אם עכשיו, כשהוא נתון בעיצומה של השנה ה־86 לחייו המרתקים, חש דיוויד ג'ון מור קורנוול (בשמו האמיתי) שספרו האחרון, "מורשת של מרגלים", הוא אכן ספרו האחרון? הרומן יצא לאור באנגליה בספטמבר 2017, ודומה שלה–קארה מטיח בדפיו את כל מפתחות עברו. העבר המרגלי והעבר הספרותי גם יחד.
הייאוש הכבוש, השולט כאן בסיפורו של פיטר גווילם, העמיד יצירה שאומרת: די. די לשקרים, די לחשדנות המתמדת, די להטמנת המלכודות לחברים, די למלחמה הקרה ובעיקר די לספיחיה הרודפים את שליחי "הכיכר" אפילו לעת פרישה. דומה שאחרי חשיפת הסודות המלוכלכים השזורים בסיפור הזה, לא יהיו עוד כתמים שחורים בנשמת הסופר עטור התהילה.
במובנים רבים הוא מחסל כאן חשבונות עם עצמו ועם כל גוף מודיעיני, בריטי, רוסי, מה זה משנה, וגם עם רעיו שקשרו את חייהם ואת פרנסתם בעבודת הריגול. בני האדם לא יוצאים טובים יותר, לפי לה–קארה, כשהם מסיימים את בית הספר הנאלח הזה של החיים. הם רק מתמקצעים בגזרת הבדידות.
השקר והזיוף, העמדת הפנים והולכת השולל עומדים בבסיס כל פעולת ריגול, והעוסקים בה הופכים לרמאים נצחיים. לפי הספר, פעם מרגל, תמיד מרגל. אתה משקר לכולם ואינך מאמין לאיש. לא למפקד הנערץ עליך, לא לסוכן התמים שמספק לך עובדות הישר ממטה האויב, לא לבת זוגך הנאמנה, או לחבר הטוב, וודאי שלא לגופי ריגול אחרים, גם אם הם שייכים למדינה שלך ופועלים, כביכול, למען אותה מטרה. אתה נשאר שקרן וחשדן כדי לשרוד, גם כשאתה נוהג את הטרקטור במשק הברטוני שלך.
דומה שאי אפשר יהיה לכתוב ספר נוסף על מפעלות סמיילי. לה–קארה מחזיר לספרות את ג'ורג' המסתורי, "הגוץ הממושקף והמודאג תמיד", ולו לרגע, אף כי רוחו מרחפת על כל אירועי הסיפור. כל זאת, כדי לומר בדרכים רבות ומורכבות, שעבודת הריגול אינה טהורה, גם כשהעוסקים במלאכה משכנעים את עצמם שהם פועלים למען המולדת. אך יש גבול, אומר לה קארה, יש גבול, והוא עובר בחווה משפחתית בחוף נורמנדי. שם, לפחות, אמור היה להסתמן הגבול, כי שם מצא מנוחה המרגל המזקין גווילם, בן למשפחה אנגלו–צרפתית. שם שב והתחבר לבית–קבע, לאדמת המשפחה, אחרי שסיים את חובותיו לבריטים והחומה הברלינאית הופלה זה מכבר. שם הוא חרש שדות וניהל חיים חקלאיים עם בת זוג צעירה ובתה. הוא סבר שהדלת לעברו נסגרה וכי לא יהיה עליו להתייחס עוד לפציעות האישיות שאסף בשירות הממלכה המאוחדת. עד שקיבל מכתב במעטפה אפורה שאילץ אותו להיזכר באותיות הקטנות של חוזה ההעסקה הקדום: "חובת שירות לכל החיים, במידת הצורך".
