בשנת 1839 התנפל נער דרומי בן 14 בחמת זעם על אחיו ופיצח את ראשו. התגובה הגיעה בדמות מכות רצח שחטף מהוריו. הנער ויליאם קלארק ברח מהבית, נדד בין ארצות שונות ברגל עד שהגיע לבית דודו תומפסון, שם נודע לו שהדוד נאסר בעוון רצח. ויליאם התמוטט על המדרגות, וכמו באגדות הופיעה מלאכית בדמות ילדה שהגישה לו עזרה. "אין דבר, ליזי", אמר לה כשנפרד ממנה למחרת, "כשתגדלי אשא אותך לאישה".
ויליאם עבד כעוזר שריף וכשהיה בן 19 הציל מטבח פושע תימהוני שרצח משפחה שלמה ושדד את סוסיה ואת עבדיה. בתמורה קיבל ממנו את הזכות להעלות את סיפורו על הכתב. הספר שכתב, "חייו ווידויו של א. ג. מק'קאנון", נמכר בכמה אלפי עותקים ואחריו הגיעו ספרים נוספים. ויליאם התחתן והחל לעבוד כעורך דין, לא לפני שהשתתף במלחמה במקסיקו ועשה קריירה צבאית. כשחזר משם היה ממקימי חברת הרכבות קנטקי ואפילו שלח ידו בפוליטיקה. לאחר שהתאלמן נשא לאישה את ליזי הקטנה. הסוף, כמו ההתחלה, היה תולדה ישירה של המזג הסוער שלו: לאחר שנבחר לשרת בבית המחוקקים של מיסיסיפי, נורה ויליאם קלארק בראשו ומת למחרת.
ב–1897 נולד בניו אולבני, מיסיסיפי, הנין של קלארק ומי שנשא את שמו, ויליאם–בילי פוקנר, לימים זוכה פרס נובל לספרות ופעמיים זוכה פרס פוליצר. בילי היה נער שקט ומתבודד רוב הזמן, שהאמין שהוא יכול לעוף באמצעות כנפיים שיתקין לעצמו. "אני רוצה להיות סופר כמו אבא של סבא שלי", נהג לומר.
הוא היה הראשון מבין ארבעת בניהם של מוד באטלר ומארי קתברט וצמח על ברכיה של קרוליין קאלי בר, האומנת השחורה האהובה. בהיותו בן 4 עברה המשפחה לגור באוקספורד, שם ניהל אביו חוות בעלי חיים. פוקנר הוקפץ מכיתה א' לג', אבל הירידה בלימודים לא איחרה להגיע. בתיכון קטף ציון נכשל בלימודי אנגלית ולא סיים מעולם את לימודיו באוניברסיטה, אבל חזר אליה אחרי שנים ארוכות כמרצה לספרות אמריקאית.
על הקריירה המפוארת שתבוא אחר כך היה אחראי פיליפ סטון, צעיר אינטליגנטי שהתיידד איתו והיה הראשון לזהות את הכישרון. באמצעותו התוודע פוקנר לשייקספיר, לאונורה דה בלזק ולג'יימס ג'ויס. אבל אהבותיו הגדולות, סיפר, היו התנ"ך ו"דון קישוט".
גנים הם גנים: כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התקשה להמתין עד שארצו תצטרף למעגל הלחימה והתנדב לחיל האוויר הקנדי. ממנו נדד אל חיל האוויר הבריטי ושירת בחזית הצרפתית. עם תום המלחמה נע ונד בין עבודות כמו דיג, סיוד, נגרות וניהול סניף הדואר המקומי. בניו אורלינס, כך נדמה היה, מצא מנוחה בעבודה עיתונאית. פוקנר חיבר קובץ שירים ושני רומנים: "שכרו של חייל" (1926) ו"יתושים" (1927), וכשאלו לא התקבלו במאור פנים על אף הסיוע הצמוד שקיבל מהסופר שרווד אנדרסון בפרסומם, טיפס על סיפון אוניית סוחר והפליג אל לב ים למשך שנתיים שלמות. אחר כך שב לאוקספורד.
