אי אפשר להתייחס לספר הזה בלי להצדיע למתרגמים. הכתיבה של קלוד סימון מאתגרת את הקורא, כמו היצירות המונומנטליות של מרסל פרוסט, ג'יימס ג'ויס והרמן מלוויל, אך קודם לכן היא ניצבת לפני המתרגמים. המהדורות העבריות של ספרי המחברים מן הדרג העילי ההוא מכילות חוב עצום למתרגמים (הלית ישורון, יעל רנן, גרשון גירון).
סבך טקסטואלי המערב תודעות וזמנים ומתייחס לזעירים שבניואנסים תובע מסירות, רגישות וידע רב. עידו בסוק תרגם את “דרך פלנדריה" (הספריה החדשה, 1995), היצירה הידועה ביותר של סימון, ומותר להניח שמלאכתו הייתה תובענית לא פחות ממשימתם של לילך נתנאל ועילי ראונד ב"העשב". טקסט רצוף, נטול נשימה, זרם תודעתי שפונה לשבילי צד וכניסות תכופות לכיסי מחשבות פנים–פנימיות, בלא אירועים דרמטיים או דיאלוגים מקדמי עלילה. לא פשוט בכלל. אם “דרך פלנדריה" עסק במוראות מלחמת העולם השנייה, שאותן חווה סימון על בשרו, הרי שהיצירה שלפנינו עוסקת בשגרת חיים כפרית בימיו האחרונים של קיץ בדרום־מערב צרפת, סמוך לעיר פּוֹ. וכאן אין אירועים גדולים הרי היסטוריה. ישנו בית כפרי גדול, מוקף מטעים ושדות ויער, ומתגוררים בו שני דורות של משפחה קאמרית.
בקומה העליונה גוססת אחותו של בעל הבית, שגידלה עם אחות נוספת את האיש, אחיהן הצעיר מהן בשנים רבות. הוא עצמו מתגורר עם אשתו מעבר לקיר חדרם של בנם ואשתו, לואיז. הסיפור מובא ברובו מתודעתה הרגישה של לואיז, המהווה דמות מראה מנגידה לדמויות האחרות, ומכילה בנפשה הכבויה את כל תעוקת הבית.
מדובר באירוע משתרע, קיץ דועך באריכות ותוך ציפייה למוות הממאן לחתום את ההווה הממושך. הזמן הרציף שאינו מתכלה, ודומה כי גם אינו מתקדם, הוא גיבור היצירה. בני האדם נמעכים ואובדים בתוכו, מתנמנמים או גוססים או מתמרמרים בלא מעש. “לכל היותר הייתה זו אותה קהות חושים, אותה תרדמת, אותו נמנום של נחש ענק: באור הרפה של חודש ספטמבר, הרוטט חלושות, עומדים העצים ללא נוע, מנצנצים, מלכותיים, ריחם החמוץ של האגסים תלוי באוויר".
הדורות החדשים ממוטטים את שרידי העבר שממילא לא היה מפואר. אבי המשפחה, איכר אנאלפבית שגידל את בנותיו להיות מורות ואת בנו להיות פרופסור מרצה באוניברסיטה, לא הצליח לשנות את הנתיב המשפחתי. שגרת החיים הקשה של האב הנבער ובנותיו שחסכו מפיהן כדי לשלוח את אחיהן לאוניברסיטה לא הובילה ליעד משמח. הפרופסור השמין עד כי הוא בקושי הולך, אשתו משתכרת ומתלוננת ללא הפוגה בעודה מצבעת את פניה ועוטה שמלות ססגוניות שמדגישות את סרבנותה לקמילת הגוף. ובנם? נכדו של אבי השושלת הוא חדל אישים ומהמר כפייתי. הוא שואף להיות איכר, אך מטע האגסים שלו משיר את פירותיו טרם הבשלתם, והבל ריקבונם ממלא את האוויר, חובר לאווירת הגסיסה.
