כותרת הסקירה מביעה את הרושם העז והייחודי שהאסופה התיעודית מטביעה בקורא. רצף העדויות והמאמרים, שכתב פרימו לוי מאז שחרור אושוויץ, מציג אובססיה לדבר אחד: שליחות שאין בלתה, שלקח על עצמו ניצול אושוויץ, לתעד ולפרסם את הרוע בהתגלמותו הפרטנית, היומיומית. להכריז עליו בכל ז'אנר כתוב או מדובר. לא לנוח. לדייק ברישום המקום שבו נתפס, במחבוא הפרטיזנים בעמק אאוסטה, ובאיזה תאריך הועלה לאיזו רכבת, מה היה שמו של מחנה המעצר סמוך למודנה, אילו תנאים שררו בתוך קרונות הרכבת, כמה נשים הועלו אליהם, כמה גברים, כמה ילדים. מה שמות שני התינוקות שהיו ברכבת, האישה המבוגרת ביותר, הקשיש שמת בדרך. מי הובל מיד אל תאי הגזים ומי נשלח, כמו לוי, למחנה העבודה הסמוך, בונה–מונוביץ.
הוא שינן שמות וארצות וערי מוצא של הקורבנות, התאמץ לזכור את מקצועות היהודים שהובלו ברכבת הבהמות, את הגילים. עם רֵעוֹ לחודשי אושוויץ, הרופא לאונרדו דה בנדטי, חיבר ב–1946 “דו"ח על הארגון ההיגייני–רפואי במחנה הריכוז ליהודים מונוביץ (אושוויץ - שלזיה עילית)". הוא שב וערך רשימות וכתב עוד דוחות רק על מה שראה ומה שידע בוודאות. מי נותר בחיים, מי הצליח לשוב הביתה. המסמך האחרון המובא כאן, “לבני הדור שלנו...", נכתב ב–1986.
שנה לאחר מכן, ב–11 באפריל 1987, נפל לוי מן הקומה השלישית אל קרקעית חלל המדרגות שבפתח דירתו בטורינו. חוקר מקרי המוות והביוגרפים קבעו כי התאבד. הוא היה אז בן 68, ולפי הספר הזה הייתה לו משימה אחת, והוא מילא אותה מתוך הדיכאון שאושוויץ הותירה בנפשו.
ראוי לצטט מהספר תובנות מעמיקות של סופר שלא הסיט את מבטו. “זו התכלית שאליה שואפים ספריי", כתב, והקובץ הזה טעון ביושרו האינטלקטואלי ובאומץ להתמיד בשליחות האיומה שנטל על עצמו. התיאורים הספרותיים והשראתם מצויים ב"הזהו אדם?", ב"מפתח–כוכב", ב"הטבלה המחזורית", ב"השוקעים והניצולים", ב"ההפוגה". לפנינו הטקסטים החוץ–ספרותיים המאירים את מהות האיש פרימו לוי.
עמ' 143: “מתוך 96 הגברים שנכנסו איתי למחנה הריכוז, שרדו 15; מתוך 29 הנשים, שרדו 8. אם כך, 23 ניצולים מתוך 650 מגורשים שהיו ברכבת שלנו, 3.5%. אך יש לומר שזאת הייתה רכבת בת–מזל, שכן היא יצאה לדרכה פחות משנה לפני השחרור. כמעט איש לא שרד שנתיים או שלוש שנים בשבי מחנה הריכוז. (...) זו ההתנסות שממנה יצאתי בחיים ושהותירה בי חותם עמוק. יעיד על כך הקעקוע שגם כעת אני נושא על זרועי: שמי מאותם הימים שבהם הייתי נטול שם, המספר 174517".
עמ' 80: “אנו מדברים איתכם על אודות מחנות הריכוז וההשמדה הנאציים משום שבהם היינו, ומשום שהם מהווים את הפרק המתועב ביותר בהיסטוריה האנושית. (...) עלינו לספר את אשר ראו עינינו כדי שמצפונם של בני האדם יישאר דרוך וערני (...) כדי שכל ניסיון עתידי מסוג זה ייקבר בעודו באיבו וכדי שלעולם לא ישובו לדבר על השמדת עם".
עמ' 82–38: “חברת ‘טופף ובניו' מהעיר ארפורט, העוסקת בבניית מתקני ברזל (התוויות שלה עדיין מופיעות על הכבשנים של בוכנוואלד, לא באלה של אושוויץ שאותם פוצצו), מקבלת את ההזמנה לבניית משרפה שתוכל לשרוף אלף גופות בשעה אחת. אנשיה מתכננים את המתקן, בונים אותו, בודקים את תקינות פעולתו בנוכחות המהנדס הראשי של החברה, ובתחילת 1943 המתקן נכנס לפעולה ועובד בקצב מלא עד אוקטובר 1944. תעשו את החשבון בעצמכם. (...) בכל מקום שהגרמנים הציבו את כף רגלם הם הוכיחו שזה ממש משחק ילדים למצוא בוגדים שאפשר להופכם לבעלי שררה, להשחית את מצפונם, ליצור אווירה של קונצנזוס מפוקפק או אימה מוחשית וברורה, שהכרחית כדי להפוך תוכנית למעשים של ממש".
עמ' 125: “בן השיח שלנו אינו מקשיב לנו, אינו מבין אותנו, דעתו מוסחת, הוא הולך לדרכו ומשאיר אותנו לבדנו. למרות כל זאת עלינו לספר את סיפורנו: זו חובתנו כלפי החברים למחנה הריכוז שלא שבו משם, וזו משימה ענקית שמעניקה משמעות לחיינו".
עמ' 60: “אנו בני אדם, אנו שייכים לאותה משפחה אנושית שאליה השתייכו התליינים שלנו. ולנוכח ממדיה העצומים של אשמתם, גם אנו חשים כיושבי סדום ועמורה. (...) אנו בניה של אירופה שבה אושוויץ קיימת".
***
בביקור הראשון בטורינו הלכנו לאורך השדרה הרחבה והארוכה הזאת, קורסו רה אומברטו, עד לבניין מספר 75. הערמונים פרחו בשדרה והניחו באוויר ניחוח כבד, ועודף התפרחות נשמט לאדמה ונח כשלג שגווע מסביב לגזעים. על פאנל הברונזה של הלחצנים עם שמות המשפחה הופיע השם בפשטות: לוי. כשנפתחה דלת העץ ההדורה, נכנסתי ועמדתי בחדר מדרגות. הבטתי למעלה, לתוך החלל המלא לנצח בטרגדיה. לא ידעתי מה לעשות עם כל מה שאני נושאת אל הסופר האלמותי הזה. הוא מת בלא שמצא נחמה, כי אין מוצאים נחמה אחרי אושוויץ. בהכשרתו היה כימאי, ובספר העובדות שלפנינו בולטים הדיוק הקפדני וההיצמדות למספרים ולסדר ההתרחשויות, שהוא שב ומוסר כאוחז במנטרה שאדם לוחש לעצמו כדי להצדיק את קיומו.
"כך היה אושוויץ", פרימו לוי (עם לאונרדו דה בנדטי), מאיטלקית: אלון אלטרס, כנרת זמורה־ביתן, 221 עמ'