השועל הקשיש עדיין כותב נפלא. הניסוחים שלו רגישים, מעודנים, מדויקים. העלילה הסוחפת נפרשת כמו בקלות מפיו של גווילם עצמו. וגווילם, אף הוא קשיש שֹב–שיער כסופר שברא אותו, מזריק לוורידי הקורא את הסרקזם העגמומי שלו, את ההומור היובשני והחוכמה היגעה של מי שראה הכל ורואה הכל גם בעתיד. דוחות עבר מעוותים, שכתב הוא עצמו, מקדמים את הסיפור, ומעלים אהבת עבר טרגית הכופה עליו כאב מחודש. החוקרים העכשוויים של מועדון הריגול יודעים לחפור בנפשו המצולקת, אך הוא שומר על קור רוח. הוא לא יהיה השֹה הנוכחי לעוֹלָה. הוא לא ייקח על עצמו את כל עוולות העבר של רשת הריגול. אומנם, עכשיו זה עידן אחר, והדור הצעיר, המתוחכם בעיני עצמו, המפונק, ההומני–כביכול, עולה אל הבימה המוצפת אור מדיה, אך דומה שלה–קארה, באמצעות גווילם, אומר למרגלים הצעירים: עד כאן. אני בפנסיה, חי את השקרים שלי בשלווה יחסית, ואתם - קִפצו לי.
"מורשת של מרגלים", ג'ון לה–קארה, מאנגלית: קטיה בנוביץ', כנרת, 251 עמ'
***
רגש אסור
"הוא בא לכאן כיוון שחש כי הטבעת מתהדקת סביבו אט אט, וידע שהגרנד ברונשוויק הוטל הוא המקום האחרון שבו יחפשו אחר סוכן חשאי בריטי שנלכד סופסוף ברשתם. הם יסרקו את כל הבניינים ברובע ואת בתי המלון האחרים, אבל ספק אם יחפשו אחריו במטה הכללי של הגסטאפו". הסיפור על אריק נורת', מרגל בריטי בתוככי עיר אירופית כבושה לנאצים, פורסם לראשונה ב־1944.
הנובלה הדרמטית תורגמה בעבר לעברית, ועתה ראה אור תרגום עדכני. נורת' עדיין יושב בבר של מעוז הגסטפו ומאזין לשלישייה נדכאת של מוזיקאים, בעודו ממתין לאהובתו, בידיעה שהיא תסגיר אותו לידי רודפיו. לואיס ברומפילד (אמריקאי, 1956־1896) צייר אווירה המהדהדת הלך נפש מתוח, המשתנה בהדרגה לריפיון כנוע. דקות האבחנה של הסופר חודרת אל מחשבותיו של נורת', מרגל המצפה למותו, והופכת את הקורא לשותף רגשי לגיבור שהרים ידיים בגלל האהבה. העטיפה הקולנועית מזמנת לדמיון סצינות גורליות בשחור־לבן.
("האיש שהתאהב במוות", תרגום והקדמה: ראובן מירן, נהר, 105 עמ')
***
פרידה מהומבולדא
חרף רצוני להוסיף ולחלוק את הביוגרפיה רבת התכולה של אלכסנדר הומבולדט, מובא כאן ציטוט מתאבן אחרון. "בסלונים ובמסיבות (בפריז - ת.א.) נפגש הומבולדט עם מדענים, אבל גם עם האמנים והוגי הדעות של אותם ימים. כתמיד, משך הרווק יפה התואר את תשומת לבן של נשים. אחת מהן, שהתאהבה בו נואשות, דיברה על ‘מעטה של קרח' מאחורי חיוכו התמידי.
כששאלה אותו אם היה מאוהב אי־פעם, אמר שאכן כן, ‘ובלהט' - אבל זה היה להט למדעים, ‘אהבתי הראשונה והיחידה'". לכו לקרוא את הספר, כדי לדעת, למשל, על הקשר בין סימון בוליבר לבין הומבולדט, ועל ההשראה שכתבי החוקר העניקו למהפכן ששחרר חלקים גדולים מאמריקה הדרומית מעול הספרדים.
("המצאת הטבע" אנדריאה וולף, הרפתקאותיו של אלכסנדר פון הומבולדט, הגיבור האבוד של המדע, מאנגלית: עמנואל לוטם, שוקן)
