כלל לא ברור לי מדוע זכתה הסופרת הצרפתייה לילה סלימאני לקבל את הגונקור על ספרה "שיר ענוג" ולהיות האישה השנייה בתולדות הפרס הספרותי החשוב ביותר בצרפת. כבר למעלה מעשור שאני חשה אי־נוחות לנוכח ההתנשאות של אירופה על הספרות האמריקאית; התנשאות שביטא גם יו"ר הוועדה של פרס נובל כשאמר שהספרות האמריקאית פשוט פחות טובה.
ההצהרה הזו מקוממת ומעניינת מפני שכזכור בשנה שעברה מצאו דווקא אמריקאי ראוי, בוב דילן לא פחות ולא יותר, ואילו השנה זכה בכבוד הגדול מכולם הסופר האנגלי ממוצא יפני קאזואו אישיגורו, שספרו הידוע ביותר - "שארית היום" - זכה לעיבוד קולנועי מצוין עם אמה תומפסון ואנתוני הופקינס. אישיגורו לא מתקרב לפיליפ רות' או לדון דלילו האמריקאים, ולמעשה הוא אפילו לא שייך לאותה הליגה. הוא סופר הגון, רגיש, בעל עין מצוינת לפרטים זעירים, אבל הוא לא גדול או ענק או אפילו עשוי מחומר של זוכה פרס נובל.
אבל כשמאוד רוצים לא לתת את הפרס למועמדים הראויים, אפשר להשתמש בתחבולות רבות. הנה, גם סלימאני זכתה בפרס הספרותי החשוב על לא עוול בכפה, ובכל זאת יש דבר נוסף המקשר בינה לבין אישיגורו מלבד העובדה שהם אינם ילידי ארצם המאמצת. שניהם הקדישו את ספרם הידוע לתיאור המתחים בחברה המעמדית דרך סיפורם של משרת ("שארית היום") ומטפלת שהופכת למנהלת משק הבית ("שיר ענוג").
סיפורה של סלימאני מבוסס על מקרה אמיתי שהתרחש באפר ווסט סייד בניו יורק בשנת 2012. יוסלין אורטגה, מטפלת פורטוריקנית, דקרה אז למוות את שני הילדים שעל טיפולם הופקדה. בראיונות אמרה סלימאני שמה שהשפיע עליה באופן עמוק, מה שזעזע אותה חוץ מהרצח עצמו, הוא אם הילדים ההמומה שחזרה ואמרה שוב ושוב על המטפלת, מתוך פליאה ומיאון לתפוס את הזוועה: "הרי היא הייתה חלק מהמשפחה". השאלה שניצבת במרכזו של הספר, כך מאמינה הסופרת, היא האם זה אפשרי בכלל שמטפלת ששירותיה נקנים בכסף תהיה חלק מהמשפחה.
וכאן נמצאת החוליה החלשה של הסיפור. השאלה צריכה להיות נוקבת יותר כדי שלסיפור יהיו כוח ועומק בלתי נשכחים, הייחודיים לספרות גדולה; כדי שהוא יחדור לאזורים המודחקים בנפש, אלו שלא יפקחו עין ולא יכירו באמת עד שאסון בלתי נמנע יעורר אותם: מדוע אנשים רוצים להאמין בכלל שאלו שמשרתים אותם; אלו שתכלית עבודתם היא להקל את חייהם הטובים משלהם עשרות מונים גם כך; אלו שעבודתם השוחקת אינה משחררת אותם עצמם להתפנות לקריירות משתלמות ומספקות יותר - יכולים לאהוב אותם כאילו היו בני משפחה.
תפנית לא צפויה
הסיפור מתחיל בסוף המחריד, ככל הנראה הבלתי נמנע:
"התינוק מת. הספיקו שניות אחדות. הרופא הבטיח שהוא לא סבל. השכיבו אותו בתוך שק אפור והחליקו את הרוכסן על הגוף שבור המפרקים אשר צף בין הצעצועים. הילדה עדיין הייתה בחיים כשכוחות ההצלה הגיעו. היא נלחמה כמו נמרה. הם מצאו עקבות של מאבק, פיסות עור מתחת לציפורניים הרכות. באמבולנס שהבהיל אותה אל בית החולים היא הייתה נסערת, אחוזת פרכוסים. העיניים יצאו מחוריהן, כזקוקה נואשות לאוויר. הגרון התמלא דם. הריאות נוקבו והראש הוטח בכוח בשידה הכחולה".