ב–1929 קרה משהו שחולל את התפנית של חייו: ספרו "סארטוריס", שבו מככבת דמותו של הסבא הגדול ועלילתו מתרחשת במחוז הבדוי יוקנפטופה שבמיסיסיפי, ראה אור. זה היה הספר שפרץ לפוקנר את הדרך. אחריו הגיעו ספר ילדים אחד ("עץ המשאלות") ומאות סיפורים קצרים ורומנים גדולים, בהם "הקול והזעם", "אבשלום ''אבשלום" ו"הבוזזים", שאותם הקדיש לשאלה מהו הדרום הזה.
ומהו הדרום הזה? מסתורין, אלימות, זוועה, אידיוטים, נרקומנים, סדיסטים, אנסים ועוד מרכיבים שמהם עשוי הגיהינום, הם אזרחי קבע ביצירה של פוקנר. "אני כותב כאיש הדרום, ואנשי הדרום כותבים את מה שהם רואים ומה שהם מרגישים, בלי לבחור בקפדנות את המילים", אמר. "יוקנפטופה היא עולם ספרותי שלם, עולם בגודל בול דואר". ואת אותו עולם של מדינות הדרום בארה"ב, על תושביהם הלבנים והשחורים ובעיותיהם המקומיות והאישיות, הצליח פוקנר להפוך לאוניברסליות.
"זה תרגיל ספרותי", אומרת המו"לית רחל פן מהוצאת פן, שרכשה את הזכויות על העיזבון של פוקנר. "יותר קל לברוא מיקרוקוסמוס שבו מתרחשים דברים. הרי כולם מזהים את הדרום, את מיסיסיפי ואת שאר המקומות שהוא מזכיר בשמותיהם. הוא לא באמת עובד עלינו. פוקנר יוצר מציאות מדומה, אבל כל הדברים שמתרחשים שם מתרחשים במציאות". המיקרוקוסמוס הזה מקבל במה נרחבת גם בקובץ "12 סיפורים" שראה אור לאחרונה בעברית, ומתוכו עשרה סיפורים שתורגמו לראשונה.
בשבחי הרוח האנושית
אז מה הפך את פוקנר לסופר? רשות הדיבור עוברת אליו: "מחבר רומנים זקוק לכ–99% כישרון, ל–99% משמעת ו–99% עבודה", אמר בראיון האחרון שהעניק לפני מותו, ביולי 1972. "לעולם אין הוא רשאי להיות מרוצה ממה שהוא עושה, ואין זה אף פעם טוב באותה מידה שיכול להיות. צריך תמיד לחלום ולשאוף גבוה יותר ממה שיודע הסופר כי יש ביכולתו לעשות. אין תועלת לנסות ליצור טוב יותר מן הסופרים בני זמנו של היוצר או מאלו שקדמו לו, נסו לכתוב טוב מכפי שאתם בעצמכם כותבים".
פוקנר עמד בשורה אחת עם ג'יימס ג'ויס, קפקא, תומס מאן ווירג'יניה וולף, אבל הוא היה לא מרוצה תמידי. "אין אני אלא משורר כושל", העיד על עצמו. "כל מחבר רומנים רוצה לכתוב בתחילת יצירתו שירה. כשהוא מוצא שאין הוא מסוגל לעשות זאת, הוא מנסה כוחו בסיפורים קצרים, שהם הצורה התובענית ביותר אחרי השירה. רק אחרי שהוא נכשל גם בסיפור הקצר, הוא מוצא מפלט אחרון בכתיבת רומנים".
את אי־הנחת שלו העביר במדויק בכתביו. ניקח לדוגמה את "בשוכבי גוועת", שתורגם על ידי רנה ליטוין ב–1980 וזוכה כעת לתרגום חדש על ידי שרון פרמינגר בהוצאת פן. "מעללי גבורה", כינה פוקנר את הספר שנכתב תוך שבועות קצרים, שבו חקלאי עני מבטיח לאשתו שבבוא יומה יקבור אותה ליד בני משפחתה בג'פרסון. הוא יוצא עם ילדיו מפינה נידחת במיסיסיפי למסע קבורה מלא תלאות, כשלא המים ולא הריח החריף של הגופה הנרקבת עוצרים אותם בדרכם. מסע הרואי? לא בהכרח.
