בסיפור האחרון שבקובץ, “הרחוב", מתמודד נער פקיסטני עם סבך מורכב כל כך של מבחני חניכה, שספק אם נער מערבי מפונק יכול לדמיין אותם. הסיפור מתרחש במתחמי שוליים אפלוליים בברצלונה, שבהם מתקיימים מהגרי עבודה בלתי חוקיים. הם מנהלים סוג של חיים מתוך תקווה לשוב לביתם שבארצות המזרח העניות.
עולם הירארכי שלם עובד שם, מתגורר, מבשל, מאזין למוזיקה, כפוף לארגון מאפיונרי עלום, חי בתוך חלום על עתיד מעורפל. מאליק מגיע לברצלונה בלי כל אחיזה במציאות שלתוכה נקלע. גבר קירח מצרף אותו לצוות מהגרים שעובד במספרה מקומית, ומשכן אותו עמם בדירת חדר עלובה. הנער הוא לוח חלק, בועה של מבוכה, יראה וביישנות. הוא מנסה להיות מועיל, להיטמע בחבורה, לפחות לטאטא את הרצפה.
הסיפור הזה אינו מייצג את כלל הסיפורים שבקובץ. כל סיפור כאן אוטונומי, והנושאים משתנים, לבד מן העובדה שרוב הדמויות המרכזיות הן הומוסקסואלים. קולם טוֹבּין (יליד אירלנד, 1955) מגיש חתיכות חיים שדם האמת פועם בעורקיהן. סיפוריו מדברים בלשון ישירה, מזוקקת, בקול שאין בו שום אוויר מיותר, אלא רק כנות צלולה. אפשר לגעת בדמויות שלו, להאמין להן, להצדיע לגילוי לבן.
סיפורו של מאליק המתאהב בעבדול המבוגר ממנו מעלה אל פני השטח מורכבות מרתקת, דווקא בזכות הנימה החרישית שבה היא נפרשת. חיי המהגרים הבלתי חוקיים מתנהלים בחשאי. כל הנאה, כמו טיול על החוף, היא גניבה מעולם שאינו מקבל אותם. לכן, אפילו האהבה הטהורה הזאת, המתחילה בלילה שבו מאליק מטפל בעבדול הקודח מחום, גם היא מהוסה.
נער תם כפרי, המגיע מתרבות מזרחית לעיר מערבית כמו בירת קטלוניה, הידועה בהנאות שהיא מזמנת לתיירים צעירים, מתנסֶה בהלם תרבות, אך לא רק בו. הוא חייב להסתתר מן המשטרה ולהימנע מסכסוכים עם המהגרים הוותיקים, והוא מוכרח להסתיר את אהבתו מהסביבה וגם ממושא אהבתו. טובין מצייר אותו בעדינות מכמירת לב, ומעלה על נס את סבלנותו, את אצילותו המולדת, את כישרונותיו הרבים.
בסיפור אחר, “צבע הצללים", המובא בגוף ראשון מפי גבר הומוסקסואל, החוויה המרכזית מתארת קשר חזק בין אחיין לדודתו, כשהדודה הקשישה מתחילה את דעיכת חייה. האחיין, שאותו גידלה מאז שהתייתם מאביו והתגלה שאמו שתיינית, דואג לה, מבקר אותה, משכן אותה במוסד סיעודי מטופח. דרך הסיפור של טובין מיוחדת, באשר העובדות מתגלות אט־אט תוך ההתרחשות ההווית.
הישירות שלו מוליכה את העלילה, החל מהרגע שהוא נקרא לנסוע מדבלין לעיירה שבה גדל כשנודע לו שהדודה התמוטטה. הקשר המשמעותי לשניהם נחשף מביקור לביקור, הביוגרפיה ההדדית מתבהרת אך מותירה חלקים מרומזים, שדווקא הם נושאי משקל ומשמעות. איזו טכניקה סיפורית מעניינת! הישירות הספרותית של טובין היא סוג של עידון מרתק. סיפורו שוקק בפרטי טריוויה בוני חיים. צבע של סוודר. חדר ילדות. מצב התנועה בכביש, דיאלוג תמציתי עם מנהלת המוסד הסיעודי.