חדר הילדים כזירת רצח. האם יש פתיחה המבטיחה סיוט גרוע מזה? כמו סופרים אחרים שבחרו לפתוח בתוצאה, על פי רוב טרגית, ורק אחר כך לספר את הסיפור על פי הסדר הכרונולוגי - סלימאני רצתה במידה רבה של תבונה שהידיעה על מעשיה של המטפלת תנקר בראשו של הקורא מהרגע שבו הוא יראה את המטפלת לראשונה. "ואז הגיעה לואיז. כשהיא מספרת על הראיון הראשון הזה, מרים אוהבת לומר שזה היה ברור כשמש. כמו התאהבות ממבט ראשון".
מרים היא מאגרבית, כמו סלימאני שנולדה ברבאט שבמרוקו ב־1981 לאב שהיה מזכיר ממשלה במרוקו וגם ניהל בנק, ולאם ממוצא צרפתי־אלג'יראי שהייתה אחת הרופאות הראשונות במרוקו. השפה שדיברו בבית הייתה צרפתית, ועד היום, אומרת סלימאני, היא אינה מדברת ערבית טובה. בגיל 18 הגיעה לפריז כדי ללמוד בבית הספר הגבוה למדעי המדינה, וכשפגשה במקרה את עורך השבועון "ל'אקספרס", קיבלה העלילה תפנית לא צפויה. אחרי שהסכימה לעבוד כמתמחה בעיתון, שינתה סלימאני כיוון ובמשך שנים כתבה בעיתון. סלימאני מעידה על עצמה שכבר ברבאט גדלה והתחנכה הרחק מחיי החברה המרוקאית, כלומר זכתה לחיות את חיי הנוחות של הקולוניאליסטים. גם בצרפת היא שייכת, לדבריה, למה שנהוג לכנות "אליטה".
לפיכך, כשהתחילה לחפש מטפלת לבנה הקטן, שאלות טבעיות התחילו להציק לה, וגם שאלות הנובעות מרגשי אשם של הפריבילגים ביחס למעוטי המזל. ההיפוך עצמו מעניין: מרים, מהגרת מצפון אפריקה, עורכת דין הנשואה לפול, מפיק מוזיקלי, שוכרת את שירותיה של לואיז, צרפתייה לבנה. שני ילדיה הפעוטים כבר מזמן לא מעניקים לה את אותה הנאה עמוקה שהיא האמינה שאף פעם לא תחלוף. כשהיא פוגשת במקרה חבר ללימודים שיש לו משרד עורכי דין משגשג, היא משוחחת איתו בשמחה אך גם ערה להכאיב להבדלים ביניהם:
"פסקל נישק אותה על לחייה. הוא אמר: 'שמחתי מאוד לפגוש אותך שוב', ונכנס לבניין שטריקת דלתו הכחולה הכבדה הקפיצה את מרים ממקומה. היא התחילה להתפלל בשקט. כך, באמצע הרחוב, הייאוש היה כה עמוק שהייתה מסוגלת להתיישב על המדרכה ולבכות. היא הייתה רוצה להיתלות על רגלו של פסקל, להפציר בו שייקח אותה איתו, שייתן לה הזדמנות. היא חזרה הביתה ברוח שפופה לחלוטין".
איכשהו המערכת המעמדית, כפי שמיטיבה סלימאני לתאר אותה, היא כזו המתקיימת בזכות שרשרת של דיכוי. ומרים ופול ערים לזה עד כאב. הם אינם בהכרח צבועים, אבל הם נהנים לחשוב, כמו חבריהם הבורגנים, האינטלקטואלים, שהם ליברלים, עיוורי צבעים שלא מבדילים בין מעמדות. אבל מה שהם חושבים על עצמם הוא כמובן לא מה שהקורא חושב עליהם. הוא רואה כיצד הם בוחנים את לואיז, את בורותה ואת עוניה. לפעמים הם מצרפים אותה ברוח טובה לארוחת ערב עם חברים, ארוחה שהיא בישלה כמובן, אבל במעידה הראשונה, בביטוי הראשון לפערי התרבות, הם מפגינים כלפיה חוסר שביעות רצון ואילו היא מתכווצת.