"הם יסתכנו באש, בעפר ובמים והכל בשביל לאכול שק של בננות", אומר עליהם השכן. אותו דימוי חוזר גם בסוף הספר, כאשר שלושה מהילדים מסתכלים בפיות פעורים ובננות חצי אכולות באביהם, שמגיע עם "אישה בצורת ברווז". למחרת הקבורה מופיע האב כשהוא עטור שיניים תותבות חדשות בפיו וגברת חדשה לצדו.
עלילת הרומן מועברת ללא מספר מרכזי, רק דרך התודעה של הדמויות. בכלל, ביצירותיו בוחל פוקנר בהעמדת הפנים הרווחת ביחס למוות. הוא מוקיע את הבריחה מהאמת לגביו ומאמין כי רק העיסוק בו יביא את החירות מהפחד מפניו. זה כמובן עומד בסתירה מוחלטת לדברים שנשא כשקיבל את פרס נובל בשנת 1949: "אני מסרב להשלים עם קצו של האדם".
על אף העובדה שהבשורה על קבלת פרס נובל שימחה אותו מאוד, בהתחלה סירב להשתתף בטקס במחאה על כך שבעבר השופטים העדיפו סופרים כמו פרל באק על פני מי שהוא ראה כ"סופרי אמת" כמו שרווד אנדרסון. ברגע האחרון התרצה בהשפעת בתו שרצתה לבקר באירופה ויצא לשטוקהולם.
"אני מרגיש שפרס זה ניתן לא לי כאדם, אלא לעבודתי - עבודת חיים בתוך קלחת הסבל והיזע של הרוח האנושית", אמר. "עבודה זו נעשית לא למען התהילה ופחות מכל למען התועלת והרווח, אלא כדי ליצור מתוך החומרים של הרוח האנושית דבר שלא היה קיים קודם לכן". פוקנר כיוון את דבריו לאדם צעיר שנאבק וסובל עתה, אבל יעמוד אולי מחר במקום הרם שבו זכה הוא לעמוד: "הטרגדיה הגדולה של ימינו היא הפחד הפיזי, הפחד מפני קץ החיים, ולא נשארה אלא השאלה מתי יבוא האסון. כל השאר נשכח", הבהיר. "משום כך אין הסופרים כותבים עוד על בעיות הלב האנושי ועל הקונפליקט שבין אדם לעצמו, הדבר היחיד שעשוי להפוך כתיבה לספרות יפה. "אני מאמין כי האדם הוא נצחי והאנושות לא תאבד. לא מפני שיש לאדם קול לדיבור, אלא מפני שיש לו נפש ורוח. תפקידו של הסופר לכתוב על רוח זו. לעזור לאדם לשאת את סבל החיים, לסעוד את לבו בהעלאת זכר האומץ, התקווה, הכבוד והגאווה שהיו בעבר.
"קולו של המשורר יכול להיות אחד מעמודי התווך של העזרה ושל ההומניזם האנושי. לא ההמון יציל את האדם אלא כל יחיד יציל את עצמו. כי האדם נברא בצלם אלוהים ומשום כך יהיו לו הכוח והרצון לבחור בין טוב לרע, בין צדק לחמס, בין אומץ למורך לב, בין הקרבה לתאוות בצע, בין רחמים לאנוכיות".
אהבה ושנאה בעיר הסרטים
כמו סופרים אחרים, גם פוקנר הגיע להוליווד תוך משא ומתן על עיבוד אחד מספריו, ונשאר בה בגלל הכסף. כל חייו פרנס שלוש משפחות: את שלו, את של אמו ואת של אלמנת אחיו שנהרג בתאונת מטוס. הכתיבה, כמה לא מפתיע, לא הספיקה. 300 הדולרים שקיבל בהוליווד היו הסכום הגדול ביותר שראה כל ימי חייו. הבטיחו לו שעבודתו תהיה קלה מאוד, אך כשהראו לו את סרטי MGM נמלט מחדר ההקרנות ומלמל: "אלוהים אדירים, זה בלתי אפשרי".
