", אמרה טלי.
עיניו של יניב נצצו: “אני רוצה ל...".
“הלו!" - אמר ליאור - “אשתי זה הבת זוג שלך!".
“בסדר, בסדר, אז... את נותנת לי להסתכל", אמר יניב. “להסתכל זה בסדר?".
“מה זה?!", הזדעק אבי, “להסתכל עליה ועל אשתי - אני לא מסכים!".
יניב הסתובב אליו ולחש לו במהירות: “אני אצלם לך באייפון".
מה שחתם את העסקה. תוך כמה שניות הם כבר היו בעיצומו של הקרב.
4
טלי ויניב אימצו שרירים, ונראה היה שאינם מצליחים להזיז זה את ידה של זו. אחרי חצי דקה התחילו שניהם להזיע.
“יאללה, טלי", אמר ליאור. “החיים של הבן שלי בידיים שלך!".
“החיים של הבן שלו בידיים שלך", אמר אבי, “אבל אם כואב לך היד, אז, אה...".
“לא כואב לי כלום", אמרה טלי.
“בסדר, לא מיד, עם הזמן", אמר אבי, שעדיין בנה על יכולת הצילום החשאית של יניב.
“די, תנו להתרכז", אמר יניב.
“אה", אמרה טלי, “אתה צריך להתרכז?".
“לא, מה פתאום", אמר יניב, “אני רק נותן לך פור, כי -".
ו
טראח, היא הורידה אותו. ליאור מחא כפיים, וזעק: “אין בולגריה! אין!".
“וואו", אמר יניב וניער את זרועו הכואבת, “כבוד, אחותי".
“גם לך", אמרה טלי. “נתת פייט".
“אין בורגס!", המשיך ליאור לצרוח בשמחה, “אין הימורים! אין!".
“בסדר...", אמר יניב, “מילה שלי זו מילה. אבל מה אני יעשה אז עם הילד, בחופש? רגע - חיש גד מותר?".
ליאור גירד בראשו.
“חיש גד!", אמר יניב בתחינה. “זה תורם למדינה!".
“לא יודע...", אמר ליאור.
“מה", אמר יניב, “אבא חורג ובן חורג, ביחד, עומדים בבודקה הכתום הזה של מפעל הפיס, מגרדים מגרדים מגרדים - יש תמונה יותר יפה מזאתי? אני משתדל, בן אדם. לא לימדו אותי דברים כאלה במשפחה שלי".
“במשפחות האלה", מיהר אבי לסנגר עליו, “יש פחות דגש על יחסים".
“טוב", אמר ליאור, “חיש גד. אבל בהשגחה שלי!".
5
וכך הם עמדו עוד בערבו של אותו היום, ליד דוכן מפעל הפיס הכתום, ליאור ובנו בן ה־13, יחד עם יניב, וגירדו וגירדו וגירדו.
“ותדע לך", אמר ליאור לבנו, “זה לא שאתה מאבד אבא. אתה מרוויח חבר שיכול אפילו כל הלילה לעמוד פה איתך בחיש גד. אז ככה שסך הכל הגירושים שלנו, מבחינתך, זה דבר טוב. כי אני, עם כל זה שאני מתאמץ להיות האבא הכי טוב שאפשר, אתה רואה אותי מלמד אותך לגרד? לא. ולמה לא? כי אני בנאדם כזה צפוי קצת, טיפה מרובע כזה, מה לעשות, אני - יש! יש! עשר שקל! יש!".