מנעד הטונים שבו מגיש טובין את סיפוריו רחב, אך חף מהצטעצעות. בסיפור “דולי הפנינים" הוא אירוני, וטעון בתבונה משועשעת: “לא יכולתי להעלות על דעתי שהמוזיקה שבאותו לילה רוממה כל כך את רוחי (...) תישמע לי בעוד עשר שנים מתקתקה ומטופשת (...) העתיד הוא ארץ זרה", ולפי סיפורי טובין, הבגרות היא ארץ זרה. בסיפור הפותח, “שתיקה", נטל הסופר קטע קצר מיומני הנרי ג'יימס ופיתח ממנו סיפור מתוחכם על גברת לונדונית המתנהלת בשולי הסלונים הספרותיים, ומנהלת רומן אסור, חנוק בשתיקה, עם משורר ידוע. האהבה אינה משתתפת בסיפור הזה.
טובין הוא סופר שמחזיק בדפיו את תמצית האמת הסיפורית. לשמחתי, קריאת ספריו הקודמים עדיין לפנַי.
"המשפחה הריקה", קולם טובין, מאנגלית: חני גלעד, בבל, 300 ע"מ
***
ספרות רוסית
“מי מאיתנו אינו אוהב את הזמנים ההם, כשהרוסים היו רוסים, לבשו את בגדיהם, הלכו בהליכתם שלהם, חיו לפי מנהגם, דיברו בשפתם וכלבבם, כלומר פיהם ולבם היו שווים?". כך מתחילה הנובלה “נטליה בת הבּוֹיָאר", המובאת בקובץ מסיפורי ניקולאי קַרַמְזין (1766–1826), הנחשב לאבי הסנטימנטליזם הרוסי.
הכותר, הנקרא בשם הסיפור המכונן “ליזה המסכנה", כולל גם יומן מסע באירופה, שבמסגרתו הגיע קרמזין אל ביתו של ההוגה עמנואל קאנט, שהעניק לו שלוש שעות בלא תיאום מוקדם. הספר יצא לאור בהוצאה צעירה, “קדימה" שמה, שקמה ביוזמת איסנה גולדין, ששמה לה למטרה תרגום כתבים רוסיים. הגימור וההגשה מציגים גישה תרבותית ברף גבוה. עטיפת הנייר החיצונית לכריכה הקשה מאוירת בידי מירה פרידמן המעולה, ועל העיצוב הנאמן לתוכני התקופה חתומה עדה ורדי.
(מרוסית, כולל הערות: פטר קריקסונוב, סדרת “משעולים", 170 עמ')
“החיים עצמם" נקרא כסכימה המייצגת את קשייו של זוג צעיר ומאוהב, החל מלידת בנם. נדמה שפאביו וולו האיטלקי (“סופר, שחקן, מנחה טלוויזיה ושדרן רדיו, מגיבורי התרבות של איטליה", לפי גב הספר) יודע הרבה על צרות זוג כזה מתוך קריאה בשבועוני נשים. בכי התינוק בלילות, חוסר השינה של בני הזוג, התסכול המתעצם של האישה שנשארת בבית בעוד הבעל יוצא ליום קריירה, החסך בחיי מין, שחיקת הרגש שלהט פעם, הכל נמצא כאן כמו נלקח ממדף הפסיכולוגיה הפופולרית.
המספר מוסר לקוראים דוח אישי, כביכול, מפורט וקל לקריאה, צפוי כמו השמש העולה בבוקר על מדרכות מילאנו. שני בונוסים מפצים במידת מה על שיממון המובן מאליו. א. הקרדיט שבת הזוג מקבלת בסיפור שנמסר בקול גברי. הבעיה היא זוגית, והמספר מבין את הצד שלה, אך נקלע למבוי סתום. ב. האחווה הגברית נראית כאן כמבנה תומך ויציב, שחדריו הנינוחים גדושים בכנות ובהומור.
(מאיטלקית: מונה גודאר, כנרת זמורה–ביתן, 207 עמ')