בלולאות מילותיו, המסחררות תיאורי טבע קיצי, מבליע סימון (שזכה בנובל ב–1985) שיחות מגומגמות, הגאים שבורים שאינם הופכים לשיחה. הסופר לוכד את הדמויות האנושיות, חסרות המודעות, בתוך תא הזמן הקרוש. לואיז, אותה ישות שניצוץ הסיכוי לשינוי רומץ בה, חשבה לרגע על הימלטות בחברת מאהב עם עתיד. אך גם היא, שכביכול חיצונית למתרחש, קורסת אל העשב, נטמעת בו, מרוקנת תודעה, נדמית כגווייה ההיא שעדיין לא מתה בבית הגדול. מה נותר מן החיים האובדים? פנקסי ניהול תקציב לקוניים, שהדודה מורישה דווקא ללואיז. בעמודת ההוצאות על לחם וגבינה נמצא גם סעיף קבורתה של האחות הבכירה. אך אפילו קפדנות יובשנית זאת לא תמשטר את הזמן האדיש למעשיהם האימפוטנטיים של בני אנוש.
"העשב", קלוד סימון, מצרפתית: לילך נתנאל ועילי ראונד, עם עובד–ספריה לעם, 207 עמ'
מדיום מסעיר
שני סיפורים גראפיים מצוינים הגיעו לשולחן בו בזמן. שניהם עוסקים בנושאי תשתית לאומיים מעֶמדה אישית. הסיפור האחד ידוע בעולם בשפות רבות ולאורך שנים. “יומנה של אנה פרנק" מסמל יותר מכל יצירה את שואת יהודי אירופה. כותרת “צַו 8" מפנה את הקורא אל חוויה מושרשת בחברה הישראלית, הצו המזמן את גברי ישראל לשירות מילואים במלחמה. הסגנונות שונים, אך הרושם שמסעיר את הקורא בשתי היצירות, משאיר עקבות לא נמחות.
כותרתו של "צו 8" מאת גלעד סליקטר (אומן קומיקס ומאייר שזה לו ספרו הרביעי) היא כעטיפת פלדה לחומר טקסטואלי–רעיוני רך ועדין. צו 8, יתברר, זה בכלל לא מה שחשבתם. סליקטר מעניק הצצה לנפש גבר שלא נולד למלחמה. הבחירה (או האילוץ) להשתמש בקשת גוונים מצומצמת מדגישה את האלמנטים הרגשיים המעודנים שבסיפורו של מי שנפצע במילואים מנפילה במדרגות בית תל–אביבי, בזמן אזעקה. גם אם ברקע מתנהלת מלחמה ששמה "עמוד ענן", הציורים הפואטיים מתכנסים אל חוויה פרטית, שכולה שייכת לחיים, להתפתחות אישית שרחקה מן החיילוּת למחוזות שבהם מתגבש אומן. איזה יופי של יצירה!
(הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים, 173 עמ')
“אנה פרנק, היומן הגרפי", יצירתם של ארי פולמן (סופר, קולנוען, יוצר רב־מדיומים) והצייר מאייר דוד פולונסקי, הוא ספר מטלטל. היצירה פותחת את היומן מחדש למעורבות גדולה מתמיד מצד הקורא. היוצרים מיצו את היומן כדי לתת לו מרחב קיום הגיוני, אך בעצם פרשו אותו לעושר הבעה חדש, המזמין את הקורא פנימה, לתוך דירת המסתור ולנפשה הסוערת של הנערה הרגישה והחכמה ההיא.
כבוד והערכה כלפי אנה פרנק ומשפחתה ניכרים בכל עמוד. הפרשנויות הגרפיות של פולונסקי מדהימות בהמחשת הדחיסות הפיזית של המסתור לעומת תמונות הדמיון של אנה המלא נשימת נעורים והומור. ספר אינטימי המקרב את הקורא יותר מאי–פעם אל הנערה שגורלה נגזר לייצג את כל הנערות שהנאצים רצחו.
(דביר, 150 עמ')