תחתית הפירמידה
אם המהגר הוא בתחתית הסולם, והצרפתי הלבן הוא בראש הפירמידה, ההיררכיה ב"שיר ענוג" מוכרת למדי. הגבר הוא בראש הפירמידה, והאישה היא בתחתית. מה שמשמר את המעמדות השונים הוא קשיי המוביליות: הזר, הפליט, יליד הקולוניה, הוא על פי רוב חסר ההשכלה והעני. הוא נותן השירותים. אבל גם בתוך המבנה המעמדי, נשים, המשכילות או הבורגניות שבהן, סובלות תמיד מנחיתות מסוימת בתוך המשפחה או בתוך קבוצת ההשתייכות שלהן.
מרים לוקחת אישה אחרת, פחות ממוזלת ממנה, להיות תחליף אם לילדיה. לואיז, שלא הייתה אם לילדתה היחידה והיא אינה יודעת אם היא חיה או מתה, מקבלת את ההזמנה הזו כמות שהיא. במידה רבה לואיז חיה את חייה מחדש כאילו ניתן לה סיבוב נוסף. כל כישלונותיה, כל אכזבותיה ומחדליה, נעלמים והיד הגרועה שחילקו לה - מתחלפת בחלוקה חוזרת של הקלפים.
וזו הבעיה של הספר. הוא מתחיל עם כוונות מסוימות ומחליף אסטרטגיה באמצע הסיפור. כל עוד סלימאני משרטטת את המתח העדין שבין מרים ללואיז, שבין מעסיקה שאפתנית לבין אישה שחייה מאחוריה לצד יחסי תלות נואשים בין השתיים, היא מסתדרת עם המשימה שלקחה על עצמה לא רע. הלשון דלה אומנם, אין בה שום המצאה מרגשת או שליטה מרשימה או משלב של שפת מהגרים (מרים), שפת צרפתים עירונים ממעמד הביניים (פול ומשפחתו) ושפתם של הצרפתים בני המעמדות הנמוכים (לואיז). אבל קיימת רגישות שאי אפשר להתכחש אליה, והסיפור כובש ומושך. ומכיוון שהוא מתחיל ברצח עצמו, הקורא לא מבקש לדעת "מי עשה את זה", כוח המשיכה המרכזי של תעלומות הרצח בסיפורי הבלש, אלא "למה היא עשתה את זה", שזו שאלה השייכת לספרות הקאנונית.
התשובה תהיה בגדר ספוילר, אבל היא נפרשת על פני הסיפור כולו, ואותי היא לא שכנעה. אבל תמונה אחת היא בלתי נשכחת ומכאיבה מאוד. כשלואיז כבר נמצאת בתוך תהליך ההידרדרות שלה, מגיע בעל הבית הנבזה של חדרה העלוב והשנוא עליה ובוחן את המקלחון הרקוב שקרס:
"מר אליזאר מסתובב ואומר שוב בקול רם וחזק:
'אני שואל מה קרה כאן!'.
לואיז מנתרת ממקומה.
'אני לא יודעת. זה קרה לפני כמה ימים. האינסטלציה ישנה, אני חושבת'.
'ממש לא. בניתי את המקלחת בעצמי. אין לך מושג איזה מזל היה לך. בתקופה ההיא הייתי היחיד שהתקין מקלחת בתוך הסטודיו'.
'זה התמוטט...'.
לואיז לא אומרת לו שדירת החדר הזאת אינה אלא מאורה, תחנת ביניים שבה היא מחביאה את תשישותה. היא חיה במקום אחר. כל יום היא מתקלחת בדירה של מרים ופול. היא מתפשטת בחדר השינה שלהם ומניחה את בגדיה בזהירות על המיטה הזוגית. ואז היא חוצה עירומה את הסלון בדרכה לחדר האמבטיה".
בהחלפה הזאת שנכשלה; בחיים של אחרים שהאומנת חשקה בהם; נמצא לבו של הסיפור, וזה המשל המוסרי שאסור לנו, הקוראים, להתעלם ממנו.