זה היה כשהגיע להוליווד בפעם הראשונה. בפעם השנייה ישב במשך שלוש שעות בישיבת סופרים במשרדי פוקס המאה ה–20 ולא הוציא הגה. כשנשאל אם יש לו מה להוסיף, שאל: "האם אקבל משרד?". את המשרד הוא קיבל, אבל זה לא עזר במיוחד והוא המשיך לטעון שאינו יכול להתרכז באווירה שם. למרות זאת ובניגוד לסקוט פיצג'רלד, הוא הצליח. הבמאי הווארד הוקס כתב איתו בשנות ה־40 את התסריטים ל"השינה הגדולה" על פי ריימונד צ'נדלר ול"להחזיק ולאבד" על פי הרומן של ארנסט המינגוויי עם המפרי בוגרט ולורן באקול. למרות זאת, הוא היה אומלל.
"אשמח לחזור הביתה. כאן אין איש עושה דבר. אין שורשים לאנשים. אינני אוהב את מזג האוויר, את האנשים, את אורח חייהם", אמר. "לא קורה דבר ובוקר אחד אתה מתעורר ומוצא את עצמך בן 65. אני חושב שסבלתי עד קצה גבול היכולת בהוליווד". מתוך הסבל צמח ספרו "משל", שזיכה אותו בפוליצר ועם הפרסים בכיסו חל שיפור ביחסיו עם הוליווד, ולא רק איתה: גם עם בקבוק האלכוהול שהיה צמוד אליו.
בהוליווד כתב פוקנר תסריטים כמו ה"הנץ ממלטה" ו"דרכי התהילה", וחלק מסיפוריו הפכו לסרטים. בשנת 1961 כתב העורך שמואל אור בעיתון "חירות": "סירוס יצירה ספרותית גדולה שכיח כמו סירוס תרנגולים בתעשיית המזון, אולם סירוס של שתי יצירות ספרותיות בעת ובעונה אחת - זהו כבר שיא ראוי לציון. שני ספריו של פוקנר, 'רקוויאם לנזירה' ו'מקלט', אינם שונים מספריו האחרים. האלימות, הייאוש וחד־כיווניות של הדרום המפגר מהווים אצל הסופר המצוין לא רק רקע לסיפוריו, אלא אף גיבורים כשלעצמם. כנראה שהבמאי חשב כי ניוון, אלימות ומין, כפי שהם מופיעים בספריו של פוקנר, כשיוכפלו פי שניים, יהוו יצירת קופה כפולה. ייתכן כי ניחושו היה נבון באשר לקופה: הוא מהווה קטסטרופה לכל שוחר סרט טוב".
בניגוד לתיאורים של הביוגרפים שלו, שנהגו לספר על מתבודד קליני שהיה שקוע עד צוואר בעבודה ועד גרוגרת באלכוהול כדי להשיב חובות כבדים ולקיים את המשפחה, היה לו גם רומן. רומן רומנטי.
בספר "אהבה אחת של פוקנר" שראה אור ב–1979 בארה"ב ובצרפת, נידבה מטה קרפנטר ויילד, מזכירתו הנאמנה של במאי "דרכי התהילה" הווארד הוקס ולימים תסריטאית, פרטים על המאהב הגדול פוקנר. על אף כל הבטחותיו אליה, כתבה שם כי אהובה לא התגרש מאשתו אסטל אולדהיים, שחיכתה לו בביתם ("אני בטוח שתתרשם עמוקות מהחן שלה ומשטחיותה", אמר פעם לבן משפחה על רעייתו ואם בתו היחידה ג'יל, שהייתה אהבת נעוריו ונישאה לגבר אחר לפניו). באותה הזדמנות פרסמה ויילד מכתבים ארוטיים שכתב לה, עם רישומים ארוטיים לא פחות שהופקדו בגנזכי הספרייה הלאומית של ניו יורק.
אכזריותו של הכותב
"סופר אמיתי הוא יצור שנרדף על ידי שדים. הוא אינו יודע משום מה בחרו דווקא בו, והוא בדרך כלל עסוק בעבודתו מכדי לתהות על כך", טען פוקנר. "הסופר הוא יצור לא מוסרי, משום שהוא נכון לגזול, לשדוד, לחמוס, ללוות כסף, לפשוט יד ולגנוב מכל אחד ובלבד שיעשה את עבודתו היוצרת. אין בו אחריות מוסרית כלפי אדם. יש בו רק רגש אחריות כלפי אומנותו. כל יוצר שהוא אומן אמיתי, הוא יצור אכזר וחסר רחמים.
"סיוטים מבעיתים אותו וסיוטים אלה גורמים לו ייסורים רבים כל כך, עד שהוא נאלץ להשתחרר מהם בכל מחיר. כל עוד לא יעשה זאת, אין לו מנוחה. כל דבר שיש לו ערך בחיים: כבוד, אושר, ביטחון וגאווה, הכל יוקרב ובלבד שיובא לאור עולם הסיפור שמתרוצץ במוחו. אם צריך סופר לשדוד את אמו למען יצירתו - לא יהסס".
הוא היה איש של ניגודים. כששני תושבים לבנים מהאזור שבו חי רצחו ילד שחור, אמר שאם דברים כאלה מתרחשים בארצו, הוא מפקפק בזכותה להתקיים. אבל כשבית המשפט העליון פסק שבתי הספר בדרום חייבים להרשות לילדים שחורים ללמוד עם לבנים, איים שייקח רובה כדי למנוע את מה שהגדיר "הכפייה הזו, הפוגעת בזכויות האלמנטריות של בני הדרום".
כטיפוס חסר פשרות, לא הייתה לפוקנר שום כוונה לשאת חן. להפך, כאשר הנשיא ג'ון קנדי הזמין אותו לבית הלבן זמן קצר לפני מותו, מסר לו: "אין לי זמן לדברים האלה". כששאלו אותו פעם אם יש לו הצעה למי שרוצה לקרוא את כתביו ואינו מצליח לפענחם גם אחרי שלוש פעמים, השיב ביובש: "שיקרא אותם בפעם הרביעית".
כששאל אותו עיתונאי אם רצוי לסופר לעסוק במקצוע נוסף על הכתיבה, השיב לתדהמת הכתב: "אם כוונתך אלי, העבודה הטובה ביותר שהוצעה לי אי־פעם הייתה משרת מנהל משק הבית בבית זונות. זו לדעתי הסביבה האידיאלית לעבודתו של אומן. היא נותנת לו חירות כלכלית שלמה. הוא פטור מפחד ומרעב, יש לו גג מעל ראשו, ואין עליו אלא לפקח על כמה חשבונות פשוטים וללכת פעם בחודש למשטרה המקומית כדי לסדר את התשלומים.
"המקום שקט במשך שעות הבוקר, השעות היפות ביותר ביום לעבודה. בערבים יש אפשרות מספקת לבילוי בחברה. אם רצונו בכך וכדי להימלט מן השעמום. זה נותן לו מעמד מסוים בחברה. עבודתו אינה מרובה אם המדאם עוסקת בהנהלת החשבונות. כל יושבי הבית הם נשים וודאי ינהגו בו כבוד ויפנו אליו בלשון 'אדוני', ואל השוטרים רשאי הוא לפנות בשמותיהם הפרטיים".
באותו ראיון שאל המרואיין את פוקנר אם אי־פעם קרא את כתביו של פרויד, וזאת בהקשר לדמויות המעוותות והמורכבות שבספריו. "הכל דיברו על פרויד בשעה שהתגוררתי בניו אורלינס, אולם אני לא קראתיו מעולם", השיב. "גם שייקספיר לא קרא אותו, ואני בטוח שמובי דיק לא קרא אותו".
לא חלק מהסיפור
מצד אחד זכה לשבחים. אחרי הכל, פרס נובל הוענק לו "על תרומתו העוצמתית והייחודית לרומן האמריקאי המודרני". מצד שני מבקריו דיברו על "האנגלית הרעה שלו". "לשונו שלטה בו יותר משהוא שלט בה", כתב עליו אחד המבקרים והתכוון לסלט הגדול שכלל ביטויים מכל התקופות, מילים נדירות מאוד לצד צירופים חדשים, והרבה דיאלקט דרומי.
"מאוד קשה לתרגם אותו מהרבה סיבות, בין היתר בשל השימוש בשפה דרומית ובאנגלית קלוקלת", מוסיפה פן. "פוקנר מתמקד באנשים מאוד פשוטים שהשפה שלהם כמעט שלא ניתנת להבנה לקוראי אנגלית מודרנית, ובוודאי למישהו שהאנגלית אינה שפת האם שלו. אני עושה כאן ספקולציה: אילו היית נותנת לאנגלי או לאוסטרלי לקרוא, היה לו קשה מאוד להבין את הדיאלוגים. כדי לתרגם את הסיפורים שלו יש להתמקד בכל שורה, לנסות לפענח באמת מה הוא רצה ולהכיר טריקים תחביריים שנובעים מהשפה הזאת.
"עד כמה שהוא נפלא, מלאכת המתרגם קשה מאוד ומעל לכל זה יש מילים ספציפיות שקשה לתרגם אותן, בהן מילים שכבר לא קיימות בשפה האנגלית. אני כבר לא מדברת על האקסטרים, שהוא ממציא מילים ומקומות כמו יוקנפטופה. המאבקים קשים בעיקר כי העברית לא מאפשרת גמישות כמו שיש באנגלית. אצלנו האיכרים לא מדברים עברית קלוקלת, לכל היותר היה להם מבטא כבד".
הוא היה קנאי מאוד לפרטיותו וקשה למצוא בסיפוריו דמות שניתנת לזיהוי איתו. רק פעם אחת מופיעה באחד הרומנים שלו, "יתושים", דמות ששמה ויליאם פוקנר. "איש שחור קטן, שקרן לפי מקצועו", על פי תיאורו.
"בכל הראיונות שלו הוא מוביל את המראיין כך שלא ישאלו אותו שאלות מאוד אישיות, למרות שאנחנו יודעים שאין סופר שלא מכניס את עצמו לסיפור", אומרת פן. "הוא לקח את הכתיבה מאוד ברצינות. לא התרוצץ בעולם וחי בצניעות עד סוף ימיו בדרום. פוקנר לא ביקש לעצמו פרסום. הספרות שלו תורגמה לשפות רבות, אבל הוא לא היה סלב מהסוג שאנחנו מכירים. אין ספק ששני ענקי הדור ההוא היו המינגוויי ופוקנר. האחד היפוך של האחר בכתיבה ובהתנהגות היומיומית. הדבר היחיד שחיבר ביניהם היה האלכוהול. אולי, רק אולי, היום הוא לא היה נשאר בצל הפרסומי".
ב–6 ביולי 1962 פשטה באוקספורד הידיעה על מותו של הבן המפורסם של המקום. הרחובות התרוקנו ואנשי אוקספורד הסתגרו בבתיהם. מסע הלוויה נע באטיות. בהודעה הרשמית נמסר כי מת מהתקף לב, אבל הייתה גם גרסה אחרת: סיפרו כי גופתו הובאה יום לפני טקס הקבורה מבית החלמה לאלכוהוליסטים. בין ספר לספר נהג לקחת חופשות אלכוהול אינטנסיביות, שבהן הגיע לאובדן חושים. לא פעם הובל גוסס כמעט לבית המחסה. מה שלא הצליח להעביר מתוכו אל יצירתו, התפרץ בייסורים שרדפו אותו. בדיוק כמו סקוט פיצג'רלד וארנסט המינגוויי, שהיו שתיינים לא פחות ממנו, וסיימו כמוהו את חייהם באופן טראגי.
"אלמלא הייתי קיים, היה סופר אחר כותב את מה שכתבתי וכך גם אילולא היו קיימים המינגוויי, דוסטויבסקי או סופר אחר. לאומן כשלעצמו אין כל חשיבות - חשובה יצירתו", טען שוב ושוב. 120 שנה וקצת אחרי הולדתו, ברור